עבודת הגרשוני קט

אות של שם אעפ"י שאינו מקלקל האות כלל אלא אדרבא מייפהו על ידי גרירא זו כגון קו א' מן אות אחד של שם הוא קצת עב ביותר ורוצה לגרר קצת עד שיהא דומה לשארי אותיות אעפ"י שלא קלקל האות כלל על ידי גרירא מ"מ אסור ומכ"ש שאין לגרור עד שיתקלקל האות ולא נעלם מעיני שיש לחלק בין אותיות שרשיות של השם ובין הנטפלות כי קדושות של אותיות שרשיות הוא מן התורה ולוקין עליהם וקדושה של אותיות הנטפלות אינו אלא מדבריהם ואין לוקין עליהם כמ"ש בפ"ו מהל' יסודי התורה מ"מ נלע"ד שס"ל להרמב"ם שדוקא לענין מלקות יש הפרש בין אותיות שרשיות ובין הנטפלות אבל לא לענין אחר כלל שהרי דייק בלישניה וכתב וז"ל וכל הנטפל לשם מאחריו כו' אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם ואע"פ שנתקדשו ואסור למחק' המוחק אלו אותיו' הנטפלו' אינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות עכ"ל. הרי כתב מתחלה שאסור למחקם ואח"כ הוסיף לומר לא לענין מחיקת האותיות לחוד קידשם השם רק לכל דבר קידשם השם והרי הם כשאר אותיות השם. רק לענין מלקות יש הפרש ביניהם כן משמע לי מהמשך דברי הרמ"בם והדין עמו כי כל מקום שיש לנו לומר כל מה דתקנו חכמים כעין דאורייתא תקנו אין לנו לחלק ביניהם מדעתינו וכן משמע במ"ב סי' הנ"ל שאין דעתו נוחה לחלק בין אותיות השרשיות ובין הנטפלות לענין מחיקה ע"מ לתקן כללא דמילתא שנלע"ד שגם בתיקונו דמר יש לפקפק ומה שנלע"ד לתקן העיות (כי ודאי אין נכון כלל לדקור את השם או לגנוז את היריעה) הוא זה שיעשה הסופר מן הכ"ף כפופה מ"ם סתומה שבנקל יוכל לעשות כן ורשאי כי מעלה הכף בקודש כי מתחלה היתה מן הנטפלים ועושה אותה שרשיות ולאחר שעשה מן הכף מ"ם סתומה תו לא שייכא המ"ם סתומה שנכתב כבר להשם כלל כי א"א לקרוא אותה עוד עם השם ומותר לגררה כי מה לה לעמוד אצל השם אם לא נטפלת עמו כלל ותיקון זה נ"ל נכון כי ע"י תיקון זה אינו מגרר שום אות לא כולה ולא מקצתה כל זמן שהוא עומד בקדושיו כי על הכ"ף הוא מוסיף קדושה ואחר שעשה מן הכ"ף מ"ם תו לא מגרע הגרור' למ"ם סתומה כלום כמ"ש הגם שיש לפקפק קצת בתקון זה שע"י תיקונ' של כף ועלייתה אנו גורמים למ"ם סתומה האחרונה שלא תהא נטפל עוד להשם. מ"מ ניחא ועדיף טפי לעשות תקון זה משארי תיקונים הנ"ל וק"ל כן נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה צ"ו ע"ד המעשה שהיה שוחט א' שחט בהמת חבירו ובתוך השחיטה קודם גמר השחיטה חתך באצבעו ותכלית ותמצית השאלה היא אם השחיטה כשרה אם לאו ואם היא כשרה תו ליכא למבעי מידי אבל אם היא טריפה מסתעפי' ממנה סעיפים אחרי' אם להעביר הטבח ואם הכלי' שנתבשלו בהן בשר השחוטה הנ"ל צריכי' הכשר: תשובה אני פותח בזכות אם המעשה היה שבשעת שהיה שוחט הבהמה פגע ונגע באצבעו וחתך בו בפעם א' אין כאן שהייה כלל דהיינו כגון שאמצע הסכין היה מושך על צואר הבהמה וקצה הסכין הן לצד הקתא או לצד ראשו נגע באצבעו וחתך בו ודאי אין כאן שהייה כלל אלא אפילו גדולה מזו אם חתך בסימני' ובאצבע כאחת במקו' א' גם בזה אין כאן שהייה ואינו דומה להשוחט ואח"כ נמצא גמי מונח בסימני' דהוה שהייה דשאני התם דכיון שהגמי הוא רך ע"כ חידוד הסכין שוהה לחתכו יותר מבחתיכת הסימן וק"ל וכ"כ מ"ו ח"ז בב"ח אם נמצא עשב ארוך ודק בסימן שהוא כשר וכו' ע"ש אמנם אם חתך באצבעו שלא בשעת חתיכת הסימן כגון לאחר שהעביר כל הסכין בהלכה או בהבאה חוץ לצואר ואז חתך באצבעו ואח"כ חזר והביא או הוליך הסכין וגמר השחיטה הא ודאי שהייה היא והשחיטה פסולה אמנם לעניין להכשיר הכלים שנתבשלו בהם בשר הבהמה נלפ"ד אותן הכלים בעצמם יש להכשירן אבל אם נעשה תערובות יותר כגון שבאותן הכלים חזרו ונשתמש בהן כלי' אחרים אותן כלים אחרי' אינן צריכין הכשר כיון שעכ"פ לא היתה השהייה כשעור שהייה ע"פ הסכמת הפוסקים רק שאנו נוהגי' להטריף כל שהיי' אפי' משהו מ"מ מהר"רמי כתב שבשעת הדחק או הפסד מרובה יש להקל. ולעניין השוחט אם מעבירין אותו נלע"ד אע"פ שהיתה השהי' ע"פ הדרך שכתבנו נלע"ד שאין להעבירו מכמה טעמים רק מלמדין אותו שמכאן ואילך יהיה נזהר שלא להכשיר שום דבר ספק כי אם ע"פ שאלת חכם מ"מ הכל לפי מה שהוא האדם אם הוא הוחזק בכשרות בשארי דברים אם לאו. ואם השוחט הוא מסופק אם באיזה אופן נעשה החתוך באצבעו אם באופן שלא היה שהיי' או באופן שהי' שהייה יש להקל וא"א בזה כל ספק בשחיטה פסולה כיון שמן הדין לפי רוב הפוסקים שחיטה כשירה דלא הוה שהיי' בשיעור שהיי' אלא מצד המנהג אנו מטריפין אותו הבו דלא לוסיף להטריף אלא ודאי שהיי' כ"ש אבל לא בספק כנלע"ד להלכה ולמעשה וטעמי ונמוקי עמי מיוסד ע"פ פוסקי' ראשוני' רק שאין הזמן מסכי' עמדי להאריך ומה גם אין דעת השואל כי אם לידע אמתת הדין כדת מה לעשות כדת של תורה וה' יצילנו משגיאות ויראני מתורתו נפלאות כ"ד אוהבו הטרוד מאד גרשון אשכנזי: שאלה צז לר"ש יש כל רז לא אניס ליה נמסרו סדרי חכמה. קולע ולא יחטא בקופא דמחטא וכמלא נימא טוביינא דחכימא מרגניתא דלית ביה טימא אוצר בלול ובלום וסימא מתון ומסיק וחריף כחסא וחמה כ"ש מהר"ר שמעון נר"ו ולכל העומדים צפופים ומסתופפ' בצלו צל החכמה שלו' עד בלי ירח אחר דרישת פרישת השלו' באתי לגלות את אזניו ש"גי הצהירי' אשר כוננו ידיו אמונה יום ב' ניסן האירו אל מול עבר פני יום ב' ט' אייר וסיבת העיכוב נעלם ממנו) ותוכו רצוף אהבה שאלות חכם ותשובתם בצדה שם כמעט שלא הניח לנו מקו' להתגדר בו רק מכ"ת רוצה להשליך יהבו עלי ולתקוע את עצמי בדבר הלכה למעשה רב. והנה אהובי ידידי מיראה הוראה אני בדבר הקל קל וחומר בדבר חמור איסור א"א שהוא במיתה ואיסור נדה שהוא בכרת אך ורק משום כבודו דמר לא אשיב פניו ריקם ואחוה דעתי הקלושה כאשר יורוני מן השמים. ומה גם כמה שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שלא תשבי גמולות וגלמודות אמנם אשיב בקצרה כי אין הזמן מסכים עמדי כלל ונוסף על זה הלא כל יקר ראו עיניו עיני פקיחי מקור ושרשי הדינים השייכים לשריותא דההיא איתתא אך ורק מה שאמר מר וזה לשונו אך מכח העדות הנכתב לעיל נראה לי שיש להתירה וכו' דק"ל כהר"אש דהיכא דכל גופו שלם מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים כו' ובפרט שיש כאן ט"ע וסימני כלים וסימני הגוף כו' עכ"ל משמע מדברי מר דס"ל שיש לסמוך אסברת הרא"ש לחוד אעפ"י שאין בו סימני גוף או כלים: תשובה לע"ד נראה שקשה הדבר לסמוך עליו כאשר נתחבטו בו האחרוני' בנ"ד שאמר העד שנשתנה מראה פניו וז"ל עז איז נו וואר עטווש ברוין גוועזין עכ"ל ומשום חששא זו אזדא ליה מ"ש מר וז"ל ובר מין דין כו' והביא ראי' מדברי ריבות שהתיר מכח ס"ס ז"א כי משום חששא הנ"ל אין כאן ס"ס בנ"ד וק"ל אבל כשיש ט"ע עם סימני כלים וסימני גוף נלע"ד לסמוך עליהם בלא פקפוק הגם שנלע"ד שיש לפקפק טובא אדברי המ"ב שמביא מר לסייעתו. מ"מ נלע"ד שהדין דין אמת (וכבר בא לידי נדון זה כמו ט"ו שני' והארכתי בדברים עתיקי' וארוכי' והמנוח הגאון מהרר"ש שהיה אב"ד בק"ק ורנקפורט בימי' ההם הסכים עמי בשריותא דההיא איתתא וע"ד מ"ש מר וז"ל ואף כשנדקדק בדברי העדים נראה קצת שהם מכחישי' זא"ז כו' נלע"ד שאין זה מזיק כלום שהרי ק"ל ע"א אומר מת וע"א אומר נהרג כו' הואיל ושניה' מודים שאינו קיים מכ"ש דבר כזה והיא מילתא דלא רמיא עליה דאינשי פשיטא דלא הוה הכחשה אלא בבדיקות ואפשר אפי' הרמ"בם דס"ל הכחשה בגוף הענין הוה הכחשה בחקירות מודה בזה דלא גרע מזה א' אמר מנה שחור כו' דס"ל דהוה הכחשה בבדיקות כו' עכ"ל במחילה מכבודו אין דבריו בזה נכונים בעיני כי מ"ש מר שזה הוא מילתא דלא רמיא כו' גם מ"ש דלא גרע מזה א' אמר מנה שחור כו' אין נ"ל כלל ודאי אם א' אמר שהכירו בצד של מעלה ששם לא היו תולעי' הרבה רק בצד של מטה והעד השני העיד בהפוך בלי שום נתינ' טעם היה אפש' לומר דהו' מילת' דלא רמי' כו' אבל מלשון העדי' משמע שבדקדוק ראו והעידו שהעד הא' אמר וז"ל אוף דער זייט וואז אובין גוועזין איז וואז ער ניט אין דם גלעגין האט זיין ניט אזו פיל תולעים גוועזין אלז אונטן אום פנים וואז ער דרויף גלעגין איז משמע שהוא נותן טעם למה היו תולעים יותר למטה משום שהיה מונח בדם ולא שלט בו אוירא משא"כ בצד שלמעלה דשליט שם אוירא ולא היה מונח בדם. והעד השני נתן טעם למה היו התולעים למעלה יותר שבמקום אויר שולטי' ודורשי' התולעי' יותר משמע שאומרים דבריהם בדוקא כאלו שאומרי' דקדקנו ושמנו דעתינו בהכרתו וק"ל: אמנם מ"ש מר שאין לחוש להכחשתן משום דלא הוה גרע מן א' אמר מת וא' אמר נהרג שתינשא כיון ששניהם מודים שאינו בעול' צדקו דבריו וכן פסק בש"ע בס"ט אעפ"י שבסעיף כ"א משמע שאם הוכחשו בחקירות עדותן בטלה וכבר נתחבטו בזה האחרוני' ומו"ח זקני כתב שט"ס בש"ע ע"ש ולעד"נ שאלו ואלו דא"ח הם למוצאיהם ולא סתרי אהדדי כלל כי מ"ש בס"ט מיירי כשעדי' עצמ' שמעידי' שאינו בעול' מכחישי' זה את זה אז אמרינן כיון ששניהם מודים כו' אבל בסעיף כ"א איירי כשא' מן השוק שאינו מעיד שאינו בעולם מכחיש א' מן העדים בחקירות הוה הכחשה וק"ל. וע"ד מ"ש מר שיוכל לתרץ דבריהם גם בזה צדקו דבריו שיש ליישב דברי העדים כדי שלא יכחישו זא"ז כדי שלא יהא א' מהם רשע וכ"כ מהרר"ם מלובלין בתשו' סי' קל"ג והביא ראי' מדברי מהררי"ק שורש קכ"א וכבר הארכתי בתשו' א' שאפי' בנכרי או ב' נכריי' מיישבים דבריהם שלא יהיו דבריהם סותרי' זה את זה אע"פ שלא שייך בהם הטעם שלא יהא א' מהם רשע ואין רצוני להאריך כי איננו צריך לנ"ד