עבודת הגרשוני קו

קשה מנ"ל האי חידושא הלא בס"ס קפ"ו לא מוכח כלום כמו שכתבתי ע"ש כללא דמילתא נראה לפי עניות דעתי בנדון דידן אם יש אומדנ' דמוכח שלבן משקר ומכחש יש כח ביד הדיין להפך השבועה אבל אם אין כאן אומדנ' רק משום ע"א מעיד עליו שכבר נשבע לשקר ומשום שהוא מוחזק לרמאי לעד"נ שאין כח ביד הדיין להפך השבועה ולהוציא ממון. אבל מכל מקום הרשות בידו להחמיר בשבועה על פי ראות עיני הדיין אע"פ שאינו מחויב רק היסת כמ"ש מכ"ת בשאלתו גם יחמיץ הדין אולי יתברר האמת זה הוא מה שנראה לע"ד וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ובמטותי מיניה דמר שאל ישים עיניו עיני פקיח' בכתבי ולשוני ששניהם אינם שוין לטובה ואינם ראוי להעלות על שלחן של מלכים מאן מלכי רבנן כמות שהן כי הנחץ השיאני ולא היה לי פנאי לכתוב מהדורא בתרא ובמטותי מיניה דמר שיצוה על א' מן הקמי' עליו לשמשו להעתיק כתבי זה כעתירות הקטן גרשון אשכנזי: שאלה צב ע"ד שבדק לן מר לחוות דעתי הקלושה והכחוש' ביישוב דברי הטור והב"י בח"מ סי' ל"ג בדינין אלו הן הפסולין מחמת קורבה כי מכ"ת בעומק וזך עיונו שפך עליהם סוללה ובנה דיק ודקדק כמה דקדוקים ושדא בהו נרגא שצריכים נרגא ובר נרגא תשובה גם ראיתי בתשו' הגאון מהררש"ל סי' פ' הרבה להשיב על הטור והב"י בענין זה גם מוח"ז בב"ח זכה בסי' זה לדברים הרבה טובים לאולפנא ולקולטא (ובתוך דבריהם נכללים הרבה דברי מכ"ת ודאי מכ"ת לא ראה אותו הואיל ולא הזכירן) ע"כ כמעט גמרתי בדעתי להשיב ידי יד כהה אחור מלהשיב כי מה אכלכ"ל דברים במצר שהחזיקו בו רבים וגדולים חקרי לב. אמנם אחרי שובי נחמתי ואמרתי הלא המה הטור והב"י גאונינו מאורי עינינו ועיני הגולה כולם ומימיהם אנו שותים מצוה עלינו שלא נמזוג ראשינו אבי סדי' עד שנהפוך בזכותם ליישב דבריהם עד שיד עיונינו מגעת והשאר נבטל בלבינו. והנה דברי מר יעברו לפנינו כבני מרון. ונשוב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. תחלת דברי פיהו שכלו"ת משכיל ממוצא דברי הב"י במ"ש רושם ה' על דברי הטור שכתב שנים נשואים זה האם וזה בת בנה או בת בתה מותרים זה לזה לדעת א"א הראש ז"ל וכתב הב"י הא לדעת הרי"ף והרמב"ם פסול דהוה ראשון בשני ותרי בעל והקשה מר איך יתכן זה הרי הוא כשר אפילו לבת בן אשתו וכ"כ הטור בפשיטות דבעל אם אמו כשר לו ואיך יהי' פסול לבעל בת אשתו ואין התלונה כ"כ על הב"י כי שפיר דייק בדברי הטור מ"מ גם על הטור קשיא זה הוא תורף תמצית של קושיא הראשונה שהקשה מר: ונראה לע"ד שהטור שפיר דייק שהרי"ף והרמב"ם ס"ל שנים נשואים זה האם וזה הבת פסולים זה לזה והוא זה שהרי דברי הרי"ף בהלכות מפורשים שהוא חולק על פירושו של הגאון וברור מילל שהוא מפרש מה שאמר ר' יוסי גיסו לבדו לא אתי לאפוקי רק בנו וחתנו שיש לו מאשה אחרת אבל בנו וחתנו מאחות אשתו ד"ה פסול ונסתייע מן הירושלמי דאיתא שם גיסו יש לו בנים וחתנים. ומכאן יצא לנו שהרי"ף ס"ל שבראשון בב' אמרינן ת"ב כאשתו. וא"כ הוא שהרי"ף מפרש מ"ש ר"י גיסו לבדו אתי לאפוקי בנו וחתנו שיש לו מאשה אחרת מוכרחין אנו נמי לומר מ"ש ר' יוסי מכ"ש חרגו פירושו שאתי לאפוקי חרגו דחרגו ובעל בת חרגתו דחרגו דאי לא תימא הכי אלא אתי לאפוקי בן וחתן חרגו עצמו תיקשי הלא ק"ו פריכא הוא ומה כ"ש הוא זה דאיכא למימר גיסו לבדו לאפוקי בנו וחתנו מאשה אחרת דכשר לו ניחא דהא אין אשתו שום קורבא בעול' היא בעצמה עם בנו וחתנו של גיסו. אבל בן חרגו או חתן חרגו שאשתו קרובה להם איכא למימר שהוא פסול להם אלא על כרחינו לומר מ"ש ר"י כ"ש חרגו לבדו לא אתי לאפוקי רק חרגו דחרגו או בעל בת חורגתו דחרגו אבל בן וחתן חרגו פסולים לו והוא להם. וכיון שמוכרחים אנו לפרש כן מ"ש ר"י וכ"ש חרגו. ממילא זכינו לדין שהרי"ף ס"ל שנים נשואים זה האם וזה בת בנה או בת בתה פסולין זה לזה וכיוצא בזה כותב מוח"ז בב"ח ע"ש. וכיון שזכינו לדין שהרי"ף כן ס"ל מוכרחין אנו לומר גם הרמב"ם ס"ל הכי דהא הרמב"ם ס"ל ג"כ בא' בב' אמרינן ת"ב כאשתו ויצא לו זה שהוא מפרש ג"כ מ"ש ר"י גיסו לבדו לא אתי לאפוקי אלא בנו וחתנו מאשה אחרת אבל מאחות אשתו פסולין לו. וכדעת הרי"ף רבו א"כ מוכרח גם הוא לפרש מ"ש ר"י כ"ש חרגו כמו שפירשנו לדעת הרי"ף וממוצא דבר נשמע שגם הרמב"ם ס"ל שנים נשואים א' האם וא' בת בנה או בת בתה פסולים זה לזה וממילא צדקו דברי הטור שכתב שנים נשואים כו' מותרים זה לזה לדעת הרא"ש אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם פסולים וכפירושו של הב"י. אמנם עדין חל עלינו לסלק הארי' דרבי' (לפי דברי הב"י שכות' שהטור שכתב לדעת א"א הרא"ש ז"ל בא למעט הרי"ף והרמב"ם אבל על הטור ל"ק דאיכא למימר שלא בא למעט רק הרי"ף וק"ל) עלן והוא זה שהרמב"ם כתב לפיכך אינו מעיד לא לבנה ולאשת בנה כו' ולא הודיעני שאינו מעיד לא לבן בנה ולא לבעל בת בנה וכו' אבל אין זה קושיא כ"כ למאן דעייל ונפיק בספר הי"ד כי כן דרך טובו להביא דינים המפורשים במקום מקור מוצאם ולא מה שנלמד מכח דקדוק דהאי דין דשנים שנושאים זה האם וזה הבת בנה פסולים זל"ז נלמוד מכח דקדוק כמ"ש לעיל אבל מ"מ מראה באצבע שהדין כן במה שכתב וז"ל וכן לא יעיד לבן אחות אשתו כו' ולא לבעל בת אחות אשתו אבל מעיד הוא לבן בעל אחות אשתו שיש לו מאשה אחרת ולכאורה זו היא משנה שאינה צריכה כי פשיטא שהוא כשר לבנו וחתנו שיש לו מאשה אחרת שאין לו בהם קורבא כלל אלא לארויי בא שכן הוא פירושו של ר"י שאמר גיסו לבדו אבל לבנו וחתנו מאחות אשתו פסול ומזה יש ללמוד ג"כ שמ"ש ומכ"ש חרגו פירושו כמ"ש לעיל לאפוקי בן חרגו דחרגו או בעל בת חורגתו דחרגו וממילא נשמע ששני' נשואים זה האם וזה בת בנה פסולים זל"ז וק"ל ועפ"ד אלו נחה שקטה הקושיא הראשונה שהקשה מר גם השני' רעותה אחריה כי בחדא מחת' מחתינהו כמ"ש מר ג"כ בדברי האחרונים: וע"פ זה אתי נמי שפיר מ"ש הטור ורב אלפס פסל אפי' נשואין שתי בנות אחין ותמהו עליו מאין ומנין לו שהרי"ף ס"ל כך ועפ"ד אתי שפיר דכיון שהוכחנו שדעת הרי"ף לפסול שנים א' נשא האם וא' נשא הבת מכ"ש שס"ל ששנים נשואין ב' בנות אחין פסולין זל"ז כי זה נחשב קורבא יותר מן א' נשא הבת כו' אע"פ דהוה ב' בב' ות"ב. ושנים נשואים זה האם וזה בת בנה הוה א' בב' מ"מ כיון דאיתפליג דרא עדיף טפי וכ"כ מהררש"ל להדיא בסוף התשוב' הנ"ל ע"ש (מיהו הב"י לא ירד לסברא זו של מהררש"ל גם הרמב"ם לית ליה סברא זו כלל): וע"פ יסוד דברינו אלו נלע"ד שיש ט"ס בב"י ברושם ל"ב וז"ל וכתב הרמב"ם כו' ולדידיה ולהרי"ף אמרינן ת"ב כאשתו ולפיכך פסול לאשת בנה ולבעל בתה אך לדעת הרא"ש כו' ע"כ ומכ"ת תמה עליו בתמיה קיימת וכתב שאין שחר לדבריו אלו והדין עם מעלת כ"ת שאין שחר לדבריו כמו שהן לפנינו ע"כ נלע"ד שצריך להיות לפיכך פסול לאשת בן בנה ולבעל בת בתה כו' ומ"ש הב"י ולפיכך פסול כו' אין זה פיסקא מדברי הרמב"ם אלא הם דברי הב"י עצמו שכתב הדין לפי דעת הרי"ף והרמב"ם והכי משמע קצת כיון שצירף את הרי"ף עם הרמב"ם משמע דלאו פיסק' הוא וק"ל הן אמת שקשה מאד להגיה ולשבש הספרים מ"מ היכא דמוכח ודאי שרי והרשות נתונה והיד כותבת ומגיה כראוי ובפרט בספרים הנדפסים שלנו שהרגל הטעיות נעשה להם כטבעי בסי' זה בטור אשר לפני והוא נדפס בויניציא' בשמח"ה לפ"ק יש בו דילוג ב' תיבות אחד בב"י ברושם ו' שכתוב בו אבל לבן בנו וצ"ל לבן בן בנו וא' בטור עצמו ברושם ט"ז שכתוב בו כגון ראובן לבן וצ"ל לבן בן כו'. עוד כתב מר וז"ל צ"ע המשך דברי הב"י רושם ט"ו דבפתח דבריו כתב להשיג על מ"ש הטור שהרי"ף פוסל אפי' ב' בב' ות"ב והוכיח דאין זה כי הרמב"ם והרי"ף בחדא שיט' קיימא לפסול א' בב' ות"ב ואח"כ כתב סיוע לדברי מצאתי בתשו' הרשב"א כו' וכ"כ הרי"ף כו' דמשמע דלא פסלינן רק ראשון בראשון ות"ב ותו לא עכ"ל דמר ולעד"נ דברי הב"י ברורים אף אם נאמר שהבין מתוך דברי תשובת הרי"ף דס"ל א' בב' פסול ומ"ש כי היכא דמדכיר גיסו וחרגו הוא לאו דוקא אלא הה"נ א' בב' מ"מ דבריו נכונים. וכן הבין בעל המאור מתוך דברי הרי"ף שכתב וז"ל ראיתי בתשוב' שאלה להרי"ף ז"ל כל בעלי קרובו' כשרות להדדי דאי הוה פסולין הוה מדכיר להו כי היכא דמדכיר בגיסו ובחרגו. ובודאי תשובה זו נכונה אלא שיש לתמוה עליו ולהשיב מדבריו על דבריו כי לדבריו שהוא פוסל בחתן גיסו מאחות אשתו מ"ש בעל אחות חמותי שלא יעיד לי שאני לו חתן גיסו מאחות אשתו ומ"ש בעל אחות חמי שכשר להעיד לי שזה לא נזכר פסלותו בכל המשנה והוא מבעלי קרובות והרי הוא מכשיר בעלי קרובות והלא קורבא זו כקורבא זו כו' עכ"ל. איברא תמה אני על בעל המאור שהקשה דברי הרי"ף אהדדי ואין כאן מקום קושיא כלל כמו שמפורש להדיא בתשו' הרי"ף שהביא הרשב"א שהרי כתב וז"ל וליכא למימר שהזכירו אלו וה"ה לאחרים לפי שאלו קרובים יותר ואין למדין רחוק מקרובים עכ"ל משמע אבל קרוב מקרוב ודאי למדין. וממילא אזדא לה קושייתו דבעל המאור איברא שנראים הדברים שבנוסחתו של תשובת הרי"ף שראה בעל המאור לא היה כתוב האי וליכא למימר שהזכיר אלו וה"ה כו' מ"מ השכל מחייב לומר כן ולא ה"ל לבעל המאור להקשות דברי הרי"ף אהדדי וצריך לי עיון אמנם מ"מ מוכח מדבריו מדלא הקשה מפשטן של דברי הרי"ף אהדדי שכתב דאי הוה פסולין הוה מדכיר להו כי היכא דמדכיר בגיסו ובחרגו דמשמע דוקא גיסו וחרגו