עבודת הגרשוני קד

ובדותא. טמירין וגליין פתגמי אורייתא. ה"ה אהו' ידידי החכם השלם הכולל כל חכמה ומדע שמו בשערי' נודע בכלכל ודרדע לדורו מלמד ומרדע כבוד מהר"ר טעבלי נר"ו רופא מומחה רוח הבריות ורוח המקום ממנו נוחה. אהו' ידידי ידיד עליון אין הזמן מספיק עמדי לכוין דעתי בכתב אשורית ולשון עברית ולארוג מליצות כראוי לאיש כמותו ירבה בעל לשון הזהב מדברת גדולות ונפלאות לצד עילאי ומטיבותי' קאמינ' שישמור הטעם ולא המלות הזרות שיצאו מן הכלל. ואבוא בקצרה לגלות את אזניו שביום אתמול כי עבר ופנה היום עת צאת הכוכבים הקטנים בא אלי חתנו האלוף המשכיל כהר"ר זלמן נר"ו בידו מגילה נאמרה לכתוב ולקרות ויש אם למקרא אלי כתובה פנים ואחור חכם ישבחנה ונתמלא ביתי אורה אור יקר הולך וחזק כצאת השמת בגבורתו ומתוק האור וטוב לעינים עני פקיחי וברכתי עליה ברכת הנהנין אחר שנהניתי מאורה והנה ידידי הייתי יודע לשעבר רוב כבוד עשרו ותפארת גדולתו בבקיאות וחריפות אבל כעת הוספתי על השמיעה וידיעה תוספת מרובה עשרת מונים כי רום מעכ"ת משטח בכל זויות התלמוד להביא ראיו' נכונות מגמרא וסברא להסביר פנים מאירות שיש לפרש מ"ש בפ' יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו כו' מכר האב מכורין עד שימות כו' היינו דוקא כשמכרן שלא לצורך מזונתו אבל כשמכרן לצורך מזונתו ופרנסתו אין הבן טורף מן הלקוחות לאחר מיתת האב כי יש אומדנ' דמוכח שהאב לא שביק לנפשיה ויהב לבריה עד כאן לשונו: תשובה הנה אהו' ידידי אע"פ שרום מכ"ת מראה פנים מסבירות לסבר' זו מ"מ אומר אני שאין הלכה כמותו באשר שהיה מראה פנים לכל צד עד שלא יוכלו חביריו לעמוד על דעתו. ואין אומדנ' זו אומדנ' דמוכח כל כך לבטל המתנה וכן כתב הרשב"א בתשו' הובא בב"י סי' ר"ן מחודש ט"ו וז"ל בקצור ולפיכך ראובן זה אין מתנותיו קיימות אלא א"כ נתנן במתנת בריא ויכול הוא ליתן מהיום ולאחר מיתה ובכך קנו מקבלי מתנות הגוף הנכסי' מהיום והפירות לאחר מיתה וכדאמרינן בפ' י"נ כו' מיהו אם כתב כך אם רצה לחזור לאחר מכאן אינו רשאי ואפי' מכר לצורך מזונותיו אינו מכור אלא עד שימות האב אבל אם רצה לשייר ישייר בפי' כו' ע"ש מכ"ת כי כל דבריו שייכי' לנ"ד הרי לפנינו מבואר נגלה שס"ל להרשב"א שלא אמרינן אומדנ' דמוכח הוא שלא כתב לבנו אלא כשיהיה לו יתרון על כל עמלו כל ימי חייו אבל לא שבק נפשיה ערטלאי אם יהיה לו מן הצורך למזונות ולפרנסה ודלא כסברת רום מכ"ת ונלע"ד שהרשב"א הוציא דין זה ממ"ש בפרק נערה שנתפתת' (דף מ"ט ע"ב) ומשם הביא מכ"ת סיוע לדבריו ונהפך הוא דמשם ראי' שהכותב כל נכסיו לבניו אינו ניזון מהם דהא מסקינן דלית הלכתא כר"ל וע"פ כל הפירושי' הלכה מרווחת שאין האב ניזון מהן. ונראה לע"ד שזו היא ראי' שאין עליה תשובה ומעתה נבוא לטייל קצת בדברי קדשו מ"ש מכ"ת והקשה לדעת שדברי מהר"יך בתשוב' סי' י"ב וסי' ס"ב סותרי' זא"ז לעד"נ שאין כאן סתירה כלל כי בסי' י"ב איירי במקרקעי. ובסי' ס"ב איירי במטלטלין וק"ל ומ"ש להכריח סברתו דאל"כ הוא יהי' תקנות אושא סתרי להדדי לא ירדתי לסוף דעתו מה קנין פירות שייך הכא הלא רש"י פירוש להדי' ואפי' כתבן מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנו' חכמים היא וע"ד מה שמביא מכ"ת ראי' מהא דאמרינן בפ' האשה שנפלו גבי ההיא איתת' דבעי' דתברחינהו כו' גם משם אין ראי' כלל וכמעט אדרב' משם ראי' לנ"ד שלא אמרינן אומדנ' הלא מסקינן הא בכולא הא במקצתה כו' משמע דבמקצת הוה מתנתה מתנה אף אם תצטרך אח"כ למזונותיה. ועוד קצת ראי' לנ"ד דלא אמרינן בזה אומדנא הלא מקצת פוסקי' כתבו אם כתבה בשטר מתנה מתנה חלוטה וכיוצא בזה לשונות שמראי' מתנה ממש הוי מתנה ממש ולא אמרינן לא שביק אינש כו' וידוע שבנ"ד כותבי' כל לישנא שופרי דשטרי ע"כ אין לנו לומר אומדנ'. וע"ד שרום מכ"ת מצא בתשו' שחיבר מהר"ח בן ריא"ז שפסק שאמרינן אומדנ' כיוצא בזה באמת תשובת זו לא ראיתי ומכ"ת לא כתב אם היא בדפוס או בכתב מ"מ אני אומר שגם הוא מודה לנ"ד שלא אמרינן אומדנ' בנ"ד שהש"ח נכתבי' בלשון הודאה וכתב מהרי"ו בפסקיו הקצרים סי' ט"ז שלא אמרינן אהודאה אומדנא דדעת' וכן הוא להדי' בש"ע סי' ר"ן ס"ג וכתב שם הסמ"ע ואפי' אם ידוע לנו שלא היו של זה שהודה לו מעולם אפ"ה אמרינן שהוציא מתנתו בלשון הודאה כדי שלא יהא יוכל לחזור בו יע"ש הן אמת שכבר הארכתי בדיני אומדנ' בתשו' אחת ואין הזמן מסכי' כעת להביא כללא דמלתא שנלע"ד שבנ"ד בעל השטר מוציא מן הלקוחות כשיבוא הז"פ ומה שכתב מעכ"ת שא"כ יש לחוש לקנוני' לא ידענא מה שייך קנוני' הלא השטר חתום בעדים ויש לו קול והלקוחות הפסידו לנפשייהו. והנה ידידי מכותלי תשובתו ניכר דעת מכ"ת שרוצ' לצדד לזכות השואל שהוא איש עניו וחסיד גדול כאשר הוא מן הראוי להפך בזכותו גם אני בעקבי דמר יצאתי לחפש בזכותו עד שידי יד כהה מגעת אבל מה אעשה שלא עלתה בידי והאמת אהוב מן הכל נ"ל גרשון אשכזי: שאלה צ ע"ד מה שבדק לן מר בשאלותיו שאלת חכם הן אתה שאין הזמן מסכי' עמדי לעיין כל צרכי ולהעמיק ולהרחיב כראוי להשיב לשואל חכם כמותו ירבו אשר כל רז לא אניס ליה והיה מן הראוי ליקח מועד לשפוט מישרים אך ורק באשר שמכ"ת ציווני בבל תאחר להשיבו אותו דבר אמרתי אני פי מלך אשמור ואין מסרבין לגדול ואודיע למר מה שהעלה שכל עיוני הקט במושכל הראשון הגם שבלתי ספק שדבריו האלו הם פשוטי' גלוי' וידועים לפני רום מעכ"ת וכוונתו היה שאעמיק וארחיב הדברים בעיון רב מ"מ מטובו קאמינא שאל ידין אפשר מאי אפשר העת ושקול זוטרי עד עת הפנאי שאשים שנית עין עיוני עליהם אולי אשכח רברבי ואשקלינהו אי"ה. והנה תחלת דברי פיהו פה מפיק מרגליות בענין אם הוציא הטבח הריאה קודם בדיקה ואח"כ בדק אותה ולא מצה בה שום ריעות' גם נפחה ועלתה בנפיח' כראוי וכל יקר ראו עיניו עיני פקוחי רק מכ"ת נסתפק אם יש לחוש לדברי בעל הט"ז שחוכך להחמי' מאחר שאין אנו בקיאי' בבדיק': תשובה הנה אהו' מכ"ת באמת בספר כל בו ס"ס ק"א משמע כדברי הט"ז דהיינו שכתב כן לפ"ד האוסרי' אם נאבדה הריאה ולא סומכי' ארובא ואהא דרב הונא. וכן משמע בדברי רא"בן סי' ר"י ע"ש מ"מ נלע"ד לדידן לפי מה שכתב מהררמ"אי שבמקו' הפסד גדול יש להתיר משמע שדברי המתירי' עיקור רק משום חומרא בעלמא אנו חוששין לדברי המחמירי' במקו' שאין הפסד מרובה א"כ די לנו בחומרא זו אם נאבדה הריאה ואין אנו יכולי' לבדקה כלל דאז יש לחוש לטריפות הרבה לסירכות ולבועות ולמראות חסר יתיר וחליף וכיוצא בזה ע"כ יש להחמיר דלא נסמוך ארובא ואדרב הונא אבל כשהריאה לפנינו ובדקוהו ולא נמצא בה שום דבר שמטריפה וגם נפחוה' ועלתה בנפיחה ואין בה כי אם החשש שמא ניתקה איזה סירכה ע"י שהוציאו הריאה מן הבהמה. אין לנו להוסיף חומרא על חומרא לומר שאין אנו בקיאי' מפני החששה מועטת ותמה אני על בעל הט"ז שהוא עצמו כתב בסעיף קטן כ"ב לחלק בין אם נאבדה הריאה ובין אם היא לפנינו והספק הוא רק במקום א' כי אם נאבד' יש לחוש לסרכות המטריפו' ברוב הריאה ע"כ חוששין ולא סמכינן ארובא משא"כ אם הספק היא במקום א' יעיין שם מר (גם בש"ך שם א"כ יש לנו ג"כ לחלק בנ"ד דלהני לכל הפחות בדיקה שלנו כיון שאין החששה כי אם שמא ניתקא איזה סירכה וק"ל ע"כ אומר אני בשעת הדחק המקיל בנ"ד לא הפסיד רק שיעיין בצלעות אם לא נמצא שם איזה דלדול.. ועוד יש לאלוה מילין לחלק בין בדיקות הנמצאין בפי' או מדקדוקי התלמוד ובין החומרות בדיקות שאין נזכרי' בתלמוד כלל אבל כעת אין הזמן מסכי'. וע"ד מה שרום מעכ"ת הקשה לשאול בפר"א דמילה דאמרינן התם תניא רשב"ג אמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ופריך הא לא שהה ספיקא הוה מימהל היכא מהלינן (פי' רש"י היכא מהלינן שום קטן ביום הח' בשבת כו' ועושה חבורה שלא לשם מצוה) א"ר אבא מוהלין אותו ממ"נ כו' והקשה מר ל"ל משני תלמודא דאזלינן בתר רובא והנה בהבטה ראשונה היה נ"ל לומר דל"ק מידי דהא רשב"ג מיירי ג"כ בבן ח' כמ"ש התוס' וגבי בן א' איתר' ליה רובא על כן לא משני תלמודא דאזלינן בתר רובא כן עלה בדעתי בהבטה ראשונה אבל האמת יעשה דרכו דאי אפשר לומר דטעמא דמהלינן הוא משום דאזלינן בתר רובא דאם כן למה ס"ל לרשב"ג תוך ל' ספקא הוה (אף שי"ל אף לדברי רשב"ג שאמר תוך ל' ספק' הוא מ"מ נוכל לומר דאזלינן בתר רובא כי בכל מקום דאזלינן בתר רובא ספיקא הוא ואפשר לומר שבר מן דין לא קשה מידי כי התרצן לא דחה המקשן לומר דאזלינן בתר רובא מפני שבכל מקום שאמרינן דאזלינן בתר רובא דינו כמו גבי פרה אדומה שבאותו שעה היא כשירה אבל בבן ח' אף שנאמר דאזלינן בתר רובא מ"מ באותו שעה לא יצא מכלל נפל אבל דוחק הוא) אלא עכ"ל אע"ג דרשב"ג לא חייש למעוט' בעלמ' מ"מ חייש למיעוט מצוי כזה וכ"כ התוס' להדיא בפ' החולץ דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה עיין שם. ואם כן דסביר' ליה לר' שמעון בן גמליאל דחיישינן למיעוט המצוי כזה מקשה שפיר מימהל היכא מהלינן ולא חיישינן למיעוט המצוי והוכרח ראב"א לתרץ מהלינן ממה נפשך כו'. ומה שהוסיף מכ"ת להקשות עוד למה לא מייתי תלמודא בפרק קמא דחולין ראיה דאזלינן בתר רובא וז"ל מכ"ת ע"ק דב"פק דחולין דדייק דאזלינן כו' אמאי לא מייתי גם מבן ח' שנימול דלמא נפל הוא ואמאי מחללינן שבת אלא ודאי דסמכינן ארובא כו' ונלע"ד ליישב ד"לק מידי דודאי מ"ש מכ"ת אמאי לא מייתי כו' כוונתו לומר שהל"ל ראיה ממכשירי מילה ואליבא דר"א כי ממילה גופה ליכא ראיה כלל דאיכא למימר מהלינן ממ"נ כמו שאומר ראב"א וא"כ הוא כוונתו דמר שה"ל להביא ראיה שאזלינן בתר רובא ממכשירי מילה ל"ק מידי כי תלמודא לא חש להביא ראיה מדבר שיש בו פלוגת' כי רבנן ס"ל באמת שמכשירי מילה אינן דוחין את השבת וע"ד מה שרום מכ"ת העמיק והקשה לשאול בתוס' פ' ב"מ דף כ"ג ע"ב ד"ה