עבודת הגרשוני קג

שהרהר בתשובה בלבו כדאמרינן בקידושין דז"א דלא אמרינן כך אלא לחומרא אבל לא לקולא כמו שכתב הרא"ש והטור בסי' ל"ח בהדי' גם שארי פוסקי' כ"כ הן אמת צדקו דברי המור' צדק שאין סתם מרקיטענער חשודי' לחלל שבתות בפרהסי' ובפרט שידוע לו שאין עדות ברורה על כמר ליפמן שהוא מרקיטענער שדרכו לנסוע עם החיילו' רק הוא עמהם במחנה לקנות מהם שלל וכיוצא בזה מ"מ גם אנשי' כאלו רובם קלים מסובי' וצריכן לבדוק ולחקור אחריהן מה מעשיהם על כן יותר נוח לו לצדד היתר ע"פ עדותו של כמר חיים כי לפי משמעות לשון העדות נראה שנשלח במכוון למחנה לחקור אחר ליב הנ"ל אבל הוא מצד עצמו לא היה לו שייכות במחנה להתלוות עמהן: אמנם לכאורה יש לדקדק בעדותו של כמר חיים אם אין לו שייכות בעדותו מחמ' שכירתו שנשלח לשם ואם יש לו שייכות אין ממש בעדותו כמ"ש הר"ן בתשובתו סי' ג' ודבר זה תלוי בעוצם בינתו של הדיין הגדול מור' צדק נר"ו ואם אין לו שייכו' בעדותו מחמת השכירו' עדותו מספקת הגם שה"רן כתב בנ"ד אע"פי שאין שכירותו תלוי בדבריו עביד להחזיק ולומר שהוא נאמן לשולחיו מ"מ נלע"ד היינו דוקא בנ"ד דהו' השליח נכרי א"ל הכי אבל בנדון דידן שהשליח הוא יהודי שמעיד ליכא למימר כן ועוד יש לאלוה מילין להכביר על כל פרט ופרט רק אין הזמן מסכי' עמדי כלל סוף דבר דעתי הקלושה כן היא אם יבורר שאין לכמר חיים הנ"ל שום שייכות בעדותו משום שכירות אזי יש לסמוך על עדותו בסי' ג' והאשה הנ"ל מותרת להתנסבא לכל גבר כו': אמנם אחר החקיר' שלא חסר שום יהודי שיש לו אשה ובנים במנהיי' ושמו ליב ואם יבורר שיש לכמר חיים הנ"ל איזה שייכות בעדותו אזי יש לסמוך על עדותו של כמר ליפמן בסי' א' אמנם באופן שאין ידוע איש אחר ששמו ליב ויש לו אשה ובנים במנהיים ואביו מוינא אזי איתתא דא שרי' להתנסבא לכל גבר דתיצביין כי יש לומר שסתם מרקיטענער אינם כי אם חשודים על חילול שבת ופסול חשודי' לא הוה פיסול דאוריית' ויש לי ראיו' ע"ז רק אין הזמן מכיל כעת כ"ד המדב' לכבוד הרב המורה צדק נר"ו והשוקד על תקנו' בנות ישראל שלא ישבו כאלמנות חיות וה' יצילנו משגיאו' ויראנו מתורתו נפלאות וקץ הפלאות נאם גרשון אשכנזי: שאלה פז נדרשתי לאשר שאלוני ראובן מכר לשמעון מאה כור תבואה כל כור וכור בדינר ונתן שמעון לראובן עשרים דינר על המקח והיה תנאי ביניהם שבתוך ח' ימים יתן שמעון לראובן מותר המעות והרשות ביד שמעון לקבל את התבואה תוך י"ד ימי' והנה תוך ח' ימי' בא ראובן לקבל מעותיו ונתן לו שמעון כ"י על סך המעו' לשלם לו מאותו היו' תוך ח' ימים וכן עשה רק שהחזיק סך מה באמרו באולי לא יהיה לו מאה כור בשלימות ונתרצה ראובן והנה אחר איזה ימי' אמר ראובן לשמעון קבל תבואתך כי בעל העליי' איננו רוצה להניח עוד התבואה על עלייתו ואמר שמעון שלח את מי שתרצה לקבל התבוא' ולהניח על עלייה אחרת ושלח ראובן שליח א' ועשה כאשר ציוה שמעון וכאשר בא שמעון אח"כ לקבל תבואתו נמצא חסר עשרים כור הן הן תורף דברי ראובן ובא לתבוע משמעון מותר מעותיו עם הכ"י שבידו וטוען מה שחסר ברשותך חסר שנגנבו ע"י השליח אשר שלחתי והוא שלוחך כי אתה אמרת לי לשלוח מי שארצה ושמעון מכחיש את ראובן מכל וכל ואמר מתחלה היה תנאי בינינו שאתה מחויב להוליך התבואה למקום אחר וכך השבתי לך כאשר שלחת אלי ע"י השמש שאבא לקבל תבואתי ועל מה ששלחת אלי שאתה רוצה לשלוח לפלוני השבתי אם תרצה לשלוח שלח לך להנאתך ותציל לעצמך כדי שלא תבא לידי היזק אבל עכ"פ לא תשלח את פלוני כי נחשד הוא שאינו נאמן ממילא כיון שלא קיימת התנאי שבינינו להוליך התבואה למקום הידוע ממילא מה שחסר מן התבואה ברשותך עלה דידך רמיא להשלים וראובן משיב שמעולם לא היה תנאי רק שהוא יטפל להוליך התבואה למקום הידוע על אחריות שמעון גם מכחיש שמעולם לא מיחה שמעון מלשלוח את פלוני רק אמר לו סתם שישלח מי שירצה הן הן תורף טענות של ראובן ושמעון ובקשו מאתי לחוות דעתי הקלושה הדין עם מי: תשובה בקצרה אם היה שמעון מודה לדברי ראובן בכל מה שאמר לכאורה היה נראה שהדין עם ראובן. ושמעון מחויב ליתן לו מעותיו משלם מהא דאית' בפ' המדיר במסקנא הכי אמר שמואל כל הנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה וכיון שבנ"ד לפי טענת ראובן נולד הספק לאחר ששלוחו לקח התבואה והניח על עלייה אחרת ששכר השליח ממילא קנה שמעון התבואה ואח"כ נולד הספק ע"כ על שמעון להביא ראיה ופשיטא לפי דעת הרא"ש דס"ל דעל בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכת הפרה אע"פ שהחמור עדין ברשות בעל החמור דלא אזלינן אלא בתר מי ששייך לו עכשיו וכיון דלאחר משיכת הפרה שייך החמור לבעל הפרה ע"כ ברשותו נולד הספק ועליו הראי' מכ"ש בנ"ד שכבר משך התבוא' דאמרינן ברשות הלוקח נולד הספק ועליו להבי' ראי' אלא אפי' למ"ד הרי"ף והרמב"ם דס"ל שעל בעל החמור להביא ראי' כיון שהחמור היה שלו ובממונו נולד הספק מ"מ בנ"ד מודה שעל הלוקח להבי' ראי' כיון שהספק נולד אחר שיצאתה התבואה מרשות המוכר כמו שכתב הרא"ש והטור שאם החמור עומד בסימט' על בעל הפרה להביא ראי' ממילא לכאורה אם היה שמעון מודה לדברי ראובן לית דין ולית דיין ששמעון חייב לשלם כל המאה כור במלואם אבל אחר הדקדוק נלע"ד דלא היא אלא אף אם שמעון הודה לדברי ראובן מ"מ לא אמרינן בנ"ד שהספק נולד ברשות הלוקח כיון שאין אנו יודעי' שהיו מאה כורים כשקבלם השליח גם קודם לכן לא נמדדו אע"פ שהמוכר אומר שהיו מאה כור לאו מפיו אנו חיים כיון שלא היה לתבואה זו חזקה ואינו דומה לבהמה שנמצא נקב בבית הכוסות ואין ידוע אם היה כך בשעה שקנאה אם לאו דהתם אמרינן כיון שהספק נולד ברשות הלוקח עליו להביא ראיה לפי שאמרינן כאן נמצא וכאן היה כי מעמידים הבהמה אחזקתה המבוררת משא"כ בנ"ד ובאשר שפשוט הוא קצרתי נ"ל גרשון אשכנזי. שאלה פח איש משה עניו. קרן אור פניו. צדקתו הולך לפניו יתפשטו סנסניו ה"ה אהו' ידידי האלוף המרומם המעולה כמהר"ר משה נר"ו אהו' ידידי מרוב הטרדות חבילות ואגודות אשר הקיפוני כתרוני אינני אוכל לצאת ולבא דרך ארוכה רק באתי לבשר שלום ולגלות את אזניו אוזן שומעת שג"י קבלתי ע"י אחיו הנעלה כהרר"א ותוכן דבריו הוא על דברי ריבות בשעריכם בענין אכילת חמאה של גוים אם מותר היא לאכילה או לאו: תשובה נבהלתי על המראה שראיתי שמכ"ת הוא מכת שרוצים לנהוג היתר באכילתה כי כבר שמעתי מאחורי פרגוד שיש מחלוקת בקהלתכ' ורבי' נוהגי' קלות באכילת חמאה של גוי' אע"פי שכבר חלף עבר ששה שנים שנוהגים שם אסור וכל העדה שלמה אשר היה בימים ההם קיימו וקבלו עליהם לנהוג בה אסור עולם בכן דמיתי בנפשי לקנא קנאה גדולה ולעשות משפט כתוב באיש ההוא אשר המר' ואשר הרים ראשו להקל במה שקיימו וקבלו על עצמם לאסור אסור מעולם כחתיכה דאסורא כי סבור הייתי שבמרד ובמעל וזדון לבו השיאו לחשוק לטעום טעם דאיסורא והנה כאשר ראיתי שמכ"ת מצדד קצת למצוא היתר נתקרר' דעתי קצת אבל מ"מ חרה לי עד מאד שמכ"ת הוא א' מן המקילין כי בכל דברי מכ"ת אין בהם ממש לסמוך עליה' להתיר כ"א רוב הקהל קבלו עליהם לנהוג אסור בטל מיעוט' ברובא וגם המעוט מחויבים לנהוג אסור כמ"ש הטור בשם הרא"ש ואם רוב בני המקום נוהגים אסור אין לאדם לשנותו וא"כ אותן המעוטים אשר נהגו היתר לעצמם חטאו בנפשותם ועתידים ליתן את הדין ואף אם הרוב לא קבלו עליהם מתחלה לנהוג אסור לא יפה עשו כי אף אם נאמר שלא היה רשות ביד הרב שלכם לגזור עליכם ולאסו' דבר שכבר הנהגתם בו היתר מ"מ אם היה בהסכמת המנוח הגאון המדינות זצ"ל אליו היו מחויבים לשמוע כי מצודתו היתה פרוסה על כל המדינו' והלכתא כוותיה בקנסותיו ובגזירותיו ומה שבאו להתנצל ולאמרם שלא היו מאמיני' להרב שלכם שהגאון רב המדינה הסכים עמו וכיון שאמר בשעת מעשה אין בו ממש לא דברו נכונה כי ודאי הרב היה נאמן אפילו בשעת מעשה כיון שלא היה נוגע בדבר וכמו שכתבו התוספות לשם ואף אם יאמרו שהיו סבורים שהוא נוגע בדבר באשר שמתחלה רצה להכריחם לנהוג אסור ולא אבו לשמוע אליו עד שאמר שהמנוח הרב המדינה הסכים עמו אפשר לומר שמשום כסופא אמר כן (ודבר זה הוא פלפול ארוך בתשו' ר"ל ן' חביב בתשו' הארוכה בענין סמיכות יע"ש) (ועיין בתשוב' ר"מ מינץ סי' פ"ז) מ"מ לא מצאו ידיהם ורגליהם כי אמרינן התם בפ' הערל (דף ע"ז) הא שמואל וב"ד קיים הרי אפילו במקום שהוא נוגע בדבר נאמן אם אותו החכם שאומר הלכה משמו הוא קיים ובאותו זמן היה הגאון קיים והוה מילתא דעבידא לגלוי' לשאול את פי החכם כללא דמילתא הרעו אשר עשו שהורו היתר לעצמם הלא היו יכולים לחקור ולילך אחר ר' הגאון המנוח ז"ל ולשאול את פיו פה קדוש אם היה דעתו מסכמת לנהוג אסור אם לאו לכן ועל כן יתוודו ויתחרטו על העבר ועל העתיד יהיו מוזהרים ועומדים שלא ישנו באוולתם ואני שולח להשמש שלכם כרוז אשר יכריז בחיל להזהיר את העם שלא ישיאם יצרם הרע להורות היתר לעצמ' בשום אופן ומכ"ת יחזיק בדבר הזה במאד ויתן ידו עם האוסרים לכוף ולרדוף המקילי' וזה הוא תהלתו ותפארתו כן נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה פט לשונו לשון חכמים מרפא לשבורי לב חכם ישכיל פיהו מפיק מרגנית' מתותי חספא בפלפולא חריפא כר"י ורב עינא חריפי דפומבדית' מתון ומסיק שמעתת' אליבא דהלכת' איכא למגמר מיניה וביה כמה מלה מעליות' דאריכי ולא ברותא