עבודת הגרשוני קב

כמ"ש מהר"יק בשורש קכ"א בהדיא וכן כתוב הב"י בשם רבו ר"י בי רב מעשה שבא לפניו באחד שהעיד שיהודי א' זימן ישמעאלים לסעוד אצלו ושאל היהודי לחבירו שמעת מה שנעש' מפלוני ופלוני והשיבו הישמעאלים אנו מכירין מי הרגם והתיר את נשותיתן ע"פ עדות זו כיון שלא שאלו לגוים והם השיבו מעצמן והביא ראיות מתשובות הריב"ש שכתבתי וגם מתשובות מהרי"ק סימן קכ"א וכן נראה מתשובות מהרר"מ וכו' עכ"ל וכן משמע לע"ד בירושלמי דאמר ר"ל כל ששאלו והוא משיב וכו' משמע דוקא כשמשיב הנשאל בעצמו הוא דלא הוה מסל"ת אבל כששואלים לנכרי א' ונכרי אחר משיב הוה שפיר מסל"ת ולע"ד שכן הוא דעת רמ"א ולזה כיון במ"ש בסימן י"ז סט"ו במ"ש אע"פ שהיה אצל הכותי ששאלו מקרי מס"לת ודלא כחלקת מחוקק שהשיא דבריו לד"א (אם לא שמפורש כדבריו בד"מ ואינני אוכל לעיין אחריו כי חסר קונטרס א' בד"מ שלי בסימן י"ז ופיסקא זו היא בכלל החסרון ואין לומר שיש לחלק בין הנדון של ר"י בי רב ובין נ"ד דהתם שאל יהודי א' חבירו לפני ישמעאלים משא"כ בנ"ד דהוה ליה כאלו ישראל שאל לנכרי בפני נכרי אחר כי מוכח מתוך ראיותיו שאין לחלק בכך ודו"ק. ממילא לכאורה נראה שיש להתיר האש' הנ"ל בלי פקפוק ע"פ עדותו של כמר חיים הנ"ל: אמנם לבי מהסס מאד לסמוך על דברי מהרי"ק ועל דברי ר"י בי רב להתיר בנ"ד שאמרו להנכרי המסיח מתחילה שהם רוצים לשאול מנכרי אחר על יהודי א' ואפשר שזה גרע טפי ממעשה ר"י בי רב חדא ועוד קאמינא אע"פ שרבנים מובהקים וגאוני' גדולים בדורם היו מהרי"ק ור"י בי רב וכדאי הם לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק ומה גם שהראיה שהביא מהרי"ק מהא דאיתא בפרק הגוזל בתרא אשה וקטן נאמנים לומר מכאן יצא נחיל כו' ואוקמוה בגמ' כגון שהבעלי' מרדפי' אחריה' ומשמ' ליה למהרי"ק שמיירי שהבעלי' מרדפי' בפני האשה ומתוך כך נתעורר' ואומרת מכאן יצא נחיל אפ"ה חשיב מסיל"ת אע"פ ששמעה מפי הבעלים עצמם שהוא שלהם והאריך בטעמו ונימוקו ונלע"ד הקלושה שראי' זו נכונה מאד וראוי' למי שאמרה ואני בעניי קבעתי בה מסמרות ותריצנא שאפי' לפי פי' רש"י שפיר' מרדפין אחריהם קודם שדיבר הקטן והוה רגלי' לדבר מ"מ ראייתו נכונה דהא עכ"פ משמע פשטא דגמרא שהבעלי' מרדפין בפני האשה והקטן מדלא קאמר בגמרא הב"ע שאנו יודעים שבהעלי' מרדפי' והם מסל"ת (דאי קאמרי הכי) הוה משמע שרדיפת הבעלים לא היה בפני האשה והקטן אלא קאמר כגון שהבעלי' מרדפי' כו' והם מסל"ת משמע שע"י הרדיפה נתעוררה לומר מכאן יצא נחיל ואפ"ה מקרי מסל"ת והוה תרתי רגלים לדבר ומסל"ת ולעד"נ שלפי פירש"י מוכח יותר דאיירי שהבעלי' מרדפין בפני הקטן והאשה דאל"תה אלא איירי שהבעלי' מרדפין שלא בפניהם למה פירש"י קודם שדיבר הקטן למה לא פירש איפכא שדיבר הקטן קודם רדיפה והבעלי' לא ידעו כלום מדברי הקטן הן אמת י"ל שרש"י דקדק לשון הגמרא שהקדים רדיפת הבעלי' למסל"ת אבל בגמרא גופא קשה למה הקדימה רדיפת הבעלים אלא ודאי מיירי שהקטן ידע שפיר מרדיפת הבעלי' ואפ"ה כיון שלא שאלו את פי הקטן לא יצא מכלל מסל"ת גם הוה רגלי' לדבר אבל אם הי' איפכא שהקטן הס"לת תחלה והבעלי' ידעו זה ואח"כ רדפו לא הוה רגלי' לדבר כלל והקושי' שהקשו על פי' ר"שי מה מקש' רבינ' לרב אשי מנחיל של דבורים הלא לפי פי' רש"י לא קשה מידי דשאני נחיל של דבורים דאיכא רגלים לדבר ישבתי בכמה אנפי וחדא מינייהו נלע"ד עיקר והוא זה שדקדקתי במ"ש רש"י מרדפין אחריה' קוד'דיבור הקטן למה שבק רש"י אשה שקדמ' לקטן במשנ' ונקט קטן המאוחר גם אח"כ פי' רש"י לעדות אשה שמע מן התינוקות שהיו אומרים אנו הולכים לספוד כו' וקשה למה נקט רש"י בלשונו קטן דוקא ותמהני שלא ראיתי שום א' מהפוסקים או מפרשים שהרגיש בדיוק זה והוא דיוק נכון אלא נ"ל כוונתו של רש"י ליישב הקושיא שהקשו עליו לכן פי' הסוגיא שהמקשה מקשה מהא דקתני שמע מן התינוקות ואוקמוהו התם דקאמרי כך וכך רבנן הוי התם כך וכך ספדני הוו התם והוה נמי כמו רגלים לדבר כמו בעלים מרדפים אחריהם ואפ"ה אמר רב אשי אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד ממילא מקשה המקשן שפיר מנחיל של דבורים ועיין במ"ש הב"י גם מ"ו ח"ז בסי' י"ז שהגיהו בדברי הטור בענין ואין סומכין עליהם אלא א"כ כך וכך ספדני' היו שם כו' דוק ותשכח שהם מסכימים לדעת רש"י ויפה כוונו בהגהתן ודלא כדברי הפרישה ע"ש. ועוד הארכתי ביישוב הסוגיא לדעת רש"י ומהרי"ק ורציתי להעלותם על הנייר אך ורק מצאתי וראיתי שקדמני בעל משפטי שמואל בסי' ע"ח ור"א ששון בסי' רכ"א שמישבי' דברי רי"ש ומהרי"ק ובקצת דברים כוונתי לדעת הגדולים ע"כ נסגתי אחור ימיני בפרט שאין הזמן מסכים עמי כעת כללא דמילתא שכבר נסתלקו מעל מהררי"ק כל עורר וטוען ממילא הי' מן הראוי לסמוך על הגאונים מהרי"ק ור"י בי רב אעפ"כ לבי מהסס מאד לסמוך על דבריהם. באשר ראיתי בדברי מהר"ר ש"ל ביש"ש שלו בבא קמא פרק הגוזל בתרא סימן ק"ח שכתב וז"ל ופירש"י הבעלים מרדפין אחריהם קודם דיבור הקטן דרגלים הוא לדבר כולי ואין פירושו קודם דיבור הקטן הן מרדפין והקטן והאשה משיבין על דבריהם או על רדיפתן דא"כ אין זה מסל"ת אלא הקטן והאשה מדברים מעצמם בלא ידיעתם שהבעלים מרדפים כלל אחריהם כו' ע"ש ונסתייע מדברי הרמב"ם שהיפך בלשונו מלשון הגמרא והקדי' מס"לת לרדיפה וכתב ז"ל והוא שיהיו מסיחים לפ"ת ויהיו הבעלי' מרדפים כו' ע"כ (ולעד"נ שגם הטור רצה לסתור דברי מהרי"ק והוסיף מלת וגם וז"ל האשה או קטן נאמן כו' והוא שהבעלים כו' וגם מסל"ת עכ"ל נראה שבצחות לשונו שהוסיף תיבת גם נשמר מפירש של מהר"יק וק"ל) הגם שלכאורה נראה שלא עלה על דעת מהררש"ל דברי מהרר"יק ומהרר"ם כשכתב זה דאל"כ הוה ליה לאתויי דבריהם ולהשיג עליהם כדרכו בספרו יש"ש ולא להכותם בסתר ומה גם שיש לפקפק בדבריו במ"ש ורש"י מילתא דפסיקא נקט כי לפי דרכו אין זה פסיק' יותר כי גם אם הקדים הדיבור של קטן לרדיפה הוה מילתא פסיקא ורגלים לדבר אם לא ידעו הבעלים שיחתן גם יש לומר שמהרש"ל לא כתב כן אלא להוציא ממון שחמיר טפי כמ"ש הרי"בש ודלא כת"ה בפסקיו סי' ר"ך מ"מ לא מלאני לבי להתיר נגד דעתו של מה"רר ש"ל אפי' בספק על כן נלע"ד שאין להתיר האשה הנ"ל ע"פ עדותו של כמר חיים מה שהעיד בסי' ב' וד': אמנם מה שהעיד כמר חיים בסי' ג' וז"ל עוד איז נאך איין רק קומין כו' ולע"ד שיש לסמוך עליו להתיר את אשה הנ"ל כי משמע מדבריו שלא הי' הרק במעמד כששאלו היהודי' אחר הקוך אע"פ שמוכח מתוך הלשון שאותו הרק כשבא אליהם שמע שהם מספרי' ממיתת ליבל אע"פ כן לא יצא מכלל מסל"ת וכמ"ש הרי"בש הן אמת שחכם אחד בדורו לא ס"ל הכי והקשה לדבריו דא"כ הוה ל"ל בגמרא רבותא טפי כשהקשה בגמרא היכי משכחת כו' ותירוץ במס"לת כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי כו' הל"ל כגון שהיה מספרים ממיתת פלוני ובא נכרי ושאל במה אתם מדברים כו' אבל כבר תירץ מהר"ררי בן לב תירוץ נכון שזה הוא רבותא טפי שלא תטעה לומר שזה דאמר מאן איכא וכו' הוה מתכוין להתיר או להעיד מלבד שיש לתרץ קושיא זו בכמה אנפין ושערי תירוצים לא ננעלו והיותר נכון נלע"ד שלכך נקט הגמרא כי ההוא דהוה אמר ואזיל כו' ואינסבה ר' יוסף לדביתהו וכו' להורות שכך הילכתא כי מעשה רב הוא וק"ל ממילא יש להתיר אשה זו ע"פ עדות זה ולא נעלם מעיני שהריב"ש בעצמו שדא ביה נרגא ולא רצה לסמוך אסברתו מ"מ יש לנו רב שהגאון הקארו העיד בתשובותיו שחזרת הריב"ש אינה חזרה משום שהריב"ש לא חזר אלא משום כבוד רבו הר"ן שכתב לחומרא אבל מ"מ הדין אמת דמסל"ת גמור הוא ודברי הר"ן בטלים וכל בתי דינים בסלוניקי גם כל חכמי הדור עשו מעשה כדברי הרי"בש לקולא והמ"ב העתיק דבריו בסי' ק"ט ע"ש ונאמן עלינו הדיין הגדול הגאון קארו ז"ל ואין להרהר אחריו כלל ואם הדין כן בנדון של הריב"ש שלא יצא מתורת מסל"ת אע"פ שסיפרו להנכרי בפירוש שהם מווכחים אם היהודי חי או מת מכ"ש בנדון דידן שלא אמרו כלום להרק שבא אליהם אלא הוא מעצמו א"ל שמת כמר ליב הנ"ל שאינו יוצא מתורת מסל"ת ע"כ כדאי הוא עדותו של כמר חיים הנ"ל בסי' ג' לסמוך עליו ואע"גב שלא אמר קברתיו ולדעת הרמב"ם נכרי מסל"ת צריך לומר קברתיו הלא מבואר הוא בהאחרוני' אם הנכרי מזכיר שמו של היהודי אינו צריך לומר קברתיו אפי' לדעת הרמב"ם ובנ"ד הזכיר הנכרי שמו ושם עירו של היהודי פשיט' שאצ"ל קברתיו אפי' לדעת הרמב"ם והאריכות בזה הוא אך למותר והדברים עתיקי' וגלוי': והנה אודיע להשואל כענין וכהלכה טעמי דידי שאני מושך נפשי בתר עדותו של כמר חיים הלא לכאורה יש להתיר את האשה ע"פ עדותו של כמר ליפמן ברווחא כמו שכתב באמ' הרב המורה צדק נר"ו הגם שלכאורה יש לפקפק בעדותו שהנכרי לא הזכיר כי אם שמו לבד (והתוס' מכרזת ואומרת אין משיאין אלא כשמזכיר שמו ושם עירו) רק שכמר ליפמן שופט בדעתו שהרק נתכוון לאותו ליב שיש לו אשה ובנים במנהיים ויש לו אב בווינא מאחר שאין ידוע לו שום ליב אחר בקומפניא וע"ז יש להשיב שמא בא לקומפניא יהודי אחר ששמו ליב אחר פרידת כמר ליפמן מן הקומפניא ואל אותו ליב כיון הרק לומר שהוא מת זה אינו דכיון שאמר ידעת שליב שלנו מת משמע שאמר על יהודי שהי'ידוע לליפמן וכיון שלא הכיר יהודי אחר ששמו ליב ודאי לזה שידוע לו נתכוין הנכרי והוה כאילו הזכיר שמו ושם עירו כמ"ש הר"ן בתשו' דשמו ושם עירו דאית' בתוספ' הוא לאו דוק' אלא כל שמעיד בדברי ברור שא"א להסתפק באחר משיאין את אשתו אפי' לא הזכיר שמו כלל ע"ש ממילא איכא סהדותא לשריות' דההיא איתתא ברווחא ע"י עדותו של ליפמן בסי' א' ולמה לן לדחוקי נפשינו לשריותא ע"י עדותו של כמר חיים ואען ואומר כי יש לפקפק בעדותו של כמר ליפמן מאחר שהוא נחשד על חילול שבת בפרהסיא כמו שכתב הרב הפוסק נר"ו באריכות ואין לצדד זכות די"ל