עבודת הגרשוני קא

מדקדקים בדברי האחרונים נראה להדיא שאין אנו חוששין לשמא נתרצ' האב אף אם שמע ושתק אם לא שמענו שהתרצה את עצמו לבסוף אז אנו אומרים הוכיח סופו על תחילתו אבל כשמיחה לבסוף אף אם שתק מתחילה אנו אומרים הוכיח סופו ע"ת ואין אנו חוששין שמא נתרצה האב וכ"כ ר"ש דמודינא בתשוב' סי' ך"ט ודייק כן מדברי הריב"ש וז"ל ולמדנו לפי דעתי שני דברים א' שאין בה ספק כו' עוד למדנו לפי דעתי שאפילו לדברי המחמירים היינו שראינו ודאי שנתרצה בפירוש בזה פליגי אהרי"ף הא כששמע ושתק ולא אמר דבר לכ"ע לא חיישינן ויוכל הוא או הבת לעכב עכ"ל וא"כ הוא זכינו לדין שאין לחוש לשמא נתרצה האב אפילו כשאנו יודעין בודאי ששמע האב ושתק זמן מה ואח"כ מיחה מכ"ש בנ"ד שמשמע מלשון השאלה שאין אנו יודעין בבירור ששמע האב ושתק כי אפשר לומר שלא שמע הדבר כי אם ביו' השלישי לאחר המעשה ואז תכף בא וערער או אפשר לומר ששמע הדבר ביו' המעשה ממש אבל לא שתק רק ערער ומיחה מיד בפני עצמו אע"פ שלא בא לב"ד ובאשר שפשוט הוא קצרתי כן נ"ל גרשון אשכנזי שאלה פו ע"ד האשה העגונה מרת פלונית בת הנעלה כמ"ר יעקב ויידין עק הדר לע"ע בק"ק מנהיים והוגבו כמה עדיות על פטירת בעלה כמר יודא ליב בן מה"רר נפתלי הירץ קומא ושאלו מאתי להורות אם יש להתיר האשה על פי העדים ההם או לאו: תשובה הנה עברתי בעין עיוני ראיה קלושה ומצאתי שלכל עד ועד יש לו פירכא ונידחין וקצתן נראין ונדחין וחוזרין ונראין להתיר ע"פ עדותן האשה הנ"ל מן כבלי איסורא. והנה מחמת רוב טירדות חבילות ואגודות אינני אוכל לטייל ארוכות ולהראות פנים לכל צד ואופן כמראה האופן באריכות כדרכי להשיב לשואלי דבר ע"כ אבוא בדרך קצרה וה' ינחני במעגלי צדק וישרה. ולמען שמו הגדול יצילני מלהתיר איסורא. דא"א החמורה. והנה מיראה הוראה אני בדבר קל קל וחומר בדבר חמור כאיסורא דא"א. ע"כ יראתי לגשת ולקרב אל המלאכה לחוות דעי מרחוק מקום ולהכניס ראשי לזו עבודה קשה אמנם לכבוד המורה צדק מחזיק הבדק ה"ה איש כאחי ג"ח הרב הגדול הגאון נר"ו אשר שיחר פני לגלות לו את דעתי הקלושה אם היא מסכמת עם דעתו הרמה לא יכולתי למרות עיני כבודו עיני פקיחי ובטלתי את רצוני מפני רצונו ורצון יריאיו אעשה הגם שהוא צידד בכל צד ופשפש בכל חדרי הפוסקים קדמאי ובתראי ובתשובותיהם לא הניח דבר גדול וקטן שם ולא הניח לנו מקום להתגדר בו מ"מ אענה את חלקי אשר הגיעני כפול. וזה החלי בעזרת ה' חילי צורי וגואלי: ואחר אחרון אני בא מה שהעידו העדים באחרונה יסע לפנינו בראשונה הוא הכתב אשר כתב ערל א' להאלוף כמה"רר הירץ לוי הנכתב לעיל שמת בנו כמר ליב הנ"ל ומתאונן על מיתתו כמבואר בהעתק העדיות לעניות דעתי נראה לכאורה שיש מקום לומר אם נראין הדברים שהערל הנכתב לעיל לא כיון בכתבו הנ"ל לא להתיר ולא להעיד יש לסמוך עליו ועל דבריו שבכתב כי מה לי נכרי מסל"ת מפיו או ע"פ כתבו אם ניכרין הדברים שכתב לפ"ת דכשם כשנמצא בשטר כתוב (וכתב ישראל פלוני מת פלוני נהרג משיאין את אשתו ולא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם כמו שכתבו פוסקי הלכות שהלכה כר' ירמיה בירושלמי דס"ל הכי ודלא כר' בון בר' כהנא דפליג עליה התם ה"ה נמי שמשיאין ע"פ כתבו של נכרי אם נראה שכתבו לפ"ת ולעד"נ לומר שאפילו ר' בון בר כהנא דפליג וס"ל שאין משיאין ע"פ השטר נראה היינו דווקא בכתב של ישראל אבל בכתב של נכרי כשאנו יודעי' שכתבו נכרי וניכר מתוכו שכתבו לפ"ת מודה הוא שמשיאין ע"פ ואין זה יציבא בארעא וגיורא וכו' ולא תהא כהנת כפונדקית כי טעמא רבה יש בדבר לחלק ביניהם והוא זה כי כל הפסולין להעיד כגון עבד ושפחה שהאמינום חכמים בעדות אשה נאמנים בתורת עדות אבל גוי מסל"ת אינו נאמן בתורת עדות אלא חושבין מה שהוא אומר לפ"ת הוא אמת וכן כתב הריב"ש להדיא (בסימן שע"ז ע"ש) אע"פי שאנן לא ק"ל כהרי"בש (כמ"ש שם שמהאי טעמא נכרי מסל"ת מפי נכרי מסל"ת לא מהני כלום מ"מ סברא זו היא אמיתית) וא"כ י"ל שפיר נמצא כתוב בשטר פלוני מת וכו' ונודע שזה כתב ישראל אין משיאין דמפיהם כתיב ולא מפי כתבם דהא דישראל נאמן מטעם עדות נגעו בו אבל נכרי מסל"ת דנאמן לא נגעו בו מטעם עדות כמו שכתבנו איכא למימר דמהני כתבו כשניכר מתוכו שכתבו לפ"ת. ואין לומר לעולם כ"ע ס"ל שאין משיאין ע"פ כתב נכרי וטעמא דמלתא משום הבו דלא לוסיף עלה מאחר הא דמשיאין ע"פ נכרי מסל"ת חידוש הוא אין לנו בו אלא חדושו ונאמר דוקא מסיח ולא כותב. זה אינו דלע"ד אין סברא לבדות מלבינו ולשויה דברי חכמינו ז"ל כהלכתא בלא טעמא כי מצד הסברא והטעם אין לחלק כלל בין מסל"ת ובין כותב לפ"ת וכן כתב הב"י בהדיא בספר בדק הבית על דברי ה"ה שמפרש דברי הרמב"ם שכוונתו למעט כתב נכרי כתב הב"י שהוא מילתא בלא טעמא ולעד"נ שאפי' הריב"ש דס"ל דנכרי מסל"ת מפי נכרי מסל"ת אינו נאמן משום הבו דלא לוסיף עלה מודה שבנ"ד אין אומרים הבו דלא וכו' דהתם שאני שיש טעם בדבר כמו שסיים הריב"ש שאינו נאמן לפי שאין הנכרי בקי להכיר אם חבירו מסל"ת או מתכוין להתיר אבל בנ"ד גם הריב"ש מודה דלא אמרינן הבו דלא לוסיף שאין טעם לחלק בין מסל"ת ובין כותב לפ"ת ואין לנו לבדות מלבינו הלכתא בלא טעמא: והנה לא נעלם מעיני מ"ש ה"ה בפי"ג מהלכות גירושין על מ"ש הרמב"ם מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת וכו' ונודע שזה כתב ישראל וכו' וז"ל הה"מ וכתב רבינו ונודע שזה כתב ישראל אפשר שכוונתו הוי למעוטי כתב כותי והטעם שלא הוכשר כותי אלא במסל"ת אבל לא כתבו לפיכך צריך שיודע שהו' כתב ישראל וכו' ע"ש הרי משמ' שס"ל לה"ה לפרש דברי הרמב"ם שס"ל שאין משיאין ע"פ כתבו של נכרי ומשום הבו דלא לוסיף עלה מ"מ נלע"ד שאין דברי המ"מ מוכרחי'כלל כי יש לפרש דברי הרמב"ם בדרך אחר נכון באופן שאין אנו צריכין לומר דס"ל לחלק בין אמירה לכתיבה שהוא כהלכתא בלא טעמא כמו שכתבנו ומה גם שאין רמז בירושלמי לחלק ביניהם ואין זה דרכו של הרמב"ם לבדות דינין מלבו ולכאורה היה מקום לומר שמ"ש הרמב"ם ונודע שזה כתב ישראל ר"ל שהוא מקוים למעוטי אינו מקוים אע"פ שאין הלשון מכוון יפה לפי פירש זה מ"מ נכון הוא לפרש כן דברי הרמב"ם דס"ל שצריך קיום אע"פ שלדעת רוב הפוסקים דפסקו כר"י בירושלמי דמשיאין ע"פ שטר ס"ל שאין הכתב צריך קיום היינו משום שאותן הפוסקים אזלי לטעמייהו ולשיטתייהו דס"ל קיום שטרות דרבנן ר"ל דמן התורה אין צריך קיום כי עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי רק רבנן הצריכוהו קיום וכיון דמלתא דרבנן היא לא החמירו בעדות אשה כמ"ש הפוסקים בפירוש טעם זה אבל הרמב"ם דס"ל להפך שמן התורה עדות בשטר לאו כלום דהתור' אמרה מפיהם רק חכמים הכשירוהו משום נעילת דלת כמבואר בדבריו בפ"ג ובפ"ו מהלכות עדות א"כ י"ל שלדעתו גבי עדות אשה מצריך לכל הפחו' קיום. הן אמת שכבר השיגו על הרמב"ם בדין זה הרמב"ן ז"ל ושארי אחרונים (גם באו אחריהם אחרונים אחרים ולמדו עליו זכות וגם אני בעניי עני בדעת ישבתי מקצת ההשגות בטוב טעם ואין כאן מקומו) כי עכ"פ יש לומר שהרמב"ם אזל לשיטתיה דס"ל דדבר תורה עדות שבשטר לאו כלום הוא ממילא אין פירושו של הה"מ מוכרח כלל כן נראה לכאורה אבל משום הא לא ארי' והאמת יעשה דרכו שהה"מ כתב פירוש זה בדברי הרמב"ם דאי לכך כוונתו של הרמב"ם הל"ל והוא שנתקיים וכו' ומדלא כתב בהאי לישנא א"א לפרש דבריו בענין זה וא"כ הוא ממילא חל עלינו חובת ביאר לפרש דעת הרמב"ם בענין אחר ונלע"ד לפרש דברי הרמב"ם ברווחא והוא זה שכוונתו לפרש מ"ש בירושלמי מצאו כתוב בשטר פלוני מת וכו' דאיירי ע"כ בנודע שזה כתב ישראל דאל"כ איכא למיחש שמא כתב נכרי ואין משיאין האשה ע"פ כי לשון זה של איש פלוני מת וכו' לא מהני לדעת הרמב"ם אפילו בע"פ לפ"ד בעל לחם משנה שמפרש דעת הרמב"ם כדעת הר"ן דס"ל אם אמר הנכרי פלוני מת בלי קישור דברים לא הוי מסל"ת ע"ש מכ"ש שבשטר לא מהני ואפילו לפי דעת הרי"בש דס"ל מ"ש הרמב"ם כל אותן הדברים לא הביאם אלא לרווחא דמלתא. אבל באמת נכרי שאומר פלוני מת בלי קישור דברים הוה מס"לת מ"מ י"ל הני מילי כשאנו יודעים שאין הנכרי משיבו על שאלה רק הוא מעצמו בא אלינו ואמר פלוני מת אזי הוי מסל"ת אבל כשמצאו כתוב בכתב נכרי פלוני מת ותו לא מידי יש לחוש טובא שהוא תשוב' על שאלה ומכוין להעיד ע"כ אין לחשבו כמסל"ת לכן מפרש הרמ"בם דאיירי כשנודע שהוא כתב ישראל שהוא נאמן מתורת עדות וק"ל ממילא יש לפרש דברי הרמב"ם ברווחא שבא למעט כתב נכרי אבל לא בכל ענין ומשום טעמא הבו דלא לוסיף עלה כמ"ש הה"מ רק בא למעט כתב נכרי דכתיב ביה פלוני מת ותו לא מידי אבל היכא דניכר מתוך כתלי הכתב שנכתב לפ"ת שפיר מהני להשיא את האשה כן נראה לע"ד נכון מ"מ לא מפני שאנו מדמין הכתב נעביד עובדא נגד סברת המ"מ לדעת הרמב"ם ומה גם שבנ"ד אין הכרח בהכתב שנכתב למהר"ר הירץ שנכתב לפ"ת ע"כ אין להתיר האשה הנ"ל ע"פ הכתב הנ"ל. וע"ד העדות שהעיד כמר חיים בן הקדוש כהר"א בסימן ב' ג' ד' לכאורה כלם שווים לטוב' להתיר האשה על פיהם אע"גב שמבוא' בעדותו שמתחלה שאלו אחר רק א' נקרא בשמו קוך ושאלו הרקים מה אתם מבקשים ממנו ואמרו להרקים שרוצים לשאול אחר יהודי א' וע"ז השיבו הרקים מה שהשיבו ממילא נראה לכאורה לע"ד שיצאו דברי הרקים ההם מתורת מסל"ת דהוה דומה לאיה חברינו אבל נראה שיש לחלק ולומר דוקא התם במעשה דצוער עיר התמרים ששאלו לאותה הנכרית והיא עצמה השיבה להם ע"כ יצאו דבריה מכלל מסל"ת אי לאו דבכתה מתחלה משא"כ בנ"ד שלא שאלו להרקים ההם אחר היהודי רק היהודי' השיבו על שאלת הרקים ששאלו מה אתם מבקשים מן הקוך א"כ ה"ל כאלו שאלו להרק קוך בפני הרקים אחר היהודי והם אמרו מעצמך מה שיודעים וזה מקרי שפיר מסל"ת