עבודת עבודה חלק א צט

ורביעה שאני דמשום יצרו תקפו ולמה לא משני דשניהם שוין רק בעודה של שקין דהוי הפסול מכח עול לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כה"ג אבל ברביעה דשייך בכל הקרבנות לכך מחזיקין מאיסור כאיסור לכך אמרינן סמוך וכו' ומדלא משני כן נסתרו דברינו הנ"ל והנה גוף קושייתם לכאורה תמוה דזה סותר לדבריהם בפסחים פ"ב דף ך"ו ד"ה עלה עלי' זכר ששם הקשו דלמה עלה עלי' זכר פסולה הרי פרה מעוברת ר"א אכשיר וחכמים פוסלין ותרצו דעלה עלי' זכר אתיא כרבנן ייע"ש וא"כ מוכח דר"א מכשיר עלה עלי' זכר וא"כ מה הקשו הרי כאן אזיל לר"א והוא לשטתו מכשיר עלה עלי' זכר שהרי מכשיר בפרה מעוברת וצריך לומר דקושייתם הוי לפי תרוצם שם דלכ"ע עלה עלי' זכר פסולה ומה דמכשיר בפרה מעוברת היינו בלא ראה בשעת עלי' ייע"ש וליישב קושייתם בפשיטות הי' נראה כך כיון דמפורש בברייתא הובא בפסחים פ"ב דף הנ"ל ופ"ב דב"מ דף למד דהכניסה לצרכו ודשה כשרה לצרכו ולצרכה פסולה ועיין בש"ס שם הטעם ולפ"ז י"ל דהרי התוס' בפ"ב דב"מ הקשו דלמה עלה עלי' זכר פסולה הרי לא ניחא לי' להפסיד דמיו בכך ותרצו בחד תרוצא כיון דבשאר פרות ניחא לי' נחשב ניחא ייע"ש וא"כ תינח בעלה עלי' זכר דלא מעקרא בכך וא"כ כיון דאם הי' בשאר פרות הוי ניחא לי' אף השתא נחשב ניחא לי' אבל ברבע הוא הנה בשאר פרות אם הוי אחר עושה לא הוי ניחא לי' כיון דמעקרא רק היא בעצמו במעשיו שלו ניחא לי' דיצרו תקפו וא כ הוי רק לצרכו אף דממילא נעשה בה מלאכה אין זה מלאכה כיון דלא הוי כוונתו להנאת הפרה רק לצרכו אבל אם עלה עלי' זכר דלא מעקרא א"כ אם היתה פרה אחרת הוי ניחא לי' אף להנאת הפרה אף דמכוין גם להנאתו שתתעבר מ"מ בזה הוי לצרכו ולצרכה וא"כ בזה דבשאר פרות הוי נהנה גם לצרכה לכך אף עתה נחשב הנאה והוי כמו לצרכו ולצרכה אבל מה שרבעה הוא אינו רק כמו לצרכו ולכך לא פסול בי' מה שעלה עלי' ועוד י"ל דזה דומה למה דאמרינן בכמה דוכתא ומהם בפ"ג דפסחים גבי הנח לכותח הבבלי דאי אכיל לי' ע"י תערובת לית בי' כזית בכרי א"פ ואי משטר קשטר לי' בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ י"ל ה"נ בזה בשלמא עלה עלי' זכר נהי דבהך פרה לא ניחא לי' דדמי' יקרין מ"מ כיון דבשאר פרות הוי ניחא לי' ולכל אדם לכך נחשב עבודה אבל ברבעה הנה אם אחר עושה כן לא הוי ניחא לי' אף בפרה אחרת דהרי מעקרא רק לעצמו ניחא משום דיצרו תקפו וא"כ בזה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא נחשב זה עבודה בכונה כיון דמצד הטבע לא הוי ראוי לעשות כן ובפרט בפרה דדמי' יקרין רק יצרו תקפו גורם לו לעשות היפוך השכל והראוי לכך נהי דיש לחוש שהוא יעשה כן מכח יצרו תקפו מ"מ כיון דמצד הטבע והשכל לא הו"ל לעשות כן בטלה דעתו אצל כל אדם ואין זה עבודה ובזה י"כ נמי המשך דברי הש"ס דפריך ע"כ לא פליגי כאן וי"ל דלא כפרש"י דזה הוי ענין בפ"ע רק דפריך נמי לר"פ דבלא זה הוי אפשר לומר דפליגי בחשש רביעה כדמוכח מוכן הי' ר"א אומר בכל הקרבנות שבתורה דמסיים רק די"ל דטעמא מכח עול דעלה עלי' זכר והיינו דלא מטעם יצרו תקפו אתינא עלה רק דנכרי לא חייש על ממונו ובהמתו וא"כ כיון דבשאר פרות הוי ניחא לי' אף בנכרי אחר אף בזה נחשב ניחא לי' כמו עלה עלי' זכר אבל לרבינא ור"פ דס"ל נמי נכרי חס על בהמתו שלא תעקר כמ"ש התוס' לעיל א"כ בנכרי אחר אף בפרה אחרת לא הוי ניחא לי' ואף הוא הי' נזהר בפרה אחרת כמ"ש התוס' לעיל רק בפרה זו לעצמו דיצרו תקפו ומכח דדמי' יקרים ועומדת למכור חיישינן שיעשה כן כמ"ש התוס' לעיל א"כ בזה בטלה דעתו אצל כל אדם לכך לא נחשב עבודה דניחא לי' ולכך פריך ע"כ לא פליגי וא"ש ודו"ק

תוס' ד"ה בקשו ממנו אבנים לאפוד וכו' ומה קושיא ליעבדינהו ע"י שמיר וכו' הנה המעיין שם בסוגי' פרש"י שם לתברינהו ע"י נכרי כדי לבטלן הנה נקט בכונה ע"י נכרי דע"י ישראל אסור לבטל ע"ז כידוע הן אמת דפירושו אינו מוכרח כיון דמה דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי הוי מטעם גזרה דלמה מגבה אותה והדר מבטלה וא"כ תינח בחוץ אבל במקדש הרי קיי"ל אין שבות במקדש וכהנים זריזין הם ועיין בפרי מגדים או"ח סימן תרכ"ב באשל אברהם דגם בשאר ענינים שייך לומר אין שבות במקדש ייע"ש מ"ש גבי שחיטת כל הסימנים א"כ י"ל דלא גזרו בזה מיהו עכ"פ לפירש"י דפירש ע"י נכרי וא"כ י"ל דוקא אם עושה הנכרי מעשה הביטול אז מתבטל אבל אם אין הנכרי עושה מעשה הביטול רק ע"י שמיר וא"כ הוא אינו עושה כלום רק השמיר אין זה ביטול דהרי ממילא נעשה אין זה ביטול ובפרט למ"ש התוס' דעל ידי שמיר לא נחסר כלום וא"כ אין זה ביטול דבביטול בעינן חסרה קצת והנה שבתי וראיתי ביו"ד סי' קמ"ו דזה במחלוקת שנוי' שם דלשיטת הש"ע וסייעתו שם לא מהני ביטול רק במעשה וגם חסרה מקצת אבל אם לא עשה מעשה או אף עשה מעשה כל שלא חסרה רק פחתה והפחת לא הוי בפני' לא בטלה ודעת הרמ"א וסייעתו דאפילו באמירה בעלמא בטלה והנה מדברי התוס' הנ"ל יהי' מוכח דס"ל כדעת הרמ"א דאף באמירה בעלמא בטלה ה"ה נמי ע"י שמיר בטלה ושפיר הקשו אבל להסוברים דבעינן מעשה וחסרון א"כ כיון דע"י שמיר אין הנכרי עושה מעשה בידים ואף אם נחשב עושה מעשה לא חסרה וכן שלא בפני' כיון דלא חסרה לא הוי ביטול א"כ אין התחלה לקושייתם כלל ויהי' מוכח דס"ל כדעת הרמ"א מיהו גם לדעת הרמ"א לא ק''מ לפי מה שכתב הש"ך שם בשם הד"מ ל ליישב קושיות הב"י דמ"ש ממכרה ומשכנה ותירץ בד"מ דזה עדיף דמיירי באומר שיקטע ראש אזנה וכו' וא"כ תינח התם כשאומר לקטע ראש אזנה לכך הוי כאלו עשה כן משא"כ הכא דאי אפשר שיעשה בה מעשה ואי אפשר רק ע"י שמיר בלי מעשה הדר הו"ל כמכרה או משכנה דלא בטלה גם אף זולת דברי הד"מ לק"מ כיון דקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ בשלמא בשאר ע"ז שפיר בטלה באמירה אבל באבני מזבח כיון דאין בידו לבטל במעשה י"ל לכ"ע דבאמירה לא בטלה וא"ש ודו"ק

דף כ"ד גמרא עכשיו איני מבקש אלא אותו שכר שהפסדתי בשביל אבא עיין במהרש"א בח"א שביאר כונתו דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אך לאומ"ה הקב"ה משלם שכר מעשיהם הטובים בעוה"ז ולכך נתן שכרו בעולם הזה ואותו עכו"ם הוי מחסידי אומ"ה ואמר שעכשיו אינו מבקש רק אותו ממון שהפסדתי ומותר יהי' לעוה"ב והוסיף לפרש די"ל דהנכרי קנה הרבה אבנים טובות יותר ממה שהי' ראוין לאפוד וחושן כדי להרויח למכור לאפוד וחושן והמותר יהי' כשאר לו ואח"כ כשלא קנו ממנו הפסיד ממקחו ולכך אמר שאינו מבקש רק מה שהפסיד בשבילו לא מה שהי' יכול להרויח עכ"ד בתוס' ביאור והנה לפי דרכו נראה להוסיף עוד דבזה יובן מה שאמרו תחלה עד היכן כיבוד אב ורש"י נדחק בזה ולפענ"ד י"ל כך דהנה קיי"ל כיבוד הוי משל אב ולא משל בן ויש להסתפק אם מניעת הריוח אם הוי בכלל משל אב או משל בן אם יומשך לו מכבוד אביו מניעת הריוח אם מחויב לכבדו בזה או לא ולכאורה נראה כיון דמניעת הריוח לא נקרא היזק לא נחשב משל בן והנה בזה יתפרש סוגיא זו דהנה ידוע מ"ש המפ' דאף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו במצווה ועושה אבל באינו מצווה יש שכר בהאי עלמא והנה הנכרי זה אף שהוא הי' נכרי מ"מ רצה לדמות עצמו לישראל בכך ולכך אמר מה שאין מגיע לישראל בההוא עלמא גם הוא אינו מבקש בעוה"ז אך מה שגם לישראל מגיע בעוה"ז גם הוא יטול עכשיו ולכך אמר דמה שהי' יכול להשתכר ונמנע בשביל כיבוד אביו זה נחשב משל אביו זה הוי בישראל מצווה ועושה גם הוא אינו מבקש שכר אך אותו ממון שהפסיד מביתו בשביל אבא זה אף בישראל אינו מצווה לכך זה מבקש ליטול בעוה"ז והנה בזה יובן השאלה ותשובה דהנה תשובת ר"א אינו מובן דהם שאלוהו מדינא עד היכן כיבוד אב והוא השיב להם צאו וראו מה עשה ככרי אחד דמה ראי' ממה שזה החמיר על עצמו לשכולם מחויבין לעשות כן מדינא ואם שאלוהו דרך חומרא עד היכן יחמיר האדם לנפשו אין זה שאלה דרך חומרא יודע כל אדם שיש בידו להחמיר כרצונו ומי ימחה בידו להחמיר אם ירצה ודרך חומרא לא שייך שאלה עד היכן אך לפמ"ש א"ש כך דהם ידעו דכיבוד אב משל אב ולא משל בן אך הם שאלוהו מדינא עד היכן כבוד אב אם מניעת הריוח הוי בכלל משל בן או הוי בכלל משל אב לכך אמר להם צאו וראו מה עשה נכרי אחד שלא רצה לקבל מישראל שכר רק מה שהפסיד ממש מביתו זה הוי ממש משל בן ולא הוי מחויב רק דרך חומרא לכך אף בישראל מותר לקבל שכרו בעוה"ז אבל מניעת הריוח אינו רוצה לקבל כיון דבזה הוי בישראל מצווה ועושה ושכר מצוה בההוא עלמא ליכא וא"ש דדינא קאמר ודו"ק

גמרא. ע"י תגרי ישראל זבין קשה לי א"כ נשאר קושיות הש"ס לעיל דמנ"ל דפליגי ברביעה דלמא פליגי בדתני שילא ואין לתרץ כדמשני לעיל דא"כ למה קתני וכן הי' ר"א אומר בכל קרבנות שבתורה הרי לפ"ז י"ל שפיר דגם בכל קרבנות שבתורה ס"ל לר"א דאין הנכרים בויקחו דבשלמא להס"ד פריך שפיר ממה שר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה ולא משני דיליף מפרה די"ל דודאי איכא כמה פרכי וחומרי בפרה ואין ללמוד מפרה לשאר קרבנות אך השתא דמחדש לן הש"ס דגם במשכן כתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי ואין הנכרים בויקחו וא"כ י"ל שוב דילפינן כל הקרבנות שבתורה מפרה ומשכן במה הצד ובכל הקרבנות ס"ל דאין הנכרים בויקחו וא"כ מה ראי' ממה דר"א פוסל בכל הקרבנות שבתורה דלא הוי טעמי' ממה דתני שילא וצ"ע בזה

גמרא וניחוש דלמא רבעה לאימא כד הוי מעברא וכו' קשה לי מה קושיא הרי קיי"ל בכל דוכתא אזלינן בתר חזקה וא"כ בשלמא בפרה עצמה חייש לרביעה ולא מוקמינן לה אחזקת היתר כיון דבשעה שנולדה היתה אסורה לפרה מכח מחוסר זמן וא"כ יש לחוש דרבעה אותה קודם שהגיע זמן הכשרה לפרה וא"כ לא הי' לה חזקת היתר מעולם לא מבעיא לשיטת רש"י דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור דא"ש רק אף גם לשיטת התוס' דס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו דלא נחשב חזקה לאיסור אבל עכ"פ חזקת היתר ליכא כיון דהוי אסור מקודם לכך חיישינן לרביעה אבל באם שומרין אותה משעה שנוצרה דבה ליכא חשש רביעה רק לחוש שמא רבע אמה הנה על אמה אין אנו דנין אם היא כשרה לפרה דהרי בלא"ה אינה ראוי' לפרה ואין אנו דנין רק אם הוולדות שלה כשרים לפרה וא"כ לענין זה תמיד יש לפרה חזקת היתר לענין זה דוולדות שלה מותרין לפרה ובזה אף בשעה שהיתה האם מחוסר זמן עדיין מ"מ הי' וולדות שלה כשרים לפרה וא"כ כיון דעכ"פ האם בשעה שנולדה היתה בחזקת שולדות שלה כשרים לפרה א"כ אין לחוש שאח"כ נרבעו דמוקמינן לה אחזקת היתר ומהו פריך והנה מזה נראה ראי' למ"ש הב"ש באה"ע בסי' י"ז בשם הרא"ש דלא שייך לאוקמא בחזקת