עבודת עבודה חלק א צח

ס"ד שמותר לכך קמ"ל דאעפ"כ אסור אבל אם ילפינן פסול נרבע וע"ז מקרא דכי משחתם בהם מום בם א"כ כיון דפסולין מכח מום ממילא נדע דאף בע"א כיון דע"א נאמן נגד חזקת היתר נאמן אף בזה ולמ"ל קרא דמן הבקר בע"כ דפליגי אבל להרא"ש דס"ל אין ע"א נאמן נגד חזקת היתר הוי מצי למימר דתרוייהו צריכי כנ"ל דמוכח כדעת הרשב"א והנה ראיתי ברש"י בתמורה שם דף כ"ח ע"א גבי ומה בעל מום שאין הודאת ב' עדים פוסלתו מאכילה ע"א פוסלתו מהקרבה ופרש"י שם בד"ה הודאת ע"א פוסלתו מהקרבה כיון דאמר חכם מום קבוע הוא פסול מהקרבה וכו' הנה נקט בלשונו חכם ולמה לא פירש כגון דאמר ע"א שיש בו מום נאמן וא"ל דס"ל לרש"י דאי ע"א נאמן בכך דס''ל כדעת הרא"ש דאין ע"א נאמן באיתחזק היתרא דהרי מפורש בפ"ג דקידושין דבעל מום פסולו ביחיד ייע"ש ובפרש"י ואין לומר דהוי קשה לרש"י מה דאמר אח"כ מה לבע"מ שכן מומו ניכר ואם מיירי בע"א שיש בו מום א"כ בע"כ אין מומו לפנינו ומה קאמר שמומו ניכר ובע"כ מיירי בחכם ובזה קאמר שפיר שמומו ניכר אך גם זה אינו דהרי אפשר לומר כוונת הש"ס כך כיון דקיי"ל באיכא לברורי ע"א נאמן עיין ביו"ד סי' קנ"ז ובש"ך שם והרי מה"ט גופו קאמר הש"ס דבעל מום פסולו ביחיד מכח דא"ל שלי ואחוי, לך וא"כ י"ל דזה כוונת הש"ס בתמורה מה לבעל מום שכן מומו ניכר וא"כ הוי איכא לברורי לכך נאמן ע"א משא"כ בנרבע דלא הוי עבידי לגלוי' ולברורי לכך אין ע"א נאמן ולמה לא פרש"י כן וצ"ע בזה

גמרא גופא תני שילא דבר אל ב"י ויקחו וכו' אלא מעתה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ה"כ בני ישראל בויקחו ואין הנכרים בויקחו וכו' קשה לי מהו פריך הרי אמרינן במס' ב"ב והכי קיי"ל בחו"מ סי קצ"ד בקנה ישראל קרקע מנכרי ונתן דמים ולא החזיק בה ואחר החזיק בה דכל המחזיק בה זכה בה דנכרי מכי קיבל זוזי אסתלק ישראל לא קנה עד שהחזיק ייע"ש וא"כ נימא ה"נ כיון דמן התורה משיכה קונה בנכרי ולא כסף הכי קיי"ל להלכתא וא"כ ר"א דאוסר ליקח פרה מן הנכרים היינו לקנות מהם הפרה במשיכה תחלה בזה כיון דהנכרי לא קיבל דמים עדיין לא נסתלק ולא נעשה הפקר וא"כ אי אפשר לזכות בה רק בתורת הקנאת הנכרי דבלא"ה הו"ל גזל נכרי ואסור או עכ"פ לא הוי לכם כדעת היריאים וא"כ וא"כ בעינן דעת אחרת מקנה ולכך אסור ליקח מן הנכרים דאין הנכרים בויקחו אבל הך מעשה דדמא בן נתינה י"ל שהיו החכמים רוצים ליתן לו דמים תחלה וא"כ כיון שיקבל הנכרי הדמים נסתלק ונעשה הפקר והם לא קנו אותו עד דמשך כיון דבנכרי אין כסף קונה רק משיכה א"כ הם זוכין מן ההפקר ואין הנכרי המקנה לכך מותר ואפשר לומר עוד יותר דר"א בכל ענין אוסר בפרה והוא מכח ממ"נ די"ל מה דתנא שילא טעמו דר"א מכח דאין הנכרים בויקחו ולא נתן טעם מכח חשש רביעה היינו מכח דס"ל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר וס"ל דאף בפרה שייך כן כמו שהקשו התוס' לעיל באמת והנה התוס' לעיל ד"ה ורמינהו כתבו דאף דהנכרי כבר נותן דעתו למכרה מ''מ שייך לומר נכרי חס על בהמתו מכח שמא ימלך או לא ימצא מי לקנותה ולפ"ז י"ל כיון כיון דשם אמרינן דנכרי מכי קיבל זוזי אסתלק בע"כ דלא חייש בכה"ג שמא יהי' כמלך הישראל דבלא"ה איך מסתלק פן ימלך הישראל ויחזור בו בע"כ כיון דקיבל הדמים אף דהישראל לא החזיק בה לא חייש הנכרי שיהי' נמלך וא"כ י"ל בפרה ממ"נ אין לוקחין מן הנכרים דאם יתן דמים ואח"כ ימשך אותה ממילא יש חשש כיון שיקבל הנכרי הדמים שוב סומך שלא ימלך הישראל עוד ויש חשש רביעה שירביענה קודם שימשוך הישראל לרשותו ואם נאמר שימשוך תחלה הישראל קודם שיתן דמים דאז ליכא חשש רביעה דחושש הנכרי פן ימלך הישראל כיון דעדיין לא נתן דמים א"כ שוב בעינן דעת הקנאת הנכרי והנכרים אינן בויקחו ולכך ממ"נ אי אפשר ליקח פרה מן הנכרי אבל באבני אפוד דלא שייך חשש לכך מותר לקנות ממנו באופן שיתן הישראל הדמים ואח"כ ימשכנה ואין לומר דגם בפרה אפשר הוא ליתן דמים תחלה ולשומרה עד שימשכנה ז"א די"ל דבזה חושש ר"א לשני חששות דאיכא ספק ספקא לאיסורא חדא פן יטעה להיפוך למשוך הפרה ואח"כ ליתן הדמים ואת"ל שיתן הדמי' תחלה דלמ'לא ימשכנ' מיד ויסיח דעתו בינתיים וירביענה הנכרי ולכך כיון דאיכא ס"ס לאיסורא חיישינן אבל באבנים דליכא רק חד חששא בזה לא חיישינן ומותר לקנות ממנה באופן שיתן הדמים תחלה ומהו פריך הש"ס מדתנא שילא ויש מזה ראי' לשיטת הסוברים דבעכו"ם כסף קונה ולא משיכה ואפשר מזה יצא להרמב"ם דס"ל בנכרי קונה כסף ומשיכה והיינו דס"ל דראיות ר"ת נכונה דמוכח דעכו"ם קונה במשיכה וכאן מוכח דקונה בכסף ובע"כ מוכח דתרוייהו איתנהו בנכרי ודו"ק היטב וצ"ע בהנ"ל להסוברים להיפוך ועוד קשה לי מהו פריך הלא אף אם אין הנכרי בויקחו ודאי לא גרע מאתנן זונה ומחיר כלב דקיי"ל הן ולא שינוייהן דאם נשתנו מוהר וא"כ י"ל ה"נ מה דאין הנכרים בויקחו היינו בלא שינוי אבל אם נשתנה ביד ישראל מותר ולכך בשלמא פרה דלא שייך בה שינוי וכמות שהיא מקריבין אותה לכך פוסל ע"י נכרים אבל באבני אפוד שמשתנין במעשה האפוד בפרט דכותבין עליהם שמות בני ישראל וכל זה הוי שינוי דלא הדר גם כל שאר מלאכות הנעשין בהן א"כ ע"י שינוי ודאי דכשרין אף אם הוי משל נכרים ומהו פריך ואפשר דקושיות הש"ס לר"א לשטתו דהנה בית שמאי ס"ל דשינוי במקומו עומד ולא מהני שינוי באתנן ומחיר כלב עיין פ"ט דב"ק ובתמורה וכיון דאמרינן ר"א שמותי הוא ופירשו התוס' מתלמידי ב"ש וא"כ מסתמא כוותייהו ס"ל דשינוי במקומו עומד ולא מהנו שינוי באתנן ולכך ה"נ בנכרים אם פסולין בנכרים לא מהני שינוי וא"ש ודו"ק ועיין לקמן בדף כ"ד בתוס' ד"ה ותני עלה ר"א אוסר עיין ראי' לדברינו כאן ועיין בחדושי תורה פ' תרומה שנת תקצ"ב מ"ש בסוגיא הנ"ל

תוס' ד"ה ש"מ פרה קדשי מזבח היא הנה לולי דבריהם הוי כראה דאתי שפיר לפ"מ שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דסבירא ליה מחזיקין מאיסור לאיסור ופירשנו בזה כל הסוגיא אם כן אתי שפיר גם זה דהנה בקרבנות ממש שייך לומר דאסור להקריב נרבע אף דעיקרו אינו רק דפסול לקרבן מ"מ ממילא דפסול לקרבן הוי אסור להקריבו דאסור להקריב פסולין ע"ג מזבח גם הוי כחולין בעזרה וכיון דהוי צד איסור בזה שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור אבל בפרה אדומה דאינה נקרבת בפנים רק בחוץ א"כ אף אם יש בה איזה פסול אינו רק דפסול לפרה ולא הועיל מעשיו אבל איסור ליכא דלא מצינו איסור להקריב פרה פסולה וא"כ הרי הרי אף לשיטת רש"י לא אמרינן רק מחזיקין מאיסור לאיסור אבל לא מאיסור לפסול א"כ לעיל כתבנו ליישב קושיות התוס' ד"ה יצרו תקפו דכוונת הש"ס מכח סמוך מיעוטא לחזקה א"כ יהי' כוונת הש"ס כך דבשלמא אם פרה הוי קדשי מזבח א"כ הוי בכלל שם שאר קרבנות ובשאר קרבנות יש כאן חזקת איסור ממש שהרי מחזיקין מאיסור לאיסור ולכך ראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקה וכיון דשאר קרבנות אין לוקחין מן הנכרי גם מהך חששא ממילא גם פרה אינה נקחית כיון דעכ"פ נקראת קדשי מזבח אבל אם פרה קדשי בדק הבית הוא א"כ ליכא איסור בזה ולא שייך סמוך מיעוטא לחזקה א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה ניחוש לרביעה הרי נכרי חס על בהמתו ואין לומר דיצרו תקפו דא"כ למה מוכרין להם הרי יצרו תקפו ואין לומר דהתם אזלינן בתר רובא וכאן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דאין כאן חזקת איסור כיון דאינו אסור רק פסול ואין מחזיקין מאיסור לפסול מיהו שבתי וראיתי שזה טעות דהרי כל דברינו לעיל בענין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו דכיון דמקודם היתה מחוסר זמן א"כ מחזיקין ממנו לאיסור כרבע ולפ"ז אף אם פרה קדשי בדק הבית היא הוי מפסול לפסול וכיון דלרש"י מחזיקין מאיסור לאיסור ראוי נמי להחזיק מפסול לפסול. אך שבתי וראיתי שבעז"ה כנים מילי דהנה דעת התוס' לחלוק על רש"י וס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אך נראה דגם לשטתם א''ש דברינו הנ"ל די"ל החילוק כך דע"כ לא ס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור רק כגון מחזקת איסור אבר מן החי לאיסור נבילה דחזקת אבר מן החי הוי אף לבני כח והשתא עכ"פ נסתלק הך חזקה לגבי בני כח וכיון דאיתרע הך חזקה במקצת בטלה לי' כל החזקה ולא מהני הך חזקה להחזיקו מכח זה בחזקת נבלה לישראל כיון דאין החזקות שוות דאיסור הראשון הוי לגבי בני נח ואיסור נבלה רק לישראל אבל בפסול קדשים דמחוסר זמן אסור בכל הקדשים ונרבע אסור בכל הקדשים א"כ שקולים הם וגם התוס' מודים דמחזיקין מזה לזה ולכך א"ש דברינו גם לשיטת התוס' דשייך כאן לומר סמוך מיעוטא לחזקה וכו' ולכך א"ש תינח אם אנו חוששין לאיסור נרבע דשייך בכל הקדשים הוי שוה ממש לאיסור מחוסר זמן וא"כ שייך לומר סמוך אבל אם נימא דנרבע מותר בפרה רק דהאיסור יהי' מכח עלה עלי' עול א"כ איסור עול אינו רק בפרה ולא בקרבנות ומחוסר זמן הוי בכל הקדשים וא"כ שוב אין מחזיקין מאיסור השייך בכל הקדשים לאיסור פרה בלבד ושוב קשה קושיות התוס' הנ"ל כיון דר"פ כמי ס"ל נכרי חס על בהמתו למה חייש כאן ליצרו תקפו ובזה י"ל דלא כפרש"י דפירש דע"כ לא פליגי הוי מלתא באפי נפשי' רק שייך שפיר לעיל דוקא לר"פ דבלא"ה לא הוי קשה די"ל כקושיות התוס' דהוי מכח עלה עלי' עול רק דפריך לר"פ הדרא קושיא הראשונה לדוכתא דלמא טעמא כדר"י אמר רב מכח הניח עלי' עודה של שקין ואין לומר דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא דא"כ גם ברביעה נימא כן ואין לומר יצרו תקפו דהרי ר"פ ס"ל נמי נכרי חס כמ"ש התוס' דבלא"ה למה מוכרין ואין לומר דכאן שאני מכח סמוך מיעוטא לחזקה דאם פרה קדשי בד"ה היא ועיקר חשש רביעה מכח עול לא שייך כאן חזקת איסור דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כה"ג ובזה י"ל גם קושיות התוס' בד"ה אלא מעתה די"ל לדידן לא קיי"ל כר"פ וי"ל לכ"ע פרה קדשי בדק הבית היא וטעם ר"א הוי מכח חשש עול כמ"ש התוס' כאן ודו"ק היטב בכל זה כי הוא נכון בעז"ה ועיימ"ש לקמן השייך לכאן

בא''ד ועוד דמדקתני עלה וכן הי' ר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה אלמא טעמא לאו משום עול הוא בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דמה ראי' הוא זה הרי סוף סוף הוי כולו חדא טעמא מכח חששא דרביעה ובשלמא להס"ד דפריך דטעמא דר"א כדתני שילא מכח דאין הנכרים בויקחו א"כ לא הוי טעמא מכח חשש רביעה כלל שפיר פריך דלא שייך לפ"ז מה דתני עלה וכן הי' ר"א אוסר בכל הקרבנות כיון דאין להם דמיון כלל דזה רק מכח חששא וזה מכח ודאי ומכח איסור אחר לגמרי אבל למה דקאמר השתא דכולם מכח חששא דרביעה הוא פן רבעו הנכרי ונהי דאיסור הרביעה בזה אינו שוה סוף סוף כיון דכאן מכח חשש רביעה הוא שייך לומר וכן הי' ר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה מכח הך חששא גופא דרביעה וצ"ע בזה והנה מ"ש לעיל בישוב קושייתם שבתי וראיתי שיש לשדות נרגא בדברינו דלפי דברינו מהו הוצרך הש"ס לתרץ לעיל דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא ורביעה