עבודת עבודה חלק א ק

בחזקת חיים רק למי שהוא לפנינו אבל למי שאינו לפנינו ואין אנו מכירין אותו לא שייך לאוקמא בחזקת חיים וא"כ נראה דה"ה בחזקת היתר הוי כן דדוקא בפרה עצמה או באמה בשעה זו שאנו דנין עלי' אם כשרה לפרה או לא שייך לאוקמא בחזקת היתר אבל באם הפרה כשנוצרה לא היתה לפנינו אז לא שייך לומר דאז הי' לה חזקת היתר כיון שלא היינו מכירין בה אז לא שייך לאוקמא אחזקת היתר כן הי' נראה מיהו יש לחלק בין נדון דידן להתם מכמה טעמי גם כמה חזקות מצינו כיוצא בזה ולכך צריך לומר דחזקה האם לא מהני לוולד וכעין שפירשו המפורשים בפ"ז דכתובות גבי רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ייע"ש ודו"ק ועדיין צ"ע

שם גמ' וניחוש דלמא רבעה לאימה כד הוי מעברה קשה לי מהו פריך הרי התוס' לעיל בד"ה יצרו תקפו הקשו דהרי ר"פ נמי ס"ל נכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק שתרצו כיון דדמי' יקרים ועומדת למכור לישראל והנכרי סובר להעלי' לכך נחשד על הרביע' א"כ תינח כשכבר נולד' הפרה ויודע שראוי' למכור לישראל אבל בעוד מעברא אימה א"כ אינו יודע אם תהי' עומד' למכור לישראל ובפרט האם אינה עומד לישראל א"כ שפיר חס הנכרי על בהמתו שלא תעקר ולמה ניחוש לרביע' וצ"ע ועו"ק לי מהו פריך ממה דאמר רבא היא וולד" נרבעו הרי לעיל פריך הש"ס דאי פרה קדשי בד"ה היא למה תפסול בה רביעה ומשני כדתנא דבר"י וכו' והך פרה כיון דמום פוסל בה ערוה וע"ז נמי פוסל בה וא"כ מה קושיא דלמא לא קאמר רבא דוולד הנרבעת אסורה דהיא וולדה נרבעו רק בקדשי מזבח דשם האיסור מגז"ה דמן הבקר כדיליף בב"ק ובתמורה לכך בזה אף שנרבע היא ואמה נמי אסורין אבל בפרה אדומה דאין נרבע אוסר בה רק מצד דסבירא ליה מקום שנאמר השחתה הוי דבר ערוה והוי כמום ובזה יש לומר דדבר ערוה לא נקרא רק למי שמתכוין לערוה אבל למי שלא נתכוין לערוה לא הוי דבר ערוה ולא הוי כמום ובפרט דדבר ערוה נקרא השחתה יליף מכי השחית כל בשר את דרכו ושם איירי בכוונו לערוה ולא מיירי שם בערוה בלי כונה או בולד נרבע לכך אם נרבעו היא ואמה לא נחשב כמום בולד ומודה רבא דכשרה דאינו כמום ומהו פריך ואף אם נאמר דמשמע לי' דאין לחלק בזה עכ"פ תמוה מהו דפריך וניחוש דלמא רבעה לאימה מעיקרא ותנן דכל הפסולין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ור"א אוסר ומהו פריך הרי התוס' כתבו דלאו דוקא אכל הפסולין אוסר ר"א דגבי אתנן מודה ר"א דמותר וא"כ הרי מכ"ש בבעל מום פשיטא דמודה ר"א דמותר ולא שמענו מעולם דר"א אוסר בולד בעל מום שיהי' אסור ובפרט דבזה השכל נותן דמותר דאטו גרע הולד מבעל מום עצמו דאם הי' עובר מומו מותר וא"כ בהם חלק ממנו מומו מותר ולמה יגרע הולד ממנו כיון דאין בו מום מותר וא"כ אם וולד בעל מום מודה ר"א דמותר מהו פריך בשלמא בשאר קרבנות דהוי קדשי מזבח ואסורין בנרבע מצד עצמן בתורת כרבע לכך בזה אף וולדותיהן אסורין אבל בפרה דהוי קדשי בד"ה ואין איסור כרבע ומוקצה שייך בה רק בתורת בעל מום דהוי כמום וא"כ לא עדיפי מגברא דאתי מחמתי' ואם ולד בעל מום מותר לכ"ע למה יתסור ולד נרבע ומוקצה וצע"ג בזה ועיימ"ש בזה בתוס' ד"ה ישראל היו משמרים אותה וכו'

גמרא. כוס של אדום מעבירין לפני' וכו' קשה לי מהו פריך לעיל לתנא דבי שילא דס"ל אין הנכרים בויקחו ממה דתנא בברייתא דלשנה נולדה לו פרה אדומה בעדרו ומה קושיא דלמא ע"כ לא קאמר ר"א דאין הנכרים בויקחו רק אם אין הישראל הגורם לתולדות הפרה רק הכל הוי משל הנכרי בזה אין הנכרים בויקחו אבל בפרה של בן דמא כיון דישראל העבירו לפני' כוס אדום א"כ הם הגורמין לתולדת פרה האדומה מתחלתה וא"כ אין הקיחה מן הנכרי רק מישראל ועכ"פ לא הוי רק של הנכרי רק לישראל ג"כ חלק גם במכירת הנכרי לכך לא נחשב בזה קיחת הנכרים ומהו פריך וצ"ע

גמרא בשלמא וכו' אבל נרבעו ולבסוף עברו ד"ה מותרין וכו' הנה מידי דברי בסוגיא זו אזכיר כאן דבר אחד מה שעלה בדעתי כעת והוא דהנה ידוע דשיטת הרי"ף בפ"ז דחולין הוא דפת שאפאה עם הצלי אסור בחלב אף דקיי"ל ריחא לאו מלתא מ"מ משהו מיהו איכא והו"ל דבר שיל"מ כיון שמותר בלא חלב והנה לכאורה נראה מזבחים פרק כל התערובת כוותי' דקאמר שם דאי תני הך ה"א דוקא לגבוה אבל להדיוט שרי ולכאורה אין טעם לדבר דמה"ת לא יהי' לו דין ביטול לגבוה ולהדיוט יהי' ביטול אך לדעת הרי"ף א"ש דהיכי דאין איסורו רק לגבוה ראוי שלא יתבטל מכח דהו"ל דבר שיל"מ כיון שמותר להדיוט אבל היכי שגם להדיוט אסור א"כ אין לו מתירין ויתבטל וכו' אבל מסוגיא דתמורה שהביא הש"ס כאן דקאמר דרבנן ור"א לא פליגי רק בעברו ולבסוף נרבעו אבל בנרבעו ובסוף עברו ד"ה מותרין דזוז"ג מותר ואף לאידך לישנא עכ"פ מודה דרבנן מתירין מה"ט דס"ל זוז"ג מותר וקשה מה בכך דזוז"ג מותר תינח בנתעברה מטרפה וכדומה מה דאסור אף להדיוט כיון דלא הו"ל דבר שיש לו מתירין ובטיל לי' בתערובת דנהי דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי היינו מצד חשיבות שהוא בעל חי ואין הזרע בעל חי ולכך יש לו ביטול וכיון דיש לו ביטול גם זוז"ג מותר אך באיסורין שהם אסורין לגבי מזבח בלבד קשה שפיר הרי מפורש בש"ס פ"ב דפסחים דף כ"ז דבהקדש דבאלף לא בטיל גם זה וזה גורם אסור וכן העלה המג"א בסי' תמ"ה בחמץ כיון דבאלף לא בטיל וכן בע"ז אף זוז"ג אסור א"כ קשה ה"כ הני דאסורין לגבי מזבח לבד הני אף אם לא הו"ל דין חשיבות בע"ח נמי לא הוי בטל כיון דאינו אסור רק לגבוה א"כ הו"ל דבר שיל"מ שהרי מותר להדיוט וא"כ כיון דהו"ל דבש"י ל"מ אפילו באלף לא בטיל א"כ גם זוז"ג יהי' אסור וכן כתב הכ"מ באמת בה' נדרים דבנדרים כיון דאינו בטל דהו"ל דבר שיש לו מתירין אף זוז"ג אסור יע"ש וא"כ למה באיסורי מזבח מותר זוו"ג הרי הו"ל דבר שיל"מ כיון שמותר להדיוט ובע"כ מוכח דלא כהרי"ף וזה לא נחשב דשיל"מ ובטל לי' שפיר זולת מצד שהוא בע"מ לא בטיל אבל בזרע דאינו בע"ח בטל שפיר וכיון דהוי ראוי לבטל גם זוז"ג מותר ומוכח מזה דלא כדעת הרי"ף ודו"ק היטב

גמרא. מה השיבו חברוהי לר"א וכו' כל צאן קדר יקבצו לך קשה מה זו ראי' לפמ"ש התוס' לעיל דרבינא ור"פ נמי ס"ל נכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק בפרה כיון דסומך דעתו למכרה לישראל לכך חשוד לרביעה וא"כ צריך לומר מה שר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה היינו נמי שחושש בשעת מכירה לרביעה ואף דבעלמא גם אם נמלך למכרה חייש לשמא לא יהי' יכול למכרה וכמ"ש התוס' לעיל גבי קרבן דחמיר טפי חייש שמא ירבענה והיינו סמוך למכירה כיון דבא למכרה וא"כ מה ראי' מקרא דכל צאן קדר יקבצו לך הרי שם י"ל ממ"נ קודם שנמלך להקריבה נכרי חס על בהמתו שלא תעקר ובשעה שנתן דעתו להקריבה הרי אז נתגייר ולא חיישינן אז לרביעה ואין לומר דאף שיבואו להקריב מ"מ חשודין על הרביעה דהרי אדרבא ר"א משיב להו דכולם גריס גרורים הם ורבנן משיבין לו דלעבדו שכם אחד כתיב וא"כ אדרבא ס"ל לרבנן דהוי גריס גמורים ואם הוי גריס גמורים מה ראי' מזה דלא חיישינן לרביעה הרי י"ל בעלמא חיישינן לרביעה בשעת מכירה והתם הוי ממ"נ ואף אם כאמר דכוונת התוס' לעיל במ"ש דלקרבן חמיר טפי היינו דבקרבן בכל ענין חיישינן לרביעה מ"מ קשה מנ"ל לרבנן להקשות ודלמא לעולם ר"א מודה דכל ימי היות הבהמה ביד הנכרי לא חיישינן לרביעה אף לקרבן רק דבסמוך למכירה נהי דבעלמא אף בכה"ג לא חיישינן לרביעה כמ"ש התוס' מ"מ בקרבן כה"ג חיישינן לרביעה בשעה שנתן דעתו למכרה וא"כ בכה"ג אין ראי' מכל צאן קדר דשם ממ"נ ליכא חשש רביעה ובפרט מהו דפריך מיתרו ודאי קשה דיתרו גר צדק הוי וממ"נ מקודם שנתגייר לא נתן דעתו להקריבו ובשעה שנתן דעתו להקריבו כבר נתגייר וליכא חשש רביעה ובפרט מהו שהקשה מויחמול העם על הצאן התם ודאי הוי ממ"נ עד שעת כיבוש בכרי חס על בהמהו ומשעה שכבשוהו כבר הוי ביד ישראל וליכא חשש רביעה ומהו פריך וצ"ע בזה ובפרט לפי ווה שכתוב בפ"ב דכתובות דבשעת מלחמה אין פנאי לבעול ואם כן אין חשש רביעה בשעת מלחמה ומהו פריך וצריך עיון

לדף כ"ג ע"כ גמ' והא פרה כיון דמום פוסל בה וכו' עיין בתוס' תמורה דף כ"ח ע"ב בסופו ודבריהם תמוהין מכאן די"ל דקמ"ל פרה ועיי"ש בחדושינו לקמן בש"ס דף מ"ו ע"א ייע"ש בחלק שני ע"כ

גמרא, א"ל ר"א כולם גרים גרורים הם עיין פרש"י ולולי דבריו הי' נראה דהנה י"ל דפסול רובע ונרבע לא שייך רק בקרבן ישראל אבל בקרבן אוומ"ה לא מפסיל והטעם כיון דאמרינן בחולין פ"ק דף ה' גבי מכם ולא כולכם דבכם חלקתי ולא באומות ופרש"י שם כיון דהך מיעוטא דמכם בקרבן ישראל כתיב אבל בפ' איש איש מבית ישראל שמשם ילפינן דנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל לא כתיב הך מיעוטא ייע"ש וא"כ לפ"ז י"ל דהרי פסול רובע ונרבע וכו' כתיב נמי בהך קרא דמכם דשם כתיב מן הבקר וכו' וא"כ י"ל נמי דבכם חלקתי בין הבהמות ובין רובע ונרבע וכו' אבל לא באומות דבהם כל הבהמו' כשרים וא"כ ה"נ י"ל רבנן סברי שיהי' גרי אמת וא"כ דינם כישראל ופסול בהן נרבע וכו' ור"א משיב דגרים גרורים הם ועדיין יש להם דין נכרים ולכך קרבן שלהם כשר אף אם נרבע לכך שפיר יקבלו מהם לקרבן ומה דהקשה הש"ס מגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות היינו כיון דכתיב ועשינו לה' אלהינו משמע שיעשו אותם עבורם לא עבור פרעה דאם הוי לשם פרעה הוי די לומר ועשינו לה' ומדקאמר לשון אלהינו משמע שיעשוהו לשמן עבורן וכן משמע מן המדרש שם שאמר וכי את סבור שאנו נזבח משלנו כלום אלא גם אתה תתן בידינו וכו' א"כ מפורש אומר שיעשו ישראל לעצמן משל פרעה לכך פריך שפיר דהוי נרבע ובזה א"ש תשובות לעבדו שכם אחד כתיב והרי שכם הוי מלשון חלק כמ"ש בפ' ויחי ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וא"כ מה ראיה דלמא חלק אחד יעבדוהו ולא כל התורה ועיין במהרש"א נראה שהרגיש בזה בח"א ייע"ש ולפמ"ש א"ש דעכ"פ משמע דאותה העבודה שיעבדו יעבדוהו בשוה ממש וא"כ אם לישראל נרבע אסור גם להם אסור להקריב נרבע וא"כ איך יקריבו כרבע לגבוה ובע"כ דלא חשידי על רביעה ואתי שפיר ודו"ק היטב

גמרא גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות קשה לי מה קושיא הרי יש לומר דבלא"ה הי' שם איסור מכח נעבד שהרי תועבת מצרים כל רועה צאן רק שצריך לומר דכיון שפרעה יתנם בידם הרי בטלם כדין מכרה ומשכנה לחד מ"ד דבטלה ואף דקיי"ל לא בטלה מ"מ התם עדיפא שנותן להקריבן להשם