עבודת עבודה חלק א צז

ממון אבל אם גם עכו"ם בדעבד חשוד א"כ לא שייך בעכו"ם הך כללא דאין האשה נאסרת א"כ גם בדעבד אסורה שבוי' מדינא ומדינא לא מהני הפסד ממון וע"ז דוחה הש"ס דלעולם עכו"ם אף בדעבד חשוד ובאמת שבוי' מדינא אסור ואעפ"כ מכח הפסד ממונא אף מדינא סמכינן על זה וע"ז קאמר הש"ש תדע דבע"כ אף בדעבד עכו"ם חשוד ומדינא לא שייך בעכו"ם הך כללא דאין האשה נאסרת אלא בקנוי וסתירה וכו' ושבוי' מדינא אסורה דאם נימא דעכו"ם בדעבד נמי לא חשוד ושייך בו כמי הך כללא דאין האשה נאסרת אלא בקנוי וסתירה וממילא מה דשבוי' אסורה היינו רק מכח מעלה עשו ביוחסין א"כ ע"י נפשות דאסורה אפילו לבעלה ישראל נשאר הקושיא במקומה דהרי בזה אין האשה נאסרת כקושיות הב"ש על המהרי"ק ובע"כ אין הטעם כדעת מהרי"ק דמעלה עשו רק דעכו"ם שאני ובע"כ מוכח להיפוך דאף בדעבד עכו"ם חשוד ולא שייך בי' הך כללא דאין האשה נאסרת ושבוי' מדינא אסורה ובע"כ דע"י ממון מותר הוי דוקא ע"י ממון מכח הפסד ממון כנלפע"ד נכון כוונת הסוגיא בעז"ה ומיושב קושיות התוס' על נכון

תוס' ד"ה התם יצרו תקפו וכו' נלפע"ד שמקושייתם הוציא רש"י דינו שמחזיקין מאיסור לאיסור והוא דהנה בחדושינו לעיל בתחלת סוגיא זו הקשיתי דמהו פריך הש"ס ורמינהו לוקחין מהם בהמה הרי בכל התורה אזלינן בתר חזקה וא"כ בשלמא בלוקחין מהם בהמה דאנו דכין על הבהמה אם מותרת או לא והרי יש לבהמה חזקת כשרות ולכך מותרת אבל להעמיד שם בהמה דאנו דנין על הנכרי והנכרי לית לי' חזקת כשרות כיון דמקודם היתה אסורה מכח מוקצה ונעבד שוב אף כשמזבין לה דאזיל הך חששא שוב חיישינן לנרבע ובחדושינו לעיל בתוס' ד"ה רבינא הוספנו בזה דברים דבלאו מוקצה ונעבד יש בזה איסור דקודם ח' ימים הוי מחוסר זמן גם כתבנו אף דשיטת התוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ חזקת היתר ליכא עכ"פ ייע"ש והנה כעת נוסף עוד דלפ"ז י"ל מה דמשני הש"ס לעיל נכרי חס על בהמתו שלא תעקר דאין צריך לדחוק כמו"ש התוס' לעיל ד"ה ורמינהו דהס"ד הוי ס"ל דכשבא למכרה לא שייך נכרי חס על בהמתו והתרצן משני דאעפ"כ חס על בהמתו פן לא ימצא למוכרה ולפמ"ש אין צריך לזה רק י"ל אף לפי המסקנא ס"ל לסברא זו לאמת דהיכי דבא למכרה לא שייך ככרי חס על בהמתו וכוונת התרצן רק כך דנהי דעתה בא למכרה מ"מ אמרינן דרק עתה נתחדש לו דעה זו למכרה אבל זמן מה קודם לא הוי דעתו למכרה א"כ בכלות ח' ימים שנעשית ראוי' לקרבן נעשה לה שעת הכושר שהיתה מותרת לקרבן ואז לא הוי חשש נרבע דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר א"כ כיון שהיתה אז בחזקת היתר חף דעתה בא למכרה ויש חשש שירביענה הדר הו"ל חזקת היתר ואזלינן בתר חזקה דהיתרא כן נראה כוונת הסוגיא שם והנה אחר הודיע ה' לנו חת כל זאת י"ל כך דודאי הך סברא דנכרי חס על בהמתו שמא תעקר אינו חזקה ברורה כל כך דיצרו תקפו כמ"ש התוס' כאן רק די"ל דרוב ככרים חסין על בהמתן ואינן רובעים אבל מיעוטן יש שיצרם תקפן ואין חוששין להפסד ממון ובזה עצמו מחולק ר"פ ורבינא עם התרצן הראשון דמשני ככרי חס על בהמתו דהתרצן ס"ל דהוי חזקה אלימתא דכל נכרי חס על בהמתו ואפילו מיעוטן חוששין להפסד ממונם וכיון דאפילו מיעוטא ליכא א"כ מהני אף במקום חזקת איסור ולא שייך בזה לומר סמוך מיעוטא לחזקה דאפילו מיעוטא ליכא ובמיעוטא דמיעוטא לא שייך סמוך כידוע ולכך לוקחין מהם בהמה לקרבן ג"כ אך רבינא ור"פ ס"ל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר היינו רק דרוב נכרים חסין על בהמתן אבל ודאי יש מיעוטן דיצרם תקפם ואין חסין להפסד ממון ולכך בשלמא למכור להם בהמה דליכא חזקת איסור אזלינן בתר רובא דרוב נכרים חסין על בהמתן שלא תעקר אבל לקרבן וכן לפרה אדומה כיון דמחוסר זמן פסולין א"כ כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור יש כאן חזקת איסור וא"כ מה בכך דרוב נכרים חסין על בהמתן הרי עכ"פ מיעוט חשודין ונימא סמוך מיעוטא כחזקה ואיתרע לה רובא ולכך משני הא ר"א הא רבנן ומה דקאמר התם יצרו תקפו היינו דבעודה של שקין אפילו מיעוטא לא חשידי דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא אבל לרביעה כיון דיצרא תקפו מיעוטן עכ"פ חשידי ושייך סמוך מיעוטא לחזקה ולכך ר"א דאוסר ס"ל דבע"כ עכו"ם חשידי על רביעה ומה דמותר למכור הוי רק מכח דנכרי חס על בהמתו וזה הוי רק רוב לכך לקרבן אסירי דאמרינן סמוך וממילא אין מעמידין בהמה כיון דבזה ליכא נמי הרוב דנכרי חס לא שייך בזה ממילא יש לחוש לרביעה ודמי ממש לאיסור קרבן דחיישינן לרביעה דלא מהני הרוב מטעם סמוך מיעוטא וכו' והוי פלגא ופלגא ה"ה היכי דליכ' רוב כלל כמי הוי כן אבל רבנן דמתירין לקרבן ולא ס"ל סמוך בע"כ ס"ל דלא חשידי כלל על הרביעה בלא טעם דנכרי חס דאל"כ נימא סמוך בע"כ דמצד עצמו לא חשידי א"כ גם להעמיד מותר כן נראה ברור ונכון כוונת הסוגיא ע"פ שיטת רש"י וראי' גדולה מזה לשיטת רש"י זלה"ה ודו"ק היטב ועיימ"ש לקמן דף זה ע"ב בזה

ע"כ גמרא ש"מ דקדשי מזבח וכו' אלא מעתה תפסול ביוצא דופן כבר הרגישו התוס' על לשון אלא מעתה דהרי גם אם הוי קדשי מזבח כמי קשה כן וליישב קצת נראה דמזה ראיה יהי' לדעת הסוברים שהביא הט"ז ביו"ד סי' קנ"ג דנרבע אסור באכילה להדיוט אף שלא נגמר דינו והן אמת דמרש"י בתמורה מוכח להיפוך דף כ"ח ד"ה פוסלתו באכילה שהרי בסקילה הוא משמע הא לא"ה מותר להדיוט מיהו לדידן נראה דמזה והי' ראיה קצת להסוברים דאסור באכילה אף קודם שנגמר דינו ולפ"ז י"ל דמה דקאמר הש"ס ש"מ פרה קדשי מזבח היא אין הכונה דאם הוי קדשי מזבח הוי נאסר נרבע בפרה מכח הך לימוד דילפינן מני' שאר קרבנות דהיינו ממן הבקר וכו' די"ל דאף אם הוי קדשי מזבח נמי לא הוי ילפינן משאר קדשים לפסול בהרובע ונרבע דכמה חילוקים שבין פרה לשאר קרבנות ולא הוי ילפינן זה מזה כלל רק עיקר כוונת הש"ס הוי ע"ד מ"ש בתמורה דף ד"ט דפריך מה"מ דמוקצה ונעבד מותרין להדיוט אר"פ דאמר קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואי ס"ד אסירי להדיוט למ"ל קרא למעטינהו מגבוה ייע"ש ולפ"ז י"ל דזה כוונת הש"ס כאן דמה דבעי קרא ברובע ונרבע לגבוה היינו רק ע"פ ע"א או בעלים כדקאמר הש"ס בתמורה דף כ"ח בענין דמותר להדיוט אבל בידוע שנרבעו דאסור להדיוט לא בעי קרא כלל דבלא"ה אסור מכח ממשקה ישראל ולפ"ז י"ל דהנה זה ודאי דממשקה ישראל לא שייך רק בקדשי מזבח אבל בקדשי בד"ה לא בעינן ממשקה ישראל כלל וזה דקאמר הש"ס כאן דכאן מיירי בודאי נרבעה ולכך קאמר ע"כ לא פליגי רק בחששא אבל בודאי נרבעה אסורה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא וממילא כיון דודאי נרבעה אסירי אף להדיוט לכך פסול בפרה דלא הוי ממשקה ישראל אבל אם קדשי בד"ה היא א"כ לא שייך בה ממשקה ישראל למה תפסול בה רביעה ומשני חטאת קריי' רחמנא ולכך פריך שפיר בשלמא להס"ד דאין הטעם מכח דקרוי' חטאת רק מסברא יש לה דין קדשי מזבח י"ל שפיר דלענין ממשקה ישראל מן המותר לישראל יש לה דין קדשי מזבח אבל לענין יוצא דופן דהוי ממשקה ישראל דלישראל מותר רק דגז"ה דפסול לקרבן בזה לא ילפינן פרה מקרבנות אבל אם הטעם מכח דחטאת קריי' רחמנא וא"כ כיון דמפורש בקרא דשמה חטאת ראוי שיהי' בה כל דין חטאת ולכך תפסול ביוצא דופן והנה אסברא טעם הדבר דלמה מכח איסור דממשקה ישראל הוי פרה ככל קדשי מזבח ולענין איסור רובע ונרבע הנלמד מקרא לא יהי' בפרה דין שאר קרבנות וכן ביוצא דופן והוא דלענין ממשקה ישראל הוי מילי דסברא דהרי חזינן דאף בכל התורה דרשינן ממן המותר בפיך דבעינן מין המותר בפיך א"כ חזינן דאף בכל התורה קפדינן על כך נהי דשם במין תליא מלתא מסתבר דקדשי מזבח מעלינן מעלה אחת שיהי' עכשיו ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא ממה שאסור לישראל תדע דהרי שם בתמורה פריך דאי ס"ד אסירי להדיוט למ"ל קרא תיפוק לי' ממשקה ישראל והרי ממשקה ישראל ביחזקאל נאמר ואיך כאמר דהו"ל להתורה לסמוך על קרא דיחזקאל ובע"כ דאף לולי קרא דיחזקאל הוי מילי דסברא דבעינן ממשקה לישראל ולכך כיון דהוי מילי דסברא שייך כן אף בפרה אם הוי עכ"פ לה שם קדשי מזבח אבל יוצא דופן ואינך דמותרין להדיוט ולא הוי מילי דסברא רק מגז"ה ודאי י"ל מה דגלי גלי ומה דלא גלי לא גלי ואין ראי' משאר קרבנות לפרה ולכך לא קשה מיוצא דופן רק לטעם דחטאת קריי' רחמנא וא"ש ודו"ק היטב

גמרא, אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה וכו' ותדבר"י כל מקום שנאמר השחתה וכו' הנה בתמורה דף כ"ח ע"ב מבואר שם דפליגי בזה תנאי דמאן דיליף ממן הבקר להוציא את הרובע ואת הנרבע לא ס"ל הך דרשא דכי משחתם בהם ומאן דיליף מכי משחתם לא יליף ממן הבקר וכן כתבו התוס' בב"ק פ"ד דפליגי בזה תנאי והנה לכאורה הי' כראה להוכיח מזה מה דפליגי הפוסקים ביו"ד סי' קנ"ז באם ע"א נאמן לאסור נגד חזקת היתר או לא דהרא"ש ס"ל דאינו נאמן והרשב"א ס"ל דנאמן רק פועל אינו נאמן דגרע ולכאורה יהי' מוכח מסוגיא הנ"ל כדעת הרשב"א דנאמן דאם אינו נאמן מנ"ל להש"ס לעשות מזה פלוגתא דלמא תרוייהו איתני' כיון דמפורש שם בש"ס בתמורה דף כ"ח ע"א קאמר שם דהך לימוד דמן הבקר איירי בנרבע ע"פ ע"א או ע"פ בעלים דאי בשני עדים בלא"ה חייב מיתה ולא צריך קרא וא"כ הרי כאן מוכח בש"ס דבפרה לא שייך הך סברא דחייב מיתה לאסור דאל"כ מהו פריך כאן הא ודאי נרבעה אסורה ש"מ קדשי מזבח הוא דאי קדשי בד"ה היא למה תפסול בה רביעה והרי חייב מיתה ומהו פריך ובע"כ מוכח דאם קדשי בדק הבית היא לא משגיחינן על מה שחייבת מיתה וכן הסברא נותן בלא"ה דאם הוי קדשי בד"ה לא שייך לחלק אף דחייב מיתה וא"כ נימא דתרוייהו צריכי דאי מן משחתם בהם הוי ס"ד דוקא היכי דידוע שנרבע אסור דהוי כמום אבל באם אין ידוע רק ע"פ ע"א אינו אסור לקרבן ואין לומר דאם ידוע שנרבע אין צריך קרא דבלא"ה חייב מיתה די"ל איצטריך לפרה אדומה דליכא קפידא בחיוב מיתה ונרבע לכך קמ"ל דאף בפרה פסול מכח דהוי כמום ובפרה מום פוסל ג"כ לכך גם ערוה וע"ז פוסל אך בנרבע ע"פ ע"א הוי ס"ד דמותר דאין ע"א נאמן לאסרו לכך קמ"ל מן הבקר דאף בנרבע ע"פ ע"א אסור ואם הוי כתיב רק מן הבקר ה"א דאין איסורו מכח מום ויהי' כשר בפרה לכך קמ"ל כי משחתם בהם מום בם דפסולין מכח מום ופוסל אף בפרה ואיצטריך תרוייהו אלא ודאי כדעת הרשב"א דע"א נאמן לכד חזקת היתר ולכך כיון דכתיב כי משחתם בהם מום בם דנרבע וע"ז הוי כמו מום ממילא נדע דע"א נאמן בזה ובשלמא בקרא דמן הבקר דלולי הך קרא לא הוי ידענו דנרבע פסול כלל להקרבה רק דבעדים הוי פסולו מכח מיתה לכך ממילא הוי ס"ד דבע"א או ע"פ בעלים כיון דעכ"פ חיוב מיתה ליכא הוי ס"ד