עבודת עבודה חלק א צו

אבל לכהן אסורה דא"כ הו"ל לפרש דמיירי בישראל אבל לכהן אסורה ולא הו"ל למסתם למתני סתם מותרת לבעלה כיון דאפשר למטעי דאפילו לכהן מותרת לכך קאמר תדע דבע"כ מה דתנא סתם מותרת לב עלה הוי הכוונה דסתם לבעלה משמע רק לישראל או דממילא סמך כיון דתנא סתם נפרש לחומרא ותפשת מועט תפשת וממילא נפרש לחומרא שאינה מותרת רק לבעלה ישראל ולזה קאמר תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה ותו לא מידי דלא פירש דאפילו לבעלה ישראל אסורה רק נקט סתם אסורה לבעלה וקשה ממ"נ אם נימא דבאמת אסורה רק לבעלה כהן ולישראל מותרת א"כ קשה למה באמת אסורה לכהן הרי בדעבד לא חשידי בע"כ היכי דליכא הפסד ממון חשידי ומוכח דעיקר הטעם מכח הפסד ממון ואם נאמר דלכך אסורה מכח דע"י נפשות היא תבעתו כקושיות התוספת א"כ ממילא הוי ברצון וא"כ אסורה לבעלה ישראל ג"כ ולמה נקט סתם אסורה לבעלה ולא פירש אפילו לישראל בע"כ או דסתם לבעלה הוי הכוונה לישראל או דסמך התנא דממילא נפרש לחומרא דאף לבעלה ישראל אסורה א"כ גם רישא אפשר לומר כן דהכונה מותרת לבעלה ישראל ומה דלא פירש דלבעלה כהן אסורה היינו או דסתם לבעלה הוי לישראל או דסמך דממילא נפרש לחומרא וזה דקאמר הש"ס ותו לא מידי כיון דלא פירש אפילו לישראל רק נקט סתם לבעלה בזה אגלאי מלתא דגם הרישא אפשר לפרש כן ודו"ק היטב כן נראה כוונת הסוגיא בעז"ה לשיטת רש"י ועיין בתוס' ד"ה ותו לא מידי שם כתבתי ליישב קושייתם הנ"ל בדרך אחר ייע"ש ועפמ"ש נתיישב שיטת המרדכי בשם רש"י שתמה עליו הפ"י בחדושיו לכתובות דף ך"ו ע"ב דלמה לא נקט רש"י הטעם דהפסד ממון אם מיירי באשת ישראל ייע"ש שהניח בצ"ע ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב ייע"ש והבן

תוס' ד"ה תדע דקתני וכו' עיין במהרש"א מה שפירש דבריהם ודבריו תמוהין מ"ש תדע דע"כ ליכא לפלוגי בין לכתחלה ובין דעבד דא"כ ע"י נפשות אמאי אסורה וכו' והוא תמוה דמה הוכחה הוא זה הרי התוס' כתבו בתחלת דבריהם דמזה אין ראי' די"ל דע"י נפשות היא תובעת אותו ואם הוי זה הוכחה לא הוי צריך לכל אריכות דבריהם ולזה נשאר קושיות העולם במקומו למה הביא הש"ס מסיפא כיון דעיקר הדיוק הוי מרישא ולכך שפיר האריך מהר"ש כהן בזה ואין בידי ספרו לעיין מ"ש בזה

תוס' ד"ה ותו לא מידי וכו' תימא א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' הנה אין לשונם מדוקדק דהרי הם פירשו דכל הפלפול הזה באשת כהן מיירי דלרצון לא חיישינן וא"כ מה דדוחה הש"ס כאן די"ל דאף בדעבד חיישינן היינו רק באשת כהן ולא בישראל כן כתבו התוס' לעיל ד"ה תדע בסוף דבריהם דמה דנקט ע"י נפשות היינו בשביל בעלה ישראל משמע אף לפי המסקנא דדוחה משום הפסד ממון וס"ל דאין חילוק בין לכתחלה בין דעבד נמי מודה דאשת ישראל אינה אסורה רק ע"י נפשות ובלא"ה אינה אסורה וא"כ מה זה שכתבו דלא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ובע"כ כוונתם רק לכהן דאשת כהן עכ"פ לא משכחת לה שתהי' יושבת תחת בעלה אך בהיות כן גם בזה נלפע"ד דלק"מ ואען ואומר הנה בגוף הסוגיא הקשיתי דמה ראי' מבי' רבינ' דשאני לן בין לכתחל' בין דעבד מהאש שנחבש' בידי נכרי' מה ראי' מאיסו' ערו' לאיסו' קרבן בערו' כיון דיליף דבר דבר מממון ואין דבר שבערוה פחות משנים ואין האשה נאסרת אלא ע"פ קנוי וסתירה או עדים לכך אי אפשר לאסרה בדעבר אבל באיסור נרבע למזבח דהוי כשאר אסורין שפיר י"ל כיון דחשידי על רביעה אף בדעבד אסור והנה כעת אבאר יותר דהנה שבתי וראיתי שבגוף הערה זו הרגיש הב"ש באה"ע סי' ז' ס"ק דאיך כתבו הפוסקים דע"י נפשות אסורה לבעלה דחיישינן שמא נתרצית דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים והביא דברי מהרי"ק בתשובה סי' ק"ס שהקשה בשבוי' כן למה אסרוהו חז"ל הרי אין דבר שבערוה פחות משנים ואין האשה נאסר' אלא בקנוי וסתירה או עדים וכו' ותי' דמשום מעלה עשו ביוחסין החמירו ייע"ש ולפ"ז לא מבעיא לדעת רש"י שהביאו התוס' כאן והמרדכי בכתובות ובפי בחדושיו שם דף ד"ז דסוגיא זו מיירי באשת ישראל ודאי דקשה כיון דבזה לא שייך מעלה עשו ביוחסין א"כ מה ראי' מביא מאיסור ערוה לאיסור קרבן דיש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד די"ל דשאני אשה דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך מותרת בדעבד משא"כ באיסור נרבע י"ל דאין לחלק בין לכתחלה בין דעבד אף גם לדעת התוס' דמיירי כאן באשת כהן מ"מ נהי שחז"ל החמירו בשבוי' מכח מעלה עשו ביוחסין מ"מ הרי עכ"פ כיון דתנא במשנה האשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה בע"כ דכאן לא עשו מעלה זו יהא מאיזה טעם שיהי' סוף סוף כיון דמפורש במשנה דמותרת לבעלה בע"כ כאן לא עשו מעלה זו והעמידוהו על עיקר הדין וא"כ אם לא שייך כאן מעלה עשו ביוחסין הדר י"ל דלכך מותרת מכח דאין דבר שבערוה פחות משנים כקושיות מהרי"ק ומה ראי' ממנו לאיסור נרבע לקרבן והי' נראה ראי' מזה להסוברים שהביא הב"ש שם דעכו"ם שאני דכלל זה דאין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה או עדים הוי רק בישראל ולא בעכו"ם ייע"ש מיהו יש מקום גם לדברי מהרי"ק די"ל דזה תליא בזה דאם קיי"ל כרבינא דבדעבד לא חיישינן ממילא מוכח דבדעבד לא חשידי א"כ שוב הוי עכו"ם וישראל שוה ובע"כ מה דהחמירו בשבוי' היינו מכח דמעלה עשו ביוחסין אבל אם נאמר דבנכרי בדעבד כמי חיישינן א"כ לא שייך כלל זה דאין אשה נאסרת בעכו"ם א"כ הוי ראי' לאסור גם בדעבד מדינא וזה עצמו כוונת רבינא דהוי ס"ל נמי הטעם מכח הפסד ממונו כמ"ש לעיל דאל"כ מ"ש משבוי' רק דהוי ס"ל דהפסד ממונו לא מהני רק אם נימא דמדינא שבוי' מותרת רק מכח מעלה עשו ביוחסין אסרינן שבוי' ממילא לענין זה מהני הפסד ממונו לסתור המעלה כיון דיש לו הפסד ממון לא עשו מעלה לאוקמוהו אדינא אבל אם מדינא אסורה לא הוי סמכינן אהפסד ממונו וז"ש לראי' דבע"כ שני לן בין לכתחלה ובין דעבד דאף דלכתחלה חשידי בדעבד לא חשידי וממילא גם באשה שנחבשה כיון דבדעבד לא חשידי דין ככרי וישראל שוה ואין אשה נאסרת אלא ע"פ קינוי וסתירה או עדים וממילא שבוי' רק מכח מעלה אסורה ממילא נגד המעלה סמכינן על הפסד ממונו אבל אם היכי דחשידי אף בדעבד א"כ לא ילפינן עכו"ם מהך כללא דאין אשה נאסרת אלא ע"פ קינוי וסתירה דזה בישראל מיירי ואין מזה ראי' לעכו"ם א"כ הדר הו"ל כשאר איסורין דאסור מספקא אפילו בדעבד א"כ שבוי' מדינא אסורה גם כאן הי' ראוי לאסור דמה דאסור מדינא אין להתיר לסמוך על הפסד ממונו והש"ס דוחה די"ל דגם אם אסור מדינא סמכינן על הפסד ממונו וכו' כן נראה ביאור הסוגיא והנה לפ"ז י"ל גם קושיות התוס' די"ל דמה דמביא הש"ס ראי' לחלק בין לכתחלה בין דעבד ולא דחה דשאני אשה דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו די"ל כיון דע"י קינוי וסתירה ודאי נאסרת אף בלי ב' עדים והיינו כיון דאיכא רגליים לדבר חיישינן שפיר, א"כ ה"נ בשבוי' הוי רגליים. לדבר ונחשב כקנוי וסתירה אך הרי בקנוי וסתירה הוי תרי הוכחות הקינוי והסתירה א"כ ה"נ בשבוי' בעינן תרי דהיינו גוף השבוי' ומה דרוב עכו"ם פרוצין בעריות והוי תרתי והוי כקנוי וסתירה אבל אם נימא דבדעבד לא חשידי אזיל לי' הך רגלים סבר של עכו"ם ונשאר רק שבוי' לבד ובשביל חד הוכחה לא אסרינן לי' ולכך זה יהי' הוכחת רבינא דבע"כ עכו"ם לא חשידי בדעבד וממילא אינו דומה שבוי' לקינוי וסתירה ואין שבוי' אסורה רק מכח מעלה בעלמא ולכך ממילא מהני נגדו הפסד ממון אבל אם נימא דבעכו"ם היכי דחשידי אף בדעבד חשוד א"כ שוב בהצטרף עכו"ם ושבוי' יחד הוי כקנוי וסתירה ואסור מדינא ומדינא לא מהני הפסד ממון ולפ"ז דוחה הש"ס דלעולם עכו"ם חשוד אף בדעבד ושבוי' ועכו"ם יחד הוי כקנוי וסתירה ומיהו משום הפסד ממון סמכינן מדינא ג"כ בזה ולפ"ז היינו דוקא היכי דהוי שבוי' ועכו"ם יחד דהוי כקנוי וסתירה אבל אם הוי עכו"ם ולא שבוי' לא הוי כקנוי וסתיר' יחד ושוב אין אשה נאסר' אלא בקינוי וסתירה וכמו דהס"ד היכי דעכו"ם לא חשוד אף דהוי שבוי' לא הוי כקינוי וסתירה ה"ה נמי להיפוך לעכו"ם היכי דלא הוי תרתי לריעותא ולא הוי כקנוי וסתירה ושוב אין דבר שבערוה פחות משנים ולכך ביחוד בלי שבוי' מודה הש"ס דאינה נאסרת אף אם בהמה נאסרת מכח אין דבר שבערוה פחות משנים והנה גם התוס' בתירוץ ב' כתבו כן לחלק בין יחוד לשבוי' רק מדבריהם משמע דטעם החילוק בזה הוי כיון דיכולה לצעוק אינו דומה לבהמה ולפע"ד אין צורך לזה רק אף אם דומה לבהמה מ"מ שאני ושאני דבהמה הוי כשאר איסור לכך חיישינן מספק אבל באשה כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים לכך מותרת בדעבד רק במסורה בידם וגם עכו"ם דהוי תרתי לריעותא הוי כקנוי וסתירה אבל ביחוד בלי שבוי' לא הוי כקנוי וסתירה ונ"מ מדברינו דבבהמה אף אם העמידוהו רק לשעה י"ל דאסורה לקרבן ואשה שאני דאין דבר שבערוה וכו' וא"צ לטעם הירושלמי שהביאו התוס' דחרשת יכולה לרמוז דבלא"ה א"ש דשאני דבר שבערוה רק בשבוי' ועכו"ם הוי כקינוי וסתירה משא"כ באינה מסורה בידם כשבוי' לא הוי כקינוי וסתירה וא"ש ועוד י"ל בישוב קושייתם ע"פ מה שהקשיתי לעיל בתוס' ד"ה רבינא דמה פריך ורמינהו הרי קשה מהו פריך הש"ס מברייתא דלוקחין על משנה דאין מעמידין הרי י"ל שאני לוקחין דאזלינן בתר חזקה דבהמה משא"כ באין מעמידין דליכא חזקה וכתבנו דבהמה כמי לית לי' חזקה כיון דבשעה שנולדה היתה אסורה מכח מחוסר זמן א"כ אין לו חזקה דהיתר עכ"פ וא"כ קשה מהו מוכיח רבינא בדין בהמה דיש חילוק בין לכתחל' בין דעבד דלמא לעולם בבהמה כיון דליכא חזקה דהיתר אין לחלק בין לכתחלה ובין ודעבד והאשה שנחבשה שאני כיון דקודם שנחבשה ודאי הי' לה חזקת היתר לכך מותרת בדעבד וצריך לומר כיון דנחבשה בידי עכו"ם איתרע חזקה דידה והוי כאין לה חזקת היתר וא"כ מה דדוחה הש"ס דאין לחלק בין לכתחלה בין דעבד היינו נמי רק כגון נחבשה דאיתרע חזקה היתר דידה ודאי דמותרת בדעבד ואין דומה לבהמה דליכא לה חזקת היתר וא"ש ודו"ק היטב והנה ע"פ דברינו לעיל י"ל בזה לשון הש"ס דקאמר תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה וכבר הרגישו התוס' דמה ראי' הוא זה דלמא ע"י נפשות שאני וכו' ולפמ"ש א"ש דהב"ש הקשה לתירוץ מהרי"ק דלכך שבוי' אסורה אף דאין אשה נאסרת בקנוי וסתירה היינו דמעלה עשו ביוחסין א"כ למה בע"י נפשות אסורה לבעלה ישראל מכח דחיישינן שנתרצית הרי בזה קשה שפיר דאין האשה נאסרת וכו' והנה מזה הוכיח דעכו"ם שאני והנה כבר כתבנו דהך סברא דעכו"ם שאני תליא בהך פלפול דאם בעכו"ם בדעבד נמי חשידי י"ל עכו"ם שאני אבל אם גם בעכו"ם בדעבד לא חשידי לא שייך לומר עכו"ם שאני ולפ"ז כן יהי' פלפול הש"ס כדברי המרי"ק והב"ש הנ"ל דרבינא מוכיח דבע"כ עכו"ם בדעבד לא חשידי וממילא מה דהחמירו בשבוי' היינו רק מטעם מעלה עשו ביוחסין ממילא נגד מעלה בעלמא מהני הפסד ממון