עבודת עבודה חלק א צה

בשל ישראל לבד וא"כ הו"ל לרש"י לפרש כן אך לפמ"ש א"ש דהוי קשה לרש"י אם נפרש כאן דעבד ממש א"כ נשאר קושיות התוס' דאיך יפרש רבינא משנה דמקום שנהגו למכור ולזה הוכרח רש"י לפרש דמה דמשני דיעבד היינו לשמא כבר ארבעה לא חיישינן ממילא גם התם א"ש כמ"ש וא"ש ודו"ק דרך קצרה דהכלל כך הוא דודאי אינו דומה מוכר לו למפקיד ללאו דלפני עור ולכך תלוי לפי ענין החשד דבמפקיד לו אף אם הוי חשד כל דהו שיעשה כן שייך לפני עור אבל במוכר לו לא שייך לפני עור רק היכי דכבר עשה כן ואז קרוב לודאי שיעשה כן בזה שייך אף במכירה לפני עור אבל היכי דודאי לא עשה כן מכח חשש שיעשה כן לע"ל בלבד בזה לא חיישינן ללפני עור רק היכי דיש חשש שכבר עשה כן בזה שקולים הם מכירה להעמדה בעלמא וא"ש ודו"ק

בא"ד מהו לקרבן מסתבר לי' להחמיר ולאסור הנה הטעם מה שיש להחמיר בקרבן יותר י"ל דהיינו מטעם דיש להמקריב חזקת חיוב או חזקת איסור בקדשים וביאת מקדש כמ"ש לעיל בזה ועוד י"ל בטעם הענין עפמ"ש לעיל בדף כ"א ע"ב ליישב מה שהקשינו דמה פריך מברייתא דלוקחין על משנה דאין מעמידין הרי בכל דוכתא אזלינן בתר חזקה וא"כ בשלמא גב' לוקחין מהם בהמה מסייע לנו חזקת הבהמה דכשרה לקרבן קודם שרבע לכך אזלינין בתר חזקה משא"כ לדין אין מעמידין דאנו דנין על הנכרי והנכרי לית לי' חזקת כשרות כלל וכתבנו דמזה ראי' לשיטת רש"י דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וכיון דבתחלה הי' עלי' חשש מוקצה ונעבד לכך אף השתא דמזבין לה ואזיל לי' חשש זה שוב חיישינן לנרבע י"ע"ש אך לפי דברי התוס' לעיל אם איתא דאקציי' שכתבו דלרווחא דמלתא הוא וכו' ומשמע דבלא"ה נמי לא חיישינן כלל למוקצה ונעבד א"כ נסתרין דברינו בזה אך בלא"ה א"ש כיון דעכ"פ כיון כשנולדה הוי אסור לקרבן עד יום שמיני דהוי מחוסר זמן וביני ביני יש לחוש שרבע' א"כ מחזיקין מאיסור מחוסר זמן לאיסור נרבע ושפיר פריך הש"ס אהדדי וזה טעם התוס' כאן דס"ל דקרבן שאני דהיינו דס"ל כאן כשיטת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכך אינו דומה למוכרין בהמה וכדומה דליכא חזקת איסור אבל לקרבן דאיכא חזקת איסור לא סמכינן על הך חזקה דנכרי חס על בהמתו והרווחנו בזה דא"צ לדחוק הדוחק שכתבו התוס' אח"כ דמה דלוקחין מהם בהמה לקרבן מיירי בתוך ג' והוא דוחק כיון דסתמא קתני אך לפמ"ש א"צ לכך דעיקר מה דמדמה הש"ס אהדדי ולא משני דשאני בהמה דיש לה חזקת היתר היינו מכח כיון דכשנולדה הי' לה חזקת איסור דמחוסר זמן א"כ מחזיקין מאיסור לאיסור ואף לשיטת התוספת דאין מחזיקין היינו רק דלא נחשב חזקת איסור אבל עכ"פ חזקת היתר ליכא ולכך פריך אהדדי אבל כיון דמשני דנכרי חס על בהמתו א"כ עכ"פ תוך ג' מותרת מכח הך אומדנא דנכרי חס על בהמתו שוב אף אחר ג' מותרת כיון דיש לה חזקת היתר ואינו דומה לאין מעמידין דשם ליכא חזקת היתר וא"ש אך בהיות כן קשה מה קאמר הש"ס ומנא תימרא וכו' מה ראי' הוא זה הרי שאני ושאני דאשה יש לה חזקת היתר דמעיקרא לכך יש לחלק בין דעבד לכתחלה אבל בהמה דאין לה חזקה היתר מנ"ל לחלק וצע"ג בזה

תוס' ד''ה על ידי ממון מותרת לבעלה וכו' וקשיא דאם כן היכי מוכח דשריא בדעבד וכו' לכאורה אין הבנה לדבריהם דהש"ס מוכיח שפיר דבע"כ בדעבד לא חיישינן שבא עלי' דאין לומר שלעולם בא עלי' רק דהוי באונס ואונס לישראל שריא סוף סוף קשה א"כ אמאי לא תתייחד עמו בתחלה כיון דלרצון לא חיישינן ואונס ליכא איסורא בדידה ובע"כ דחיישינן לרצון ולמה בדעבד שריא בע"כ דבדעבד לא חיישינן שנתרצית א"כ מוכח דיש חילוק בין לכתחלה בין דעבד ולכאורה הי' אפשר לומר דהם מפרשים מה דלא תתייחד עמו אשה הוי בשביל לתא דידיה דלא יעבור אלפני עור ולכך שפיר הקשו מנ"ל לחלק בין לכתחלה בין דעבד אך ז"א דכבר כתבנו לעיל דא"כ הו"ל לתנא לפרש דוקא אשת איש לא תתייחד עמהם מדנקט סתם אשה משמע דמיירי אף בפנוי' ובה ליבא איסורא לנכרי ובע"כ משום לתא דידה אסרינן וא"כ מוכח דחיישינן לרצון ומה הקשו וליישב דבריהם נראה כך עפמ"ש רש"י לעיל בד"ה ומנא תימרא דבעידי דחשידי שאני לן בין לכתחלה בין דעבד ובארנו הכוונה דהוי קשה לי' דלחלק בין לכתחלה ובין דעבד יש הרבה רק דבא להוכיח דגם כאן במידי דחשידי יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד ולפ"ז הקשו התוס' שפיר על רש"י דבשלמא אם מיירי באשת כהן דאונס אסור ומה שמותרת בדעבד הוי דלא חיישינן שבא עלי' אז מוכח שפיר דבנכרי עצמו החשוד יש חילוק בין לכתחלה בין דעבד דבדעבד לא חיישינן שבא עלי' וה"ה ממילא ברביעה הוי כן אבל אם מיירי באשת ישראל דאונס שרי וא"כ ליכא הוכחה שמותר בדעבד מכח שלא בא עלי' די"ל לעולם בא עלי' רק דלא נתרצית מהו אמרת סוף סוף למה לא תתייחד לכתחלה בע"כ דחיישינן שתתרצה ואם בדעבד שריא מוכח דבדעבד לא חיישינן לרצון דא"כ יהי' החילוק בין לכתחלה בין דעבד רק באשה דלא חשודה בה שפיר יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד ומה ראיה זה לנכרי גבי בהמה דבנכרי יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד ואכתי מנ"ל דבמלתא דחשידי יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד ועוד י"ל דכוונת התוס' די"ל שהתוס' ורש"י יהי' מחולקים בפלוגתא שהביא הר"ן בפר"א דמילה באם אשתפוך חמימי שלאחר המילה אם מותר למול דדעת קצת דמותר למול דהשתא בהיתר עושה ואח"כ פ"נ דוחה שבת ויש ס"ל כיון דיודע שיצטרך אח"כ לדחות שבת אסור למול כלל ייע"ש והארכנו בזה בכמה דוכתא ומוכח דפליגי אם בתר השתא או בתר בסוף אזלינן וכיוצא בזה מצינו פלוגתא ביו"ד סי' רל"ב בנשבע לפרוע עד זמן פלוני וביום האחרון בא לו אונס דיש ס"ל דלא נחשב אונס כיון שהי' יכול לפרוע קודם ויש ס"ל דאעפ"כ נחשב אונס ומוכח דפליגי אם אזלינן בתר השתא או בתר מה שהי' בתחלה כן י"ל בזה התוס' ס"ל דאזלינן בתר תחלתו וכיון דהברירה בידה שלא תתייחד עמו א"כ אם נתייחדה ואנסה אין זה אונס גמור ולכך לא תתייחד עמו אבל בנחבשה בידי נכרים שלא ברצונה אז הוי אונס גמור לכך מותרת ואף אם נימא דלענין לאסרה לא נחשב רצון אף דעברה ונתייחדה דלא הוי רצון גמור היינו כיון דלאסרה לבעלה בלמעול מעל תליא מלתא וכמ"ש המהרי"ק דמה"ט אף בזנתה בשוגג שסברה שמותר לזנות אסורה מכח דעכ"פ כיוונה למעול מעל א"כ אף דבעלמא אומר מותר שוגג הוא בזה הוי כרצון דבלמעול מעל תליא מלתא י"ל ה"ה להיפוך בנתייחדה ונאנסה לגבי איסור הבעל לא הוי כרצון דעכ"פ לא כיוונה למעול מעל אבל לדין שמים לכל התורה נחשב כרצון והוי עברה בידה כיון דהוי בידה לשמור עצמה תחלה שלא תבא לידי אונס זה לכך שפיר לא תתייחד עמו מכח שמא יאנסנה ואין ראי' לחלק בין לכתחלה ובין דעבד אבל רש"י ס"ל כהסוברים דבתר השתא אזלינן ולכך אם לא הוי חיישינן בה לרצון הי' ראוי שתהי' מותרת להתייחד דעתה בהיתר עבדה ואח"כ אם יאנסנה תהי' אונס ואין עברה ולפני עור לא שייך בפנוי' ובע"כ דלכך לא תתייחד דחיישינן שתתרצה לו ויפתנה וא"כ למה בנחבשה שריא בע"כ דבדעבד לא חיישינן שנתרצית ומוכח דיש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד דהרי האשה חשודה להתרצות ע"י פיוס הנכרי דאם לא היתה חשודה לכך הי' ראוי אף לכתחלה להתייחד ובע"כ דהאשה חשודה דע"י פיוס הנכרי תתרצה ואעפ"כ בדעבד לא חיישינן ומוכח היכי דחשידי יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד כן נראה ליישב שיטתם בעז"ה ונראה הוכחה לרש"י דהוי קשה לו חדא קושיות התוס' מה מוכיח מע"י נפשות דהטעם משום הפסד ממונו דלמא דוקא ע"י נפשות אבל שלא ע"י נפשות מותרת גם מה דסיים הש"ס ותו לא מידי אין לו לשון כלל ועוד הוי קשה לרש"י דרש"י ס"ל כפשוטו מדחזר רבינא לתרץ בד"א בע"כ לא ס"ל דאדם חס על בהמתו שלא תעקר וא"כ ס"ל דהנכרי חשוד להרביע אף דאיכא הפסד ממון א"כ מה משני הש"ס לעולם אימא לך דעבד כמי לא והכא ה"ט דהנכרי חייש להפסד ממונו הרי רבינא לא ס"ל הך טעמא דהפסד ממונו ואם באמת חולק הש"ס על רבינא גם בזה לא הו"ל לומר בלשון והכא ה"ט דהנכרי מתיירא משום הפסד ממונו רק הו"ל לומר בין הכא בין לעיל הוי טעמא משום הפסד ממנו ומה דקאמר בלשון והכא ה"ט משמע דמודה ליה דגבי לוקחין מהם בהמה לא הוי טעמא מכח הפסד ממונו וקשה מ"ש בין זה לזה ולכך זה הוי קשה לרש"י ומפרש רש"י כך דהמשנה מיירי לישראל וא"כ אין כאן ראיה דבדעבד לא חיישינן שבא עלי' די"ל דבא עלי' רק שהי' באונס ועיקר הראי' בין לכתחלה בין דעבד היינו כיון דלא תתייחד עמו ומוכח דחיישינן שנתרצה א"כ חזינן שהיא חשודה להתרצות ע"י פיוס ואעפ"כ בדעבד שריא מוכח דביעבד לא חיישינן וע"ז דוחה הש"ס שפיר דודאי גבי בהמה לומר שיניח הדבר לגמרי ולא יעשנו מכח הפסד ממונו בזה ודאי י"ל אף בדעבד חיישינן שיעשנו להנאתו ולא יחוש להפסד ממונו אבל גבי אשה הנה עיקר הנאתו יכול הוא לעשות אף באונס רק אעפ"כ אין דרכו לעשות באונס רק מפתה אותה עד שתתרצה לכך לא תתייחד עמו דחיישינן שיפתנה להתרצות ומזה מוכיח הש"ס מדבדעבד שריא מוכח דלא חיישינן בדעבד שנתרצית או דלא חיישינן שפיתה אותה להתרצות ולכך דוחה שפיר די"ל דלעולם היכי דחשודי אף בדעבד חשודי והכא ה"ט דלכך לא חיישינן שיפתנה להתרצות דהנכרי חייש להפסד ממונו אם יפתנה ותתרצה יאסרנה על בעלה ויפסיד ממונו לכך אינו מפתה אותה להתרצות ועיקר הכאתו יכול לעשות באונס שיהי' נהנה ולא יפסיד ממונו לכך אמרינן דהנכרי חייש להפסד ממונו אבל בבהמה דלא יכול לעשות עיקר רק ע"י הפסד ממון ס"ל לרבינא דבשביל הפסד ממון אינו מניח הנאתו ולפ"ז דוחה הש"ס כך כמ"ש תדע דהנה הרי התוס' הקשו לרבינא דקארי לה מה קארי לה ואיך לא ידע די"ל שם הוי טעמא מכח הפסד ממונו ולשיטת רש"י י"ל כך דרבינא הוי משמע ליה כפירוש התוס' דהמשנה מיירי לכהן וא"כ אם מותרת לכהן בע"כ דלא חיישינן לבעילה כלל ומזה מוכיח שפיר לפי שיטת המקשן דפריך אהדדי משנה וברייתא א"כ לא ס"ל להמקשן דנכרי חס על בהמתו וא"כ ס"ל להמקשן דלא יניח הנאתו בשביל הפסד ממון א"כ לדידי' מוכיח שפיר דבע"כ יש חילוק בין לכתחלה ובין דעבד דאין לומר בשביל הפסד ממון דהרי לדידך לא סבירא לך חשש דהפסד ממון ולזה דוחה הש"ס דלעולם י"ל הטעם משום הפסד ממון דמיירי המשנה באשת ישראל דאונס שרי ועיקר החשש שמא יפתנה להתרצות ובזה שפיר חייש מכח הפסד ממונו כנ"ל אבל גבי בהמה להניח עיקר הנאתו לא יניח בשביל הפסד ממון גם לחלק בין לכתחלה בין דעבד אין נראה לחלק ולכך קאמר שפיר תדע דע"י נפשות אסורה לבעלה ואין כוונתו להוכיח מזה דהפסד ממון שאני רק להוכיח דהמשנה מיירי באשת ישראל ולכך קאמר תדע והוא דהוי דוחק לו לפרש באשת ישראל אבל