עבודת עבודה חלק א צד

קאמר שחשודין על העריות ממילא ראוי שיהי' כאן איסור תורה ובשל תורה אין לסמוך על הפסד ממון ובע"כ דיש חילוק מן התורה בין לכתחלה ובין דעבד ולכך נהי דבשבוי' החמירו אף בדעבד מ"מ זה הוי רק דרבנן ובדרבנן שפיר סמכינן על הך סברא דהפסד ממונו ומן התורה לא מהני הפסד ממון אך מן התורה בלא"ה מותרת בדעבד רק רבנן גזרו משום מעלה עשו ביוחסין ובבהמה לא עשו תקנה והעמידוהו על ד"ת שבדעבד שרי והיכי דאיכא הפסד ממון אף באשה הקילו והש"ס דוחה לא משום הפסד ממון סמכינן גם מה"ת על זה ודו"ק היטב ועדיין צ"ע

הא לא ס"ד משום ניחא פורתא לא מפסיד טובא ה"נ לימא משום הנאה פורתא וכו' בעניי לא הבנתי קושיא זו דהרי מה דאמרינן בשביל ניחא פורתא לא מפסיד טובא אין הכונה שהנכרי יודיע כן לישראל דמי יכריחנו לומר כן לישראל בע"כ הכונה דהנכר' חייש שמא יראה אחד כן לפרסם הדבר וא"כ תינח להניח עלי' דבר דזה דבר דרכו להיות נעשה בפום בי' בזה אמרינן דנכרי מזהיר זהיר דבשביל ניחא פורתא לא מפסיד טובא אבל לבא על הבהמה הרי זה דבר דנעשה בצנעא באין רואה וכיון דבלא"ה עושה הדבר בצנעה א"כ מי יפרסם הדבר שאסורה לקרבן פרת חטאת ולכך לא חייש הנכרי ומהו פריך וצ"ע

גמ' לא ס"ד דקתני סיפא וכן הי' ר"א פוסל בכל הקרבנות וכו' קשה לי מ"ט לא משני הש"ס לעיל כן במאי דפריך דלמא דכ"ע לא חיישינן לרביעה והכא ה"ט דר"א כר"י אמר רב ומהו קושיא לתרץ כמי כן דאם פליגי בדר"י אמר רב איך אמר וכן הי' ר"א פוסל בכל קרבנות שבתורה ובע"כ דבחשודין על הרביעה קמיפלגי וצ"ע

גמרא ודלמא לכ"ע לא חיישינן לרביעה וכו' הנה לקמן ע"ב מבואר בש"ס הפלוגתא בכל האסורין לגבי מזבח אם וולדותיהן מותרין ומביא שם הפלוגתא דחד אמר בנרבעו כשהם מוקדשין פליגי ובחולין כ"ע לא פליגי דשרי וחד אמר דבחולין פליגי ובמוקדשין כ"ע לא פליגי דאסורין והרמב"ם בפ"ג מה' איסורי מזבח פוסק כל"ק דבמוקדשין פליגי ועיין בכ"מ בשם הרי"ק שנדחק ליתן טעם בדבר דבאמת הו"ל לפסוק כל"ב בפרט לחומרא ולפע"ד נראה ראי' שמכאן הוכיח הרמב"ם שיטתו והוא דלכאורה קשה למה פריך הש"ס דמכ"ל דפליגי בחיישינן לרביעה דלמא פליגי בדר"י אמר רב וכו' ולמה לא פריך טפי דלמא פליגי במוקצה ונעבד כיון דע"כ ס"ל דפרה דינה כקדשי מזבח בזה דאל"ה גם נרבע לא שייך בה כדקאמר לקמן ובע"כ מטעם דחטאת קריי' רחמנא א"כ גם מוקצה ונעבד פוסל בה א"כ נימא דפליגי אם חיישינן למוקצה ונעבד דר"א ס"ל דחיישינן למוקצה ונעבד ורבנן ס"ל דלא חיישינן ואין לומר דסברת הש"ס לעיל אם איתא דפלחי' או אקציי' לא הוי מזבין לה הוי לו לדבר פשוט ולא ניחא לי' לומר דפליגי בזה ואכתי קשה נימא דהם לשיטתם אזלי דר"א לשיטתו דס"ל דכל האסורין לגבי מזבח וולדותיהן אסורין א"כ ה"נ חיישינן דלמא אם הפרה היתה מוקצה או נעבד וממילא גם היא אסורה ואין ראי' ממה. שמכרה כיון דלא פלח לה ולא אקציי' ורבנן לשטתייהו דס"ל דכל האסורין לגבי מזבח וולדותיהן מותרין לכך ס"ל ממ"נ מותרת דאם אקציי' להאם ופלחי' הולד מותר ולדידה לא חישינן דאם איתא דאקציי' לא הוי מזבין לה ואין לומר דא"כ למה להו לאפלוגי בתרתי הרי כבר פליגי חדא זימנא בכל האיסורין לגבי מזבח ז"א די"ל דקמ"ל כאן אף בפרה דהוי קדשי בדק הבית נמי ס"ל לר"א דגם ולדה אסור ובכל האסורין לגבי מזבח קמ"ל לרבותא דרבנן דאפילו בשאר קרבנות ממש מכשרי ואין לומר דהוי קשה להש"ס דעכ"פ מה דסיים בברייתא וכן הי' ר"א אוסר בכל קרבנות שבתורה הוא למותר כיון דכבר פליגי בי' חדא זימנא זה אינו חדא דבע"כ הש"ס השתא לא ידע מזה עדיין דא"כ לא הוי פריך דדלמא פליגי בהניח עלי' עודה של שקין דא"כ למה פליגי בשאר קרבנות ובע"כ דלא ידע מזה עתה ועוד אף אם ידע מזה בלא"ה לק"מ מזה די"ל דמכל האסורין לגבי מזבח לא מוכח רק דולדה אסור אבל לא מוכח עדיין שיאסר ר"א ליקח מן הנכרים פן הוי ולד מוקצה לכך קמ"ל כאן דאף מספק אוסר ר"א והתם קמ"ל לרבותא דרבנן דאף בידוע שהוי ולד כעבד מתירין ודלמא פליגי בזה ובע"כ דר"פ ס"ל כהך לישנא דבנרבעו כשהם מוקדשין פליגי אבל בנרבעו כשהם חולין לכ"ע מותרין וא"כ שוב בפרה אדומה ביד נכרי דאמה חולין לכ"ע ולדה מותר וא"כ אי אפשר לומר דטעם ר"א מכח מוקצה ונעבד מכח דקשה ממ"נ אם לדידה אקציי' או פלחי' לא הוי מזבין לה ואם אמה הוי מוקצה ונעבד מה בכך הוי ולד מוקצה ומותרת וא"כ כיון דר"פ ס"ל נמי כהך לשנא דבמוקדשין פליגי א"כ הוי אידך לשנא יחיד במקום רבים ולית הלכתא כוותי' ובפרט לפמ"ש התוס' והרא"ש בר"פ דקיי"ל כר"פ וסוגיין דעלמא כוותי' וכיון דבזה הלכתא כר"פ דפליגי בזה ר"א ורבנן בע"כ קיי"ל כהך לשנא דס"ל במוקדשין פליגי דאם בחולין פליגי אין ראי' דפליגי ר"א ורבנן בחוששין לרביעה דדלמא בולד מוקצה ונעבד פליגי וזה ראי' נכונה לשיטת הרמב"ם וא"ש ודו"ק:

גמרא רש"י ד"ה רבינא מהדר לתרוצי מתניתין וברייתא לעולם חשידי וכו' לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דממ"ש לעולם חשידי משמע דלתרוצא קמא הוי ס"ל דלא חשידי ובאמת זה אינו דאדרב' לתרוצ' קמא ס"ל יותר דחשידי דהרי דוקא מכח נכרי חס על בהמתו שלא תעקר מתיר ליקח מהם בהמה הא זולת זה אף דעב' ולרבינ' בדעב' לא חשידי וא"כ אדרב' לרבינ' אינן בחזק' חשודין כל כך כמו לתירוצא קמא ואף דאפשר לומר דכוונת רש"י לענין למכור להם בהמה לכתחלה דלתירוצא קמא לא חשידי כיון דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר ולרבינא חשידי כיון דהוי לכתחלה דאכתי קשה כיון דסוף סוף איכא צד להיפוך דלרבינא חשודין ולתירוץ קמא לא חשידי דהיינו לענין דעבד א"כ מה ראה רש"י לפרש דלעולם חשידי לרבינא יותר מלתירוצא קמא וצ"ע

גמרא ומנא תימרא דשאני לן בין לכתחלה וכו' קשה לי מה ראי' הוא זה התם הוי דעבד ממש לענין אם מותרת לבעלה שכבר יושבת תחתיו משא"כ כאן דלוקחין מהם בהמה לכתחלה והן אמת דלפמ"ש לעיל די"ל כוונת רבינא מה דמשני כאן לכתחלה כאן דעבד היינו דלוקחין מהם לקרבן מיירי בשעת הדחק דהוי כדעבד וכעת ראיתי לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה ורמינהו בסוף דבריהם דמשל ישראל אי אפשר ליקח מכח דשכיחי מומין וכו' א"כ מוכח דס"ל דזה הוי כשעת הדחק ליקח מהם בהמה לקרבן א"כ היינו דקאמר רבינא כאן דהא לכתחלה הא דעבד ולפ"ז א"ש ראיות הש"ס כיון דעכ"פ מוכח משם דדעבד מותר וממילא שעת הדחק הוי כדעבד אך לפרש"י דנראה דמפרש הדעבד בענין אחר דהיינו לשמא כבר ארבעה לא חיישינן ייע"ש מדיוק לשונו נראה דהוי קשה לו קושייתנו הנ"ל דהרי לוקחין הוי לכתחלה לכך הכשיר לשונו ופירש כיון דהחשש הוי לענין דעבד לכך לא חיישינן לי' אף דהלוקחה הוי לכתחלה א"כ קשה מה ראי' ממה שע"י ממון מותרת לבעלה הרי התם הוי דעבד ממש משא"כ בזה וצ"ע

רש"י ד"ה ומנא תימרא דבמידי דחשודי בי' שאני לן בין לכתחלה וכו' כוונת דבריו דאין כוונתו מנא תימרא דיש חילוק בין לכתחלה בין בדעבד דבזה יש הרבה עצמו מספר רק הכונה דמנ"ל דלענין הך חלוקא דבמידי דחשודי כמי יהי' חילוק בין לכתחלה וכו'

תוס' דיה רבינא אמר וכו' א"כ תימא האיך יתרצו וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה ליישב כך די"ל דיש חילוק רב בין הך דאין מעמידין לדין אין מוכרין דבאין מעמידין בהמה דשם אם ירביענה הנכרי הוי בשל ישראל קעביד מעשה דבשעת הרביעה של ישראל הוא אך אם מוכר לנכרי מה שמרביען, אח"כ הנכרי בשלו קעביד ולא בשל ישראל וא"כ י"ל דבשעת מכירה לא קעביד ישראל מידי ובהיתר קעביד ומה שירביעו הנכרי אח"כ הוי בשלו ולא בשל ישראל ולא ש"יך בזה לפני עור אך עיקר פרכת הש"ס לעיל אהדדי היינו מכח דמוכח מן המשניות שאוסר למכור כמה דברים שהם תקרובת ע"ז מכח לפני עור וא"כ מוכח דאף במכירה שייך לפני עור וכיון דמוכח דגם במכירה שייך לפני עור לכך פריך אהדדי המשניות ולפ"ז כיון דעיקר פרכתו מכח זה י"ל החילוק כך דגבי העמדה גרידא דבדידי' בשל ישראל קעביד מעשה בזה אף שעדיין לא רבע נכרי זה מעולם אם יש מקום לחשוד אותו שעתיד להרביע נמי יש בזה חשש דלפני עור אבל למכור לו בהמה לא שייך לפני עור רק אם כבר עשה כן פ"א או שחשוד הוא שכבר עשה כן כמו בע"ז דהנכרי חשוד שכבר עבד ע"ז כן ה"נ יש חשש דכבר רבע פ"א אז בזה כיון שכבר עשה כן אז נחשב כאלו בשעה שמוכר לו אז תיכף מוסרו לרובעו אז שייך לפני עור אף במכירה אבל אם לא עשה כן בשום פעם עדיין א"כ לא נחשב כמוסרו לו מיד לרביעה לא שייך לפני עור פן יעשה כן אח"כ כיון דאף אם יעשה כן בשלו יעשה ולא בשל ישראל ולכך לא שייך חשש לפני עור רק אם יש חשש שכבר עשה כן אז תיכף כשמוכרו לו הוי כמוסרו לרביעה לכך שייך בזה לפני עור ומדמה הש"ס הענינים כן כיון דחזינן שבע"ז חיישינן אף במכירה ללאו דלפני עור והיינו כיון דחשוד שכבר עשה כן שייך אף במכירה לפני עור וא"כ כיון דמאין מעמידין בהמה בפונדקאות מוכח דאף לרביעה חיישינן בנכרי א"כ למה מוכרין להם ניחוש שמא כבר רבע כן פ"א וכיון דרבע פ"א שייך אף במכירה לפני עור וזה כוונת פרכת הש"ס וא"כ א"ש דתינח להס"ד דס"ל דאין לחלק בין לכתחלה בין דעבד וכמו דחיישינן שירביע כן חיישינן שכבר רבע ולכך פריך המשניות אהדדי כיון דכבר מוכח מכמה משניות דאסור למכור להם דבר השייך לע"ז היכי דיש חשש שכבר עשה כן אבל למה דמחדש רבינא בין לכתחלה בין דעבד ופרש"י דלכתחלה היינו דלשמא ירביע חיישינן אבל בדעבד הוי לחוש שכבר הרביע לא חיישינן א"כ ממילא לק"מ קושיא זו דגבי אין מעמידין דבשל ישראל קעביד מעשה ושייך לפני עור אף אם לא רבע מעולם עדיין בזה חיישינן שמרביע אח"כ אבל במכירה דאם הוי ידענו שעדיין לא רבע מעולם לא הוי איסור בזה דלפני עור כלל כיון דהשתא בהיתר מוכרו ואח"כ בדידי' קעביד מעשה ועיקר החשש בזה שמא כבר רבע פ"א בזה הוי כודאי ואסור אף במכירה ובזה לשמא כבר רבע לא חיישינן ולא אלים החשדא בזה לחוש לשמא כבר רבע אבל בע"ז אלים החשדא טפי דאדוקי בה ולכך חיישינן שכבר עבד לכך שייך אף במכירה לאו דלפני עור וא"ש ודו"ק וזה סברא ברורה לפע"ד ובהכי א"ש מה דפירש רש"י לפרש דכוונת בין לכתחלה בין דעבד היינו לשמא רבע או ירביע ושיכל את ידיו ולא פירש כפשוטו דבדעבד שכבר נעשה מעשה לא חיישינן לאיסורא ואף דלוקחין לכתחלה הוי מ"מ י"ל דמיירי בשעת הדחק דהוי כדעבד ובפרט לפמ"ש התוס' בד"ה ורמינהו דקניית קרבן מעכו"ם הוי כשעת הדחק דאי אפשר בשל