עבודת עבודה חלק א צג

דאף רוב ליכא ולכך הוכרח הראב"ד לתרץ דבהמה שאני וא"ש ודו"ק

גמרא, אלא רובע ונרבע ליחוש קשה לי למה נקט בלשונו רובע הרי מן המשנה דידן לא מוכח רק דחיישינן לרביעה שהנכרי ירביע את הבהמה אבל לא מוכח להיפוך שיהי' חשוד שהאשה תרביע את הבהמה עלי' וא"כ לא קשיא רק דניחוש לנרבע אבל מהו פריך דניחוש לרובע ודלמא הזכרים חשידי להרביע הבהמות אבל הנקיבות לא חשידי להרביע הבהמות עליהן ואם משמע לי' מסברא דרובע ונרבע שוין בזה ואם חשידי לנרבע חשידי לרובע ג"כ א"כ קשה דנשאר קושיית הש"ס בדוכתא דניחוש לרובע ונהי דמשני הש"ס דעכו"ם חס על בהמתו שלא תעקר או משום כחישותא בבשר זה לא שייך רק בנרבע ולא ברובע וא"כ אכתי לא משני לרובע מידי ואם ס"ל דיש חילוק בין נרבע לרובע ואף דחשידי לנרבע לא חשידי לרובע א"כ מהו פריך תחלה רובע ונרבע ליחוש וצ"ע בזה שוב ראיתי שזה טעות דהיינו באמת מה דפריך הש"ס א"ה זכרים מנקבות לא לזבון אך זה קשה שפיר מה מדמה הש"ס הענינים להדדי דלמא להנרבע חשידי הזכרים אבל לרובע הנקבות לא חשידי ובפרט למה דאמרינן בעלמא יצרו של איש קשה משל אשה וכו' א"כ מה מדמה זה לזה וצ"ע

רש"י ד''ה שעמדו על הר סיני ופסקו זוהמתן וניתקנו מכל מום שנאמר כלך יפה רעייתי ומום אין בה לא זכיתי להבין דברי קדשו דמה ענין מום לפסקה זוהמתן ועוד אם ס"ל דזה תליא בזה והמום בזוהמא תליא א"כ נימא כשחטאו בעגל וחזרו למומן כידוע ממילא חזרו זוהמתן א"כ כשאר קושיות הש"ס א"ה ישראל נמי ובע"כ אף דמומן חזרו זוהמתן לא חזרו וא"כ מה ענין מום שנקט שנתקנו מכל מום שנקט רש"י וצ"ע

תוס' ד"ה ורמינהו עיימ"ש ליישב קושייתם ומה שיש לתמוה על דבריהם ועוד הי' נראה בישוב קושייתם די"ל דמזה ראי' למ"ש לעיל בשם שיטת רש"י דמחזיקינן מאיסור לאיסור וכתבנו דכאן דמתחלה הוי אסור מכח חשש מוקצה ונעבד רק דבעת דמזבין לה מוכח דלא אקציי' ושוב חיישינן לרובע ונרבע דמחזיקין מאיסור לאיסור ייע"ש וא"כ י"ל דהנה ידוע דעת הת"ה הובא באחרונים דחזקה דאתיא מכח סברא עדיפא משאר חזקות ולפ"ז א"ש דודאי הש"ס ידע מהך תרוצא דמשני לעיל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק דהוי ס"ל דנהי דחזקה זו הו' חזקה לא אלים משאר חזקות ולכך פריך מלוקחין מהם בהמה לקרבן ושם איכא חזקת איסור דמעיקרא כנגדו וא"כ נימא סלק חזקה כנגד חזקה דנכרי חס על בהמתו וכו' ושוב נשאר הדבר שקול וניחוש לרובע ונרבע ומשני דנכרי חס על בהמתו הוי חזקה דאתיא מכח סברא ועדיפא מחזקת איסור דמעיקרא ואזלינן בתרה וא"ש ודו"ק היטב

תוס' ד"ה אם איתא דאקציי' לא הוי מזבין י' וכו' דבלא האי טעמא בסתמא לא חיישינן לדלמא מקצי' ופלחי' אסרי' למכור אלא משום חשש רביעה וכו' כוונת דבריהם להוכיח דבע"כ לא חיישינן בסתמא למוקצה ונעבד דאל"כ למה אסרינן למכור מכח חשש רביעה ולמה לא אסרו מכח שמא יעבדנו או יקצנו לע"ז והו' כמי בכלל לפני עור ולמ"ל הטעם דרביעה ובע"כ דלא חיישינן לשמא יעבדנו או יקצנו מכח דלא שכיח מוקצה ונעבד ולא חיישינן לי' סתמא כן תוכן כוונתם אך באמת דבריהם צ"ע בראי' זו לפמ"ש הב"ש באה"ע סי' ה' גבי סירוס דאסור אפילו אית לי' כמה בהמות דאינו דומה למה דאמרינן בפ"ק דע"ז בלפני אידהן דבאית לי' בהמה לדידי' ליכא לפני עור דהתם אמרינן שמסתמא אל יקריב כולם אבל הכא חיישינן שיסרס כולם ייע"ש וא"כ ה"כ מה זו ראי' י"ל לעולם מוקצה ונעבד שכיח אך לא מצי למנקט טעם המכירה מכח חשש מוקצה ונעבד דאז אם הוי בהמה לדידי' הי' מותר למכור דסתמא לא יקריב כולם ולא יעבוד כולם ולהא לא חיישינן למוקצה ונעבד אבל ברביעה חיישינן שירביע כולם ואסור אף ביש לו בהמות הרבה הרי אף לפי דעת התוס' בהוכחתם צריך לחלק לומר דלמוקצה ונעבד לא חיישינן כלום דלא תקיף יצרא כל כך ולרביעה תקיף יצרא וחיישינן וא"כ כיון דסוף סוף יצרך לחלק בין רביעה למוקצה ונעבד מנ"ל להוכיח דלמוקצה ונעבד ל"ח כלל וצריכין אנו לדחוק בפירושא דשמעתתא דהוי לרווחא דמלתא טפי י"ל דאף למוקצה ונעבד חיישינן רק דלא נקטו ה"ט גבי מכירה מכח דעכ"פ לשמא יקצה הרבה ויעבוד הרבה לא חיישינן והוי מותר עכ"פ באית לי' בהמה לדידי' אבל לרביעה חיישינן שירביע כולם ולכך אסרינן בכל ענין אבל גבי לוקחין מהם בהמה הוי קשה שפיר דעכ"פ באותה בהמה חיישינן למוקצה ונעבד אלא מכח דאם איתא וכו' לא מזבין לה לכך לא חיישינן וצ"ע על התוס' שלא תרצו כן

תוס' ד"ה נכרים שלא עמדו על הר סיני ונראה דגרים נמי פסקה זוהמתן היינו אע"ג דאנהו לא הוי מזלייהו הוו הנה מדבריהם יהי' מוכח דהמזל ענין אחר ונפש אדם ענין אחר דאם הכוונה של מזלייהו היינו הנפש החיוני א"כ מה זה שכתבו אע"ג דאינהו לא הוי הרי אף ישראל לא הוי רק דור המדבר ואכתי שאר הדורות במה פסקה זוהמתן ובע"כ דנהי דלא הוי בגופן הנשמות הי' אז כמ"ש בכל הספרים וכדמוכח בכתוב אתם נצבים היום וכו' וא"כ כמו דישראל נחשבו עומדין על הר סירי מכח דנפשם הוי אז כן ה"כ הגרים הוי כן ומה זה שכתבו בגרים דאינהו לא הוי ובע"כ דמזלייהו לאו היינו הנפש ולכך בישראל נהי שהם לא הי' נפשותם עכ"פ הי' משא"כ הגרים לא הם ולא נפשותם הוי רק מזלייהו היו ומוכח דמזלייהו הוי ענין אחר מנפשייהו מיהו י"ל דמזלייהו היינו נפשייהו ובישראל ס"ל להתוס' אף דהם ולא נפשייהו הי' כיון דאבותיהם הי' ומהם פסקה זוהמתן ממילא מניין להם עוד זוהמא כיון דכבר פסק מה שהוי להם מאדם וחוה אבל גרים כיון שלא הי' אבותיהם בסיני א"כ י"ל זוהמא מ"מ נהי דאנהו לא הוי מזלייהו הו' היינו נפשותם דבאמת כל הנשמות העתידין להיות בחלק ישראל הי' אז ופסקה מהם זוהמתן וא"ש

כ"ג ע"א גמ' ומנא תימרא וכו' קשה לי מהו אולמא דהך מהך ודרך הש"ס בכל מקום כשאומר ומנא תימרא היינו היכי דההוכחה השני' אלים טפי ומוכח יותר מן הראשונה אבל כאן מה אולמא דהך מהך דהרי כמו דקשיא רישא אהדדי כן קשיא זו עצמה קשיא סיפא אהדדי ומה אולמא דהך מהך ואין לומר דברישא אפשר לתרץ כדמשני לעיל דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר דא"כ גם כאן יש לתרץ כן כדמשני באמת דמשום הפסד ממונו הוא וא"כ ממ"נ אם נחית לתירוצא הנ"ל גם כאן י"ל כן ואם לא נחית לזה מהו אולמא דהך מהך והנה ראיתי בתוס' ד"ה ע"י ממון מותרת לבעלה שכתבו בסוף דבריהם וי"ל דסבר רבינא דכיון שנחשבה שהיא מסורה בידו הי' לו לאסור באשת כהן ולמיחוש מיהא לבעילה באונס אע"ג דאיכא הפסד ממון וכו' וקשה דבריהם סתרו אהדדי דלעיל כתבו בד"ה רבינא אמר דרבינא נמי ס"ל הטעם דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר וקשה דהרי הבהמה נמי מסורה בידו ואעפ"כ חושש הוא להפסד ממון ולמה ס"ל דבאשה הי' לנו לאסור כיון דמסורה בידו ואין לומר דהנאת אשה קשה יותר משל בהמה ולכך בבהמה לא עביד לרבעה היכי דיש הפסד ממון ובאשה ראוי לחוש אף דאיכא הפסד ממון דהרי לעיל קאמר דאבע"א אפילו מוצאה נמי רובעה דחביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן וא"כ מ"ט ס"ל לרבינא דנכרי חס על בהמתו ובאש' ס"ל דאסור' אף דיש לחוש להפסד ממון וצ"ע ואדרבא התוס' כתבו דגבי מכירה אמרינן נכרי חס אבל בקרבן הוי ס"ל דלא סמכינן על נכרי חס רק בין לכתחלה ובין דעבד וא"כ למה עשה רבינא עיקר התירוץ על רומיא דלוקחין וההוכח' מאשה שנחבשה אדרבא באשה שכחבש' י"ל משום הפסד ממונא כדם לגבי מכירה דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר והו"ל לרבינא לחלק שם בין לכתחלה ובין דעבד ולעשות הוכחה מרומיא דלוקחין מהם בהמה דבזה לא שייך הפסד ממון כדעת התוס' דלקרבן לא מהני זה וצע"ג

שם ומנא תימרא וכו' קשה לי טובא מה ראיה מביא מאיסור אשה לאיסור בהמה הרי שאני ושאני דבשלמא באשה כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין האשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה או עדים לכך נהו דלכתחלה לא תתייחד דחשידי על עריות בדעבד מותרת דלא אלים הך חשדא כעדים ממש ואין האשה נאסרת אלא ע"פ ב' עדים דילפינן דבר דבר מממון אבל באיסור בהמה לקרבן לא מבעיא להסוברים והובא בש"ך יו"ד סי' קנ"ז דעד דעלמא נאמן לאסור נגד חזקת היתר א"כ י"ל ודאי כיון דע"א נאמן לאסור ה"ה נמי הך חשדא דעכ"פ חשיד על הרביעה עכ"פ כע"א דמיא ואין לחלק בין לכתחלה בין דעבד אף גם להסוברים דאין ע"א נאמן נגד חזקת היתר מ"מ בתר אומדנא ומצוי ודאי אזלינן באיסורא דהרי קיי"ל תולין במצוי בין להקל בין להחמיר א"כ בשלמא באיסור קרבן דהוי איסור דעלמא והולכין אחר המצוי והאומדנא ולכך ממילא כמי כיון דחשידי ואסור לכתחלה אין לחלק בין לכתחלה ובין דעבד משא"כ באיסור ערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ לא מהני לא ע"א ולא אומדנא רק עדים בזה שפיר נהי דלכתחלה אסירי כיון דחשידי בדעבד אי אפשר לאוסרה דאין האשה נאסרת אלא בקנוי וסתירה או עד"ם ומה ראיה זה לזה וצע"ג ועיין לקמן בתוספת ד"ה ותו לא מידי מ"ש עוד בזה ובארתי קושיא זו יותר לשיטת רש"י וע"פ דברי מהרי"ק בתשובה

גמרא, אלא ש"מ כאן לכתחלה כאן דעבד קשה לי א"כ למה שבוי' אסורה לכהן הרי זה הוי דעבד ובשלמא לפרש"י דמיירי באשת ישראל א"ש וכפי פירושינו לעיל אבל לפירוש התוס' דמיירי באשת כהן קשה מ"ש מכל שבוי' ואין לומר דשבוי' מיירי לענין לכתחלה להנשא לכהן וכאן מיירי לענין דמותרת לבעלה דהוי דעבד ז"א דא"כ למה לא פריך רבינא אלו המשניות אהרדי דמ"ש שבוי' המפורש במשנה דאסור לכהן ומ"ש האשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון דמותרת ובע"כ שאני בין לכתחלה ובין דעבד ועוד דמפורש הוא במשנה פ"ב דכתובות דאף לבעלה כהן אסורה בשבוי' והרי זה הוי דעבד ואין לומר דשבוי' שאני דהרי כאן האשה שנחבשה נמי שבוי' היא ובע"כ מוכח דהפסד ממון שאני א"כ גם לרבינא מוכרח לומר דהפסד ממון שאני ואם כן דקארי לה מה קארי לה ואין לומר דרבינא מוקי לה הך מתניתין דשבוי' באם הי' מחמת נפשות ז"א דא"כ אפילו לבעלה ישראל אסורה ואפשר דרבינא ס"ל דודאי לחשש איסור דרבנן ראוי לסמוך על הך אומדנא דנכרי מתיירא להפסיד ממונו אבל לאפוקי מאיסור תורה לא מהני אומדנא זו ולכך גבי לוקחין מהם בהמה לקרבן לא הוי ניחא לי' בהך תרוצא דנכרי חס על בהמתו מכח דלוקחין מהם בהמה לקרבן יש בו איסור תורה ובשל תורה לא סמכינן על הך סברא דמתיירא להפסיד ממונו ולכך ה"נ פריך כיון דהתנא במשנה קאמר