עבודת עבודה חלק א צ

תורה לדעת הסמ"ג ועכ"פ עיקרו מן התורה הוי וא"ש כן נראה נכון שיטת הרמב"ם בזה ועיימ"ש ביו"ד סי' רצ"ד בענין זה בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל עוד

גמרא איבעיא להו סתמא מהו הנה הרמב"ם פסק בעיא זו לחומרא ותמהו עליו דהרי ספקא דרבנן לקולא ועיימ"ש לעיל בזה וכעת נראה כך ע"פ דעת הר"י שהביאו התוס' לחלק בין שדה שחלק הישראל מתרבה בו אסור ובין תנור שאין חלק הישראל מתרבה בו מותר רק שהר"י אח"כ חזר מן התוספתא שמפורש שם דגם במרחץ אסור ומרחץ ותנור שוין בזה והנה הרמב"ם לא העתיק הך תוספתא דמרחץ נמי אסור ונראה דס"ל דלא קיי"ל כן והיינו כיון דבברייתא דילן נקט שדה ולא נקט מרחץ וא"כ כעין דמוכח הש"ס בסוגיא הקודמת דמרחץ לנכרי אסור הא שדהו לנכרי שרי והיינו מדלא נקט שדה וא"כ ה"כ מדנקט שדה ולא נקט מרחץ מוכח דמרחץ שרי ואין לומר דנקט שדה לאשמועינין דבהתנו תחלה מותר אף בשדה דזה פשיטא כיון דהתנו תחלה מה לי מרחץ מה לי שדה וא"כ למה לא אשמועינין רבותא דמרחץ נמי אסור ובע"כ ס"ל להך ברייתא דמרחץ שרי ופליג על התוספתא שהביאו התוס' וכיון דהו"ל פלוגתא הו"ל פלוגתא בדרבנן ולקולא לא הביא הרמב"ם הך תוספתא וזה יהי' כוונת הטור מ"ש והתירו ר"י ואף דהר"י חזר בו מן התוספתא מ"מ ס"ל דאנן לא מהדרינן כיון דמברייתא דילן מוכח להיפוך ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דודאי סתמא בשדה גרע טפי ממרחץ והתנו אח"כ דהרי עיקר מעלת סתמא הוי שאינו ניכר שהישראל מרויח ממלאכת שבת והרי גבי מרחץ ותנור באמת אינו מרויח וא"כ אם גם במרחץ אסור מכ"ש סתמא בשדה דאסור אך בעיות הש"ס הוי לברייתא דילן שנקט שדה וס"ל דמרחץ שרי אף בפירש אח"כ טול אתה בשבת לכך מבעיא ליה להך ברייתא סתמא בשדה מהו אם דינו כמרחץ בפירש או לא וראי' לדברינו דסתמא גרע משיטת הר"י שקודם חזרה הוי ס"ל דמרחץ ותנור מותר בודאי ובסתמא בשדה מבעיא בש"ס ובע"כ דס"ל להר"י מסברא דסתמא בשדה גרע ממרחץ ותנור בפירש וכן יסבור הרמב"ם לאמת ולכך ס"ל דבעיות הש''ס לא הוי רק לברייתא דילן דס"ל במרחץ מותר בפירש מבעיא לי' בסתמא בשדה אבל להתוספתא מכ"ש דסתמא בשדה אסור ולפ"ז ס"ל להרמב"ם כיון דהוי פלוגתא בין ברייתא דילן להתוספתא א"כ בשלמא לענין דין מרחץ הו"ל ספקא דרבנן ולקולא אבל לדין סתמא כיון דאף לברייתא דילן מבעיא בש"ס אם אסור או לא א"כ הו"ל ספק ספקא לאיסורא חדא דלמא קיי"ל כהתוספתא דאוסרת במרחץ ומכ"ש בסתמא בשדה דאסור ואת"ל דקיי"ל כהך ברייתא דידן דמרחץ שרי אכתי אפשר דסתמא אסור אף להך ברייתא כדמבעיא כאן וכיון דהו"ל ס"ס לאיסורא אף בדרבנן קיי"ל לחומרא ואתי שפיר שיטת הרמב"ם והנה ע"פ דרכינו הנ"ל יש ליישב יותר שיטת הטור שכתב והתירו הר"י והרי הר"י חזר בו בעצמו ואף שכתבנו לעיל דס"ל להטור דאף שהר"י חזר בו אנן לא מהדרינן אכתי קשה מה ראה הטור לתפוס כדעת הר"י כיון שהוא עצמו חזר בו אך לפמ"ש כאן א"ש דהנה עיקר חזרת הר"י הוי מן התוספתא דנקט נמי מרחץ וכבר כתבנו דמברייתא דילן מוכח להיפוך דנקט שדה ולא מרחץ ובשביל התנו תחלה דמותר ליכא רבותא בשדה אך זה תליא בבעיא דש"ס אם סתמא מותר או לא כיון דהש"ס רוצה לדייק מרישא דסתמא אסור ומסיפא מדייק דסתמא מותר וא"כ אם נימא דדיוקא דסיפא עיקר דסתמא מותר שפיר י"ל דמרחץ נמי אסור ומה דנקטה הברייתא שדה היינו לדיוקא דסתמא מותר אף בשדה וא"כ שוב אין לעשות פלוגתא בחנם בין התוספתא לברייתא דילן אבל אם נימא דדיוק' דרישא עיקר דסתמא אסור א"כ קשה למה נקטה הברייתא שדה ולא מרחץ לרבותא בע"כ דמרחץ שרי באופן שדין זה דמרחץ אם מותר לדידן או לא תליא בבעיא דסתמא דאם סתמא אסור מרחץ שרי דמסתמא קיי"ל כברייתא דילן שהובא בש"ס נגד התוספתא שלא הובא בש"ס אבל אם סתמא מותר אז מרחץ גם לברייתא דילן אסור ולכך א"ש הר"י יסבור כשיטת הרמב"ם דפסק דבעיא דסתמא לחומרא וא"כ ה"ה נמי אזלינן להיפוך לחומרא וחיישינן דלמא סתמא מותר וא"כ שוב אין ראי' מברייתא דילן להקל במרחץ לכך קיי"ל כהתוספתא דאסור ואזלינן הכא והכא לחומרא וא"כ זה שיטת הר"י אבל הטור אזיל לשטתו דפוסק כדעת אביו הרא"ש דפוסק בעיא דסתמא לקולא א"כ כיון דס"ל דהוי בעיא זו לקולא הוי נמי להיפוך לקולא לענין מרחץ די"ל סתמא אסור וא"כ כיון דהברייתא נקטה שדה ולא מרחץ מוכח דמרחץ מותר והלכה כברייתא דידן והו"ל ספק דרבנן ולקולא לכך י"ל לדידן דקי"יל כהר"י בזה ואין זה סותר הכלל דקיי"ל היכי דסתרי אהדדי לא אמרינן ספק דרבנן ולהקל דזה דוקא היכי דנזדמן יחד בקביעו' שני הצדדים אבל היכי דלא הוי בקביעות רק ע"ד הזדמנות אז בכל איזה צד שיזדמן אזלינן בי' להקל ואמרינן ספק דרבנן להקל וא"ש ודוק היטב ועיין מ"ש בחבורי על התורה פ' בא בפסוק כל מלאכה לא יעשה ופירש רש"י אפילו ע"י אברים בשנ' תקצ"ז מ"ש בזה די"ל דבשותפו' נכרי הוי מן התור' ייע"ש רש"י בד"ה לסיועי סייעי' וכו' קשה לי מה סייעתא הוי דלמא לעולם כי מתהני הישראל אסור ולכך בהתנו אח"כ כיון דאין ברירה והוי לישראל חלק בשבת ואף דאח"כ נוטל בחול הוי כמחליף שבת בחול ונהנה ממלאכת שבת אבל אם התנו תחלה א"כ לא זכה מעולם הישראל בשבת והוי של הנכרי מתחלה בשבת וא"כ אין הישראל נהנה ממלאכת שבת לכך מותר אבל בלא התנו תחלה שפיר הוי נהנה כיון דקיי"ל אין ברירה הוי כמחליף שבת בחול לכך הוי נהנה וממילא ה"ה בערלה נמי הוי כן דאם לא התנה תחלה רק אח"כ הוי כמחליף ערלה בהיתר משא"כ בהתנו תחלה לא הוי כמחליף כלל ולכך מותר וצ"ע דמה סייעתא הוי בזה ומזה יהי' ראי' לשיטת הסוברים דקיי"ל יש ברירה ולכך שפיר מביא ראי' דהיכי דהתנו תחלה מותר וא"כ ה"ה אף אם מתנה אח"כ הוי כהתנו תחלה כיון דיש ברירה רק לענין שבת דהוי אסור דנראה כשלוחו בזה מה בכך דיש ברירה סוף סוף כל דלא התנו תחלה כראה כשלוחו אבל בהתנו תחלה לא כראה כשלוחו אבל היכי דלא שייך שליחות שפיר אין סברא לחלק בין התנו תחלה או לא כיון דיש ברירה והיותר נראה דא"ש דאף דקיי"ל אין ברירה מ"מ כיון דכתבו הפוסקים דבדרבנן י"ב וא"כ כיון דערלה בח"ל הלמ"מ הוי והוי דברי סופרים לשיטת הרמב"ם גם בלא"ה קיי"ל ספק ערלה בח"ל מותר וכיון דספקו מותר אמרינן ברירה דהוי עיקר הטעם דבדרבנן אמרינן ברירה מכח ספקא לקולא ועיימ"ש לקמן בזה בישוב שיטת הטור בזה וא"כ בכה"ג ולכך שפיר קאמר לסיועי סייעי' דבכ"ה י"ב והתנו מעיקרא ואח"כ שוין הם כיון דליכא בזה איסור שליחות ואתי שפיר ודו"ק :

רש"י בד"ה שקבלו שדה באריסות מב"ה ומשקבלו הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד הנה לכאורה זה הוי שפת יתר ברש"י דפשיטא הוא כיון שקבלו שניהם דהוטל על שניהם אך כוונתו לאפוקי מדעת הר"ן שמפרש דכל הני דינים היינו רק אם לא הי' עוסקים גם בחול ביחד רק שזה עובד יום א' וזה יום אחד אבל אם הם עוסקים בחול בשלוה יחד אף שהנכרי עוסק בשבת אין קפידא ולזה מיעט רש"י שאינו כן רק אף שמשקבלו הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד ולא זה יום וזה יום אעפ"כ אסור לומר לו טול אתה של שבת וכו' מיהו אפשר דמזה אין ראי' לדחות שיטת הר"ן די"ל דהר"ן לא קאמר רק בשדה שהיא שלהם ממש בזה כיון דיש להנכרי חלק בגוף הקרקע בזה אינו אסיר רק כשכ"א עוסק לבדו אבל בשדה שקבלו שניהם יחד מב"ה כיון דאין הגוף שלהם והרי דעת הר"א דהיכי דאין הגוף שלו לא מהני אף התנו מתחלה ונהי דכתבנו לעיל דאם גם של הישראל אינו ושניהם קבלותו מהני התנו מתחלה מ"מ בזה לא מהני בלא התנו אף דבחול עוסקין שניהם יחד אם בשבת עוסק הנכרי לבדו דלא שייך כל כך אדעתי' דנפשי' קעביד כיון דאין הגוף שלו מיהו כד דייקינן הא ליתא שהרי עיקר הוכחת הר"ן הוי לדין שלו ממה דאמרינן לעיל אריס אריסותי' קעביד ייע"ש א"כ מוכח דגם בחן הגוף שלו כגון באריס מהני אם בחול עוסקין שניהם יחד ובע"כ מוכח מזה דרש"י חולק בזה על הר"ן כנלפע"ד בזה וליישב קושיות הר"ן לשיטת רש"י צריך לומר דשאני אריס דאין הישראל עובד כלל בחול לכך לא נראה כשלוחו אבל כאן דעכ"פ גם הישראל עובד בה בחול לכך אם בשבת עושה הנכרי לבדו נראה כשלוחו כן כראה נכון וברור

תוס' בד"ה תיפוק לי' משום לפני עור וכו' ומכאן יש להביא ראי' למה שפר"ת דשייך לפני עור אף במידי דלית בי' איסורא אלא מדרבנן וכו' הנה לולי דבריהם הי' כראה לומר להיפוך דמכאן מוכח דמלאכת חוה"מ הוי מן התורה והוא דהנה על לשון אי הכי דפריך הש"ס תמהו התוס' לעיל ונדחקו בזה ועיימ"ש בזה בש"ס אך כעת נראה כך דודאי בדרבנן לא שייך לפני עור או אף אם הוי שייך לפ"ע בדרבנן קשה מה שהקשינו בחדושי לש"ס דמאי פריך נימא דמיירי בהי' אפשר למצוא במקום אחר דלא שייך לפנ"ט וכתבנו דמכאן מוכח דאף דהיכי דיכול למצוא במקום אחר שייך לפני עור מדרבנן דאיסורא דרבנן עכ"פ איכא אך בזה נראה דהיינו דוקא באיסור תורה דגוף הלאו דלפני עור הוי מן התורה לכך אף היכי דיכול למצוא במקום אחר הוי איסור דרבנן עכ"פ אבל באם האיסור גופו הוי דרבנן א"כ גוף הלאו הוי רק דרבנן א"כ שוב היכי דיכול למצוא במקום אחר דאף באיסור תורה לא הוי כאן לפני עור רק מדרבנן פשיטא דבאיסור דרבנן הוי תרי דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן וליכא בזה אפילו איסור דרבנן: ולכך בלא זה לא מצי הש"ס פריך דתיפוק לי' מכח לפני עור די"ל מלאכת חוה"מ רק דרבנן ובדרבנן לא שייך לפני עור ואף אם שייך גם בדרבנן י"ל דמיירי ביוכל להשכיר במקום אחר דבכה"ג ודאי לא שייך איסור דרבנן בלפני עור אך זה להס"ד אבל כאן דמשני דנכרי ציית כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מנך הנה זה ידוע דהכותי אינו שומר תקנתא דרבנן אבל דברי תורה הם שומרים רק למה שאינו מפורש בתורה אינן מאמינין לדרשת חז"ל שדרשו מן המקרא ולכך בשלמא בדבר דלא הוי תקנת חכמים וישראל אין מקיימים אותה בתורת תקנת חכמים רק על ידי שהם מפרשים דכוונת התורה כך ואם הוי האמת כדברי כותים אף אנחנו לא היינו מקיימים אותם בזה שייך לומר דהכותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מנך דאין כוונת התורה כך ובטעות אתה מקיימן לכך לא ציית אבל בדבר דהוי מדרבנן א"כ אנן נמי מודים דמן התורה מותר רק שרבנן אסרוהו ואנחנו מקיימים תקנת חכמים והם אין מקבלים תקנת חכמים וא"כ בזה לא שייך לומר אנא גמירנא טפי מנך דמה בכך אנן נמי יודעים דמן התורה מותר רק רבנן אסרוהו והם אין חוששין לתקנת חכמים לכך בזה לא שייך לומר אנא גמירנא טפי מנך א"כ בזה גם הכותי ציית כמו הנכרי וכך לי בזה הכותי כמו הנכרי ולכך למה דמשני כותי לא