עבודת עבודה חלק א פט

ומכ"ש דקשה להר"א שכתבו התוס' כאן דהיכי שאין להנכרי חלק בגוף התנור אף דנוטל חלק מגוף השכר אסור והרי לעיל מתירין השדה מכח דלאריסותי' קעביד ומשמע דאם הוי באמת באריסות מותר והרי אין לנכרי חלק בגוף השדה ואף אם נימא דכאן אין האיסור בגוף עשיית הנכרי רק בהנאת השכר אח"כ מ"מ איך יעשה בעל השדה אם הנכרי עובד באריסות איך יהי' נהנה הישראל אח"כ מאלו הפירות ואם נאמר דבאמת הפירו' של שבת אין הישראל נהנין מהם כל כהאי הו"ל להפוסקים לפרש ולכך נדחה גם בזה מה דהוי אפשר לומר דאריס עדיף טפי משותף דאריס כיון דלאריסותי' קעביד הוי כהתנה תחלה כך סוף סוף קשה להסוברים דאף בהתנו תחלה אסור אח"כ סתמא א"כ מה נעשה בשדה לאריסות איך חולקין אח"כ סתמא שוב ראיתי בלשון הר"ן שהביא הב"י סי' רמ"ה בא"ח והוא בר"ן בסוגיא זו נראה שהרגיש בזה ולפי דבריו מיושב זה ייע"ש ובב"י סי' רמ"ה אך לפי דברי הר"ן קשה קושייתינו כאן דמהו פריך כאן נימא דרבא מיירי בדעבד ולענין חלוקת השכר והברייתא מיירי לענין אם מותר לכתחלה להניחו לנכרי לעשות בשבת בזה בעינן התנו תחלה וצ"ע בזה

לדף כ"א ע"ב גמ' הא מרחץ לכותי שרי הנה נדפס מחדש ספר ישועת יעקב על א"ח וראיתי בו שהקשה דמהו פריך דנימא שאני ושאני דנכרי כיון דציית א"כ אפשר להשכיר לו בתנאי שלח יעשה בשבת וליכא הפסד לכך אסור לו להשכיר סתם אבל בכותי דלא ציית א"כ כיון דאין די בתנאי לכך אם ניחוש לא יהי' אפשר להשכיר כלל והוי פסידא ובמקום פסידא התירו חז"ל ייע"ש ואחרי המחילה שגה בזה ולק"מ דע"כ לא אמרינן דכותי לא ציית רק לחומרא דאין לנו לסמוך להקל על סמך סברא זו דכותי ציית דיש לחוש דכותי לא ציית אבל לקול' ודאי לא תלינן דכותי לא ציית דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינין והרי אם נתיר להשכירו בלא"ה בלי תנאי ודאי מה איכפת לנו דנחמיר לעשותו בתנאי א"כ ודאי דגם בכותי אסור להשכירו בלא תנאי ולכך פריך ממ"נ אם מיירי התנא דלא ישכיר מרחץ לנכרי אף ע"י תנאי א"כ שוב יש לו פסידא וקשה מ"ש כותי מ"ש נכרי ואם נפרש דהתנא מיירי בלי תנאי לא ישכיר לנכרי א"כ ממילא מדנקט נכרי ולא כות' משמע דלכותי אף בלי תנאי מותר וקשה שפיר דנהי דלהקל לא סמכינן על התנאי לחומרא עכ"פ למה לא יסמוך על התנאי כיון דאפשר בתנאי ואולי יציית למה יעשה בלי תנאי וא"ש וז"פ גם ראיתי בו שהקשה דלמה בחוה"מ אסור אף בחוץ לתחום דהרי בפ"ז דב"מ מבעיא שם אם מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודש בה אם אף באיסור לאו הוי אמירה לנכרי שבות או דוקא באיסור כרת והקשו התוס' מ"ש דבחוה"מ אסרו שבות ותרצו דגזרינן חוה"מ אטו שבת ויו"ט וא"כ בחוץ לתחום דבשבת ויו"ט מותר למה יהי' אסור בחוה"מ ייע"ש וגם זה שגיאה דאטו בשבת ויו"ט מותר בחוץ לתחום אף שיש רואין הרי אם הוי שם רואין הוי אסור גם שם רק דלכך בחוץ לתחום מותר דליכא שם רואים וא"כ בחוה"מ דיש שם רואים הוי חוץ לתחום בי' כמו תוך התחום דשבת ואם נתיר בחוה"מ במקום שיש רואין יבואו להתיר אף בשבת ויו"ט במקום רואין ואם יש רואים מה לי חוץ לתחום מה לי תוך התחום ואם נתיר בחוה"מ במקום רואין נתיר אף בשבת ויו"ט במקום רואין גם בלא"ה אנן קיי"ל האיבעיא לחומרא וגם באיסור לאו אסור אמירה לנכרי ג"כ לכך חסור בחוה"מ בחוץ לתחום אף שלא דרך גזרה אטו שבת ויו"ט לכך אסור אף בחוץ לתחום וק"ל ועיימ"ש בזה בא"ח סי' רמ"ג בזה והנה מה דפריך הש"ס על רשב"ג ולא פריך על המשנה הא לכותי שרי י"ל דהנה מריש הוי קשיא לי כיון דקיי"ל דאסור למכיר שום דבר איסור לכותי מכח חשש שמא ימכרנו לישראל ואפילו בדבר שעיקר איסורו מדרבנן כדמוכח בה' מאכלי עכו"ם ובש"ך יו"ד סי' נ"ז וא"כ ה"נ מ"ט גמרינן דלרשב"א אסור להשכיר שדהו לכותי אבל לנכרי שרי ומ"ט לא ניחוש פן יחזור הנכרי וישכירנו לכותי ואין לומר דגם בזה הנכרי ציית דאכתי להס"ד דמקשן מ"ט פריך נכרי נמי קעביד בי'מ מלאכה בשבתות וי"ט הו"ל להקשות דנכרי נמי שמא ישכירנו לכותי אך צריך לומר דאיסור דמ"ע קיל טפי ובאיסור דרבנן כזה ודאי לא חיישינן שישכרנו לאחר אך לפ"ז ארווחנא דעכ"פ לדעת המקשן לא הוי מצי פריך על המשנה דלכותי שרי די"ל אדרבא כוונת המשנה כך דעבור חשש הנכרי עצמו לא הוי חיישינן כלל כיון דאף אם יאמרו שליח הוא הוי רק שבות ובאיסור דרבנן לא חששו למ"ע רק עיקר החשש הוי בשביל כותי דיש לומר דבכותי אם הוי שלוחו הוי איסור תורה דבכותי למאן דאמר גרי אמת הם יש שליחות ואף אם אשנד"ע יש לומר דעכ"פ בד"ש חייב והוי כמי איסור תורה ומכ"ש להסוברים בסי' שפ"ח דהיכי דהוחזק בכך יש שלד"ע והוי כאן איסור תורה וא"כ בכה"ג שפיר חששו למראית עין ולכך קמ"ל המשנה דלא ישכיר לו את המרחץ לנכרי מחשש פן ישכירנו הוא לכותי וא"כ לא מצי מקשה מ"ט לא נקט כותי דאדרבא עיקר איסורו הוי בשביל הכותי דלכך לא ישכיר לו את המרחץ מחשש שישכירנו הוא לכותי אבל על רשב"ג דקאמר דלא ישכיר לו את המרחץ וכו' ונכרי זה עושה בו מלאכה בשבת ויו"ט משמע דעיקר החשש הוי בשביל הנכרי עצמו שיעשה בו מלאכה וא"כ לא נזכר כאן כותי לכך פריך שפיר הא לכותי שרי בלא"ה הו"ל לאשמועינין גם בכותי וא"ש ודו"ק:

ע"כ

גמרא. רב גביהה מבי כתיל אמר הני שתילי דערלה הוי וכו' הנה הרמב"ם פסק פ"י מהמ"א דאף בערלה בעינן התנו תחלה ואף יותר החמיר שם דאף בהתנו תחלה ובאו לחשבון אסור ובשבת כתב הה"מ בשיטתו שמתיר בהתנו אף שבאו לחשבון והראב"ד השיג עליו מסוגיא ז' ומפרש כפירוש רש"י דבערלה אף בלא התנו תחלה שרי ועיין בכ"מ דברים תמוהים מ"ש דלא ידע לפרש הסוגיא דלסיועו סייעו לפירוש הראב"ד ולא ידענו מהו קאמר דהרי מפורש כפירש"י פירוש הסוגיא בזה וצריך עיון והנה ליישב שיטת הרמב"ם היה נראה לפי מה שכתב לעיל בחידושי בפירוש רש"י דברי המתחיל לסיועי סייעי' להקשות דמהו סייעתא הוי בזה מה דמיון הוי התנו מתחלה דבזה מעולם לא זכה הישראל בשבת א"כ לא הוי כמחליף חול בשבת אבל בלא התנו תחלה גבי ערלה נהי דשליחות ליכא איסור הנאה איכא וכיון דקיי"ל אין ברירה הוי כמחליף היתר בערלה וכתבנו ליישב מכח דקיי"ל י"ב בדרבנן מכח דספקא לקולא וא"כ ה"ה נמי בערלה דספקו מותר בח"ל וגם בח"ל הוי הלמ"מ ולדעת הרמב"ם נחשב זה לדברי סופרים לכך בכה"ג אמרינן י"ב והוי כהתנו מתחלה רק לענין שבת דיש איסור שליחות וכל דלא התנו תחלה לכך נראה כשליחו ייע"ש א"כ לפ"ז א"ש די"ל דנהי דלדידן דקיי"ל כרבנן י"ב י"ל היינו רק בדבר שאין לו עיקר מן התורה אבל בדבר שיש לו עיקר מן התורה לא אמרינן ברירה אף דגם בספק דרבנן כזה אזלינן לקולא מ"מ לענין ברירה החמירו ולא אמרינן ברירה רק באין בו עיקר מן התורה ולא בשיש לו עיקר ומכ"ש לשיטת הסוברים דמה דקי"ל בשל תורה א"ב אבל בדרבנן י"ב דלא הוי מכח ספק רק דכך תקנו חכמים דבדרבנן הקילו דלשיטתם ודאי א"ש דיש לחלק בין יש לו עיקר מן התורה שלא הקילו בו ואין לו עיקר מן התורה ומוכח הך חלוקא בש"ס ערובין דף ל"ז ע"ב גבי א"ל רבא לר"נ מאן ההוא תנא דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה והקשו שם התוס' דהמ"ל דר' יוסי דאגודה של ירק הוא ותרצו כיון דיש לו עיקר מן התורה חשוב כשל תורה ייע"ש א"כ מוכח דדעת רבא לחלק בברירה בין יש לו עיקר מן התורה או לא ונראה דזה תליא בהני תרי לישני דרבא כאן דרב גביהה מבי כתיל ס"ל אליבא דרבא דכל בדרבנן י"ב אף ביש לו עיקר מן התורה ומכח ספק דספק דרבנן להקל וממילא ה"ה בערלה דספקו מותר בח"ל י"ב ולכך לא בעינן בזה התנו תחלה אבל ל"ק דרבא דקאמר דבשבת הוי ואותבי' רבינא היינו דס"ל דלרבא אף בדרבנן כל שיש לו עיקר מן התירה א"ב א"כ אף אם הוי בשתילי דערלה בעינן התנו תחלה ואף אם לרבא מחלק דלא בעינן התנו תחלה עכ"פ מברייתא דשבת נהי דליכא תיובתא עכ"פ סייעתא נמי ליכא כקושייתו לעיל ואין לומר דיש ברירה דהרי ערלה עיקרו מן התורה עכ"פ הוי וא"כ למה קאמר רבינא לי' הך ברייתא דלא יאמר אדם וכו' ובע"כ מוכח דבשבת הוי ותיובתא הוי וא"כ כיון דסתם גמרא דערובין ס"ל דלרבא יש חילוק בין יש לו עיקר מן התורה או לא לענין ברירה הכי קיי"ל וממילא ליכא למימר בשתילי דערלה הוי דא"כ קשה והא אותבי' רבינא ואין לומר סיועי סייעי' דגם סייעתא ליכא כקושייתנו לעיל ובע"כ דבשבת הוי ולפ"ז ממילא גם בערלה בעינן התנו החלה ובלא"ה הוי כמחליף אף דהתנו אח"כ מכח דאין ברירה בזה וא"ש ודו"ק ועוד נראה ליישב דברי הרמב"ם ע"פ פירושו של הר"ן מיהו פירושו דחוק ואני אבאר בעז"ה יותר די"ל דלפי מה שמשמע מדברי הה"מ דבשבת בהתנו תחלה אף באו אח"כ לחשבון מותר ובערלה מפורש ברמב"ם דבהתנו אף בתחלה אסור אם באו לחשבון ובע"כ דס"ל להרמב"ם דחמור דין ערלה מדין שבת והיינו דס"ל דלא דמיין אהדדי רק לדין התנו מתחלה דלולי התנאי הוי הגוי עושה מלאכה בשל ישראל והוי כאן עיקרו מן התורה ומכ"ש אם ס"ל להרמב"ם כדעת הסמ"ג דבאמת יש כאן מלאכה דאורייתא כמ"ש הב"י בשמו ס"ס רע"ד ולכך בזה שוין הם שבת וערלה אבל אם התנו תחלה רק לענין שיחלקו אח"כ בשוה דהוי חשש דנראה כערמה בזה ודאי יש חילוק דבשבת דאין בו איסור תורה דשכר שבת הוי רק דרבנן ולכך בדרבנן ל"ח לערמה אבל בערלה דיש בו איסור תורה חיישינן לערמה כדמוכח בכמה דוכתא דיש חילוק בזה בין ד"ת לדרבנן ועיין תב"ש סי' תמ"ח ולכך ס"ל להרמב"ם דמה דקאמר הש"ס לסיועי סייעי' היינו לדין התנו תחלה אבל לדין אם מותרין אח"כ לבא לחשבון אינו שוה דבשבת מותר ובערלה אסור ולכך א"ש דהנה לשון הש"ס בריש סוגיא זו נקט בלשונו דנכרי הוי נקיט בשבתא וישראל בחד בשבתא משמע דבשעת חלוקה הוי כן שהנכרי הוי נוטל בשבת וישראל בחד בשבת ולא הי' באין לחשבון ולכך אותבי' רבינא ממ"נ דודאי לשון הברייתא ואם באו לחשבון אסור קאי אלא התנו כפירוש הרמב"ם אבל בהתנו מותר אף שבאו לחשבון ולכך פריך הש"ס על רבא ממ"נ היכי הוי אם לא התנו תחלה היכי שרי להו להנהיג כן מהיום והלאה הרי מפורש בברייתא דאם לא התנו אסור ואם מיירי בהתנו תחלה א"כ מה איריא דהנכרי הוי נקוט בשבת וישראל בחד בשבתא הו"ל למשרי להו לבא אפילו לחשבון וה"ל לאשמועינין כחא דהיתרא דאפילו לבא לחשבון מותר ובפרט להציל מיד נכרי ודאי דהו"ל לרבא לומר דאפילו לבא לחשבון מותר ובע"כ דמיירי בלא התנו וא"כ הו"ל לאסרו לכתחלה עכ"פ ופריך ממ"נ ולזה מפרש רב גביהה דמיירי בשתילי ערלה ולזה שוב שפיר י"ל דמיירי בהתנו תחלה ואעפ"כ לא הותר בבאו לחשבון דבערלה תרווייהו בעינן התנו ולא יבוא לחשבון אח"כ דבלא"ה הוי ערמה ואסור בשל תורה אבל בשבת דשכר שבת דרבנן מותר אם אח"כ באו לחשבון דבדרבנן ל"ח לערמה אבל התנו בעינן דבלא"ה יש כאן חשש איסור תורה