עבודת עבודה חלק א פה

לאריסות לא יעלו על דעתם אריסות כלל ולא יתלו בזה אך היכי דמפרש כן דהוי לאריסות כיון ששמעו כן ודאי יש להם להרגיש שכן הוא האמת ולא יתלו דהוי דרך איסור ולכך פריך ממ"נ אם ס"ל לרשב"ג דאף באריסות אסור גם בשדה אין מקום להיתר ואם ס"ל דבאריסות מותר גם במרחץ אין לחוש כיון דנכרי מפעי פעי וישמעו דהוי באריסות ודאי יעלה כן על דעתם ויאמינו שכן הוא האמת ולזה משני הש"ס דעכ"פ אינו דומה כיון דמרחץ לאריסות לא עבדי אינשי אז לא יתלו כלל באריסות ויאמרו דהנכרי משקר ואינו דומה לשדה דשם דדרכו הוי באריסות לא יחושו למיעוטא וחשדא אבל כאן דאין דרכו בכך אף דאין דרך הנכרי לשקר כה"ג מ"מ כיון דאריס לא שכיח כה"ג וזה לא שכיח יותר ממה דלא שכיח שהנכרי ישקר בכיוצא בזה לכך טפי יתלו בשקרות הנכרי ממה שיתלו דהוי באריסות דאריסות לא שכיח יותר וא"ש ודו"ק כ"כ נכון ביאור הענין ויש להסביר הדבר עוד יותר נכון די"ל דהמקשן דהמקשן ותרצן המה מחולקין כך דהמקשן הוי ס"ל דע"כ לא חיישי' למראי' עין רק היכי דחזינן ריעותא אבל כל דלא חזינן ריעותא אף דליכא נמי למעליות' לא חיישי' למראית עין ולכך בשלמא על המשנה דלא ס"ל מפעי פעי הוי ניחא לי' דבמרחץ איכא ריעותא כיון דאין דרך ליתנו באריסות לכך חיישינן למראית עין אבל בשדה ליכא ריעותא כיון דדרך ליתנו גם באריסות לכך לא חיישינן למ"ע אבל לרשב"ג פריך שפיר כיון דנכרי מפעי פעי א"כ ישמעו שהוא באריסות או כירות ואין דרך הנכרי לשקר א"כ כנגד הך ריעותא דלא עבידו אינשי אריסותא למרחץ יש מעלה דלא עביד הנכרי לשקר וא"כ שקולים הם וכיון דליכא ריעותא אין ראוי לחוש למראית עין ולכך פריך ממ"נ אם גם באריסות אסור מ"ט שדה מותר ואם באריסות מותר גם במרחץ הרי אמרו אריס אריסותי' קעביד כיון דליכא ריעותא ולכך משני הש"ס דלא כן הוא רק כל היכא דליכא למעליותא אף דליכא ריעותא חיישינין למראית עין רק בשדה כיון דרוב ב"א נותנין כן באריסות א"כ איכא צד למעליותא לכך לא חיישינן למ"ע אבל במרחץ כיון דלא עבדי אינשי אריסותא במרחץ א"כ ליכא למעליותא עכ"פ שפיר חיישינן בזה למראית עין וא"ש ודו"ק ועיין כיוצא בזה במהרש"א חולין דף נון ע"ב ד"ה בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ותמצא שמפרש שם כה"ג וה"ה בזה ייע"ש ועוד י"ל קושיות המהרש"א באופן אחר והוא עפמ"ש בהגהת רמ"א באה"ע סי' ה' דאף דאסור ליתן לנכרי לסרס היכי דאין דרכו של הנכרי לעשותו בעצמו רק ע"י אחר מותר ייע"ש וא"כ י"ל ה"ה בנדון אמירה לנכרי דהוא שבות לפמ"ש בחבורי ספר החיים סי' ש"ז ואח"כ מצאתיו בבאה"ט בשם תשובת חו"י די"ל דבאומר לנכרי לומר לנכרי אחר לעשותו הוי שבות ייע"ש וא"כ לפ"ז אפשר הוי לפרש כוונת המשנה כך דבמרחץ דלא עשוי לאריסות ויש לחוש שהנכרי השוכר בעצמו יעשה בו מלאכה וא"כ אם יאמרו דישראל ציוהו הוי חד שבות ובחד שבו' גזרו למ"ע אבל בשדה דלאריסותי' עביד וכיון דהוי הדרך בכך ממילא ידוע דהנכרי השוכ' לא יעשנו בעצמו רק יוריד אריס לתוכו א"כ אף אם יאמרו דישראל ציוהו הוי שבות דשבות שהרי לא הוי לישראל עסק עמו רק עם הנכרי השוכר וא"כ הוי שבות דשבות ובזה לא גזרו למראית עין וזה אין לחוש שיאמרו דישראל הוריד אריס זה עצמו לתוכו דהנה דרך כל ב"א לעמוד על פועלי' בשדה כמ"ש חז"ל הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהם ומסתמא עומד הנכרי אצל פועליו וא"כ אין טעות רק שיאמרו שהישראל ציוה לנכרי זה לעשות בו מלאכה ע"י ככרי אחר וזה הוי רק שבות דשבות ולא גזרו למראית עין אבל במרחץ יש חשש שיעשה בו השוכר עצמו מלאכה והוי רק חד שבות ולכך זה ידע הש"ס דשדה דרכו לאריסות ולא במרחץ דלא יחלוקו במציאות רק דהוי ס"ל ממ"נ אם מותר לעבוד ע"י אריס גם במרחץ דלא עביד לכך עכ"פ אין לחוש למ"ע שכל הרואה יעמידנו על חזקת כשרות ולא יחשדנו למחלל שבת רק יתלה שנתנו לו באריסות ואם גם ע"י אריס אסור א"כ קשה מ"ש שדה דמותר אך במשנה הוי ניחא ליה דבשדה דדרך באריסות הוי כידוע לנו שהשוכר לא יעשנו בעצמו רק יוריד שם אריס ובשבות דשבות לא חיישינן למראית עין ובמרחץ דלא עביד לאריסות חיישינן שהנכרי יעשנו בעצמו והוי רק חד שבות וגזרינן למראית עין ולכך על המשנה לא הוי קשה לו אך על הברייתא דרשב"ג הר קשה לו חדא מה קמ"ל בברייתא כיון דמפורש כן במשנה ודרך הברייתא לאשמועינין דבר חדש ועוד למה המשנה קצרה בלשונה מפני שנקראת ע"ש ורשב"ג הוסיף ונכרי זה עושה בו מלאכה וכו' אך כוונת רשב"ג כך דודאי גם במרחץ משכחת לה בנכרי הידוע שאין דרכו לעשות בעצמו רק ע"י אחר כדקיי"ל התם בסירוס אך החילוק בין מרחץ לשדה בשדה הוי סתם כידוע דדרכו ע"י אחר כיון דדרכו כך ובמרחץ לא הוי סתם כידוע אבל בידוע אף במרחץ ראוי הוי להתיר לפ"ז ולכך מהמשנה לא הוי ראי' רק היכי דאין ידוע דדרך הנכרי לעשות עי"נ אחר בזה אסור אך אם בידוע דדרכו ע"י נכרי אחר אפשר דמותר ולכך קמ"ל רשב"ג דאף בזה אסור והיינו דס"ל כהסוברים דיש שליחות לעכו"ם בעכו"ם דכלל זה לעכו"ם של החו"י דהוי שבות דשבות לא שייך רק אם נימא דאף עכו"ם לעכו"ם לא נעשה שליח אבל אם בעכו"ם לעכו"ם יש שליחות חד שבות הוא ולכך רשב"ג ס"ל דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות ולכך קאמר ונכרי זה עושה בו מלאכה כלומר אף אם באמת עושה ע"י אחר מ"מ נחשב כאלו נכרי זה עושה בו מלאכה בעצמו וחד שבות הוא או דכל זה נמשך למ"ש שנקראת כ"ש כלומר דאף אם דרך לעשות ע"י אחר אעפ"כ אסור להשכיר לו המרחץ דכמו שהמרחץ כקרא על שמו של המשכיר אף ששכרו לאחר כן נמי גוף המלאכה נקרא על שם הנכרי השוכר אף שעשאוהו ע"י אחר והוי רק כחד שבות וגזרו למראית עין וז"ש מפני שנקראת על שמו המרחץ וכן ונכרי זה עושה בו מלאכה זה כמי נקרא על שמו של הנכרי שנקרא שהנכרי זה עושה בו מלאכה אף שהוא ע"י אחרים ולכך קמ"ל רשב"ג דאף בידוע דעושה ע"י אחר אסור במרחץ וא"כ לפ"ז קשה שפיר מ"ש שדה ממרחץ כיון דאף בידוע שעושה ע"י אחר אסור וא"כ מ"ש שדה דמותר ולזה מוכרח לחדש דבאמת אריס אריסותי' קעביד ומותר ע"י אריס אף אם יעשנו ישראל לארוס נמי מותר ומה דאסרו במרחץ היינו אף דאפשר דרך היתר אעפ"כ חיישינן למראית עין שלא יתלו דרך היתר רק כיון דלא עביד לאריסותי' יחשדוהו שעשה כן באיסור וא"ש ודו"ק ועוד הי' נראה יותר בקושיות המהרש"א ליישב והוא דמזה יהי' ראיה לדברי הסמ"ג שהביא הב"י בסי' רמ"ד דס"ל מלאכת גוי בשל ישראל בשבת אסור מן התורה והנה בחדושי בר"ה א"ה תיפוק ליה מכח לפני עור כתבנו דלפ"ז י"ל דכוונת המשנה מפני שנקראת על שמו הוי הכונה דיש כאן איסור תורה ממש דהנה כיון דשכירות לא קנייא א"כ נחשב המרחץ של ישראל וכל הפירות שעושה הנכרי הוי כעושה לצורך ישראל רק דאח"כ הוי הנכרי כחוזר וקונה ממנו הפירות וכמ"ש הפוסקים בחו"מ סי' קט"ו בשבח דהוי כאלו מכר הלוקח השבח למוכר וחזר ולקחו ממנו ואם בלוקח ממש עשו כן מכ"ש בשכירות דמדינא לא קנייא י"ל דמדין תורה הוי כן כיון דשכירו' לא קנייא הוי השוכר כאלו עושה הפירות למשכיר וחוזר וקונה ממנו הפירות א"כ גוף המלאכה לישראל נעשה והוי כאן איסור תורה ומה דקתני במשנה מפני שנקראת ע"ש היינו דמה"ט גופו שכירות לא קנייא דבלא"ה כיון דקיי"ל שכירות ליומא ממכר הוא א"כ ראוי שיהי' לענין קני' כמי כממכר רק כעין דאמרינן בב"ק דף ע"ו לחלק בין מכירה דהדיוט להקדש אף דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מ"מ הקדש שאני דמכירה תחלה תורא דראובן והשתא תורא דשמעון אבל בהקדש מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ייע"ש א"כ ה"כ בזה י"ל בשלמא מכירה ממש דנשתנה השם ונקרא ע"ש הלוקח לכך הוי שמכירה אך בשכירות כיון דנקרא עדיין ע"ש המשכיר לכך לא קנייא וז"ש במשנה דלא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת ע"ש ולכך לא קנייא א"כ עביד בשל ישראל והוי כאן מלאכה דאורייתא כן י"ל כוונת המשנה ולפ"ז וראי לא הוי קשיא מ"ש מרחץ ומ"ש שדה כמ"ש לעיל דודאי בגוף המציאות לא הי' מחולקין המקשן עם התרצן דודאי גם המקשן ידע דשדה דרכו באריסות ומרחץ אין דרכו באריסות רק דהמקשן הוי ס"ל דממ"נ אם באריסות מותר מכח דנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד א"כ גם במרחץ אף דאין דרכו באריסות אין לחוש למ"ע שכל הרואה ידונו בחזקת כשרות ויתלה שהי' באריסות כיון דעכ"פ אפשר בכך ואם גם באריסות אסור א"כ מ"ש שדה מ"ש מרחץ כן הוי ס"ד דמקשן וא"כ כל זה שייך רק אם נימא כפי האמת דעיקר איסורא מדרבנן ומכח מראית עין דנראה כשלוחו שפיר הוי קשה לו מ"ש זה מזה אבל על המשנה גופו דהוי אפשר לומר דכוונת המשנה הוי מכח דהוי איסור תורה ממש ומכח דשכירות לא קנייא ומצח דנקרא עדיין ע"ש המשכיר בזה ודאי ידע לחלק בין שדה למרחץ דבשדה כיון דעביד לאריסותי' שפיר שכירות קנייא בזה דשכירות ליומא ממכר הוא והטעם דנקראת על שמו לא שייך בזה כיון דידוע דכל שדה דרכו לאריסות א"כ הוי נקרא על שם האריס ג"כ והוי כאלו כקרא גם שם האריס בו ושוב שכירות קנייא וגם י"ל כמ"ש התוס' בד"ה אריס אריסותי' קעביד בשם הר"מ דגבי אריס כיון דעביד לאריסותי' הוי כשותף בו ייע"ש וא"כ כיון דהוי כשותף בו הוי כעושה הנכרי בשלו ואין כאן איסור תורה אבל במרחץ דלא עביד לאריסותי' א"כ כיון דשכירות לא קנייא הנכרי עושה בשל ישראל וכאלו אח"כ קנה הפירות עמנו ויש כאן איסור תורה אבל בשדה כיון דדרכו בכך מתחלה שייכין הפירות לו ולא להבע"ה ולא הוי כעושה לישראל ואין כאן איסור תורה כלל ולכך לא הוי קשה לו על המשנה כלל אבל על הברייתא דרשב"ג קשה אם ס"ל דיש כאן איסור תורה למה הוצרך לומר ונכרי זה עושה בו מלאכה דמשמע בתורת ודאי אתי עלה הלא אף אם הוי ספק כמי אסור מכח ספק של תורה לחומרא והו"ל לומר שמא יעשה בו הנכרי בשבתות ויו"ט ועיין כענין זה בפ"ק דחולין בסוגיא דחמצן של עוברי עבירה דפריך שם מי קתני מפני שאני אומר שמחליפין פני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ייע"ש א"כ ה"נ קשה למה לא קתני משום שמא יעשה בו הנכרי מלאכה וכו' ובע"כ דס"ל דאין כאן איסור תורה רק דרבנן ולכך אם הוי ספק אם יעשה בו מלאכה בשבת הוי ספק דרבנן ולהקל ולכך הוצרך לומר דנכרי זה ודאי עושה בו מלאכה ואין בו ספק כלל ולכך אף בדרבנן חיישינן וכיון דהוי רק איסור דרבנן ומכח מ"ע פריך שפיר דממ"נ אם אריסות אסור גם בשדה יחסר ואם אריסות מותר גם במרחץ יתלו לקולא מכח חזקת כשרות דהוי באריסות ולזה משני לעולם אריסות מותר ומרחץ כיון דלא עבדי אינשי לא יתלו בו לקולא ועדיין יש חשש מ"ע וא"ש ודו"ק ועוד יש ליתן טעם בזה דאם יש בזה איסור תורה ודאי ידע דיש סברא לחלק בין היכי דעביד לאריסותא ובין היכי דלא עביד לאריסותי' אבל אם הר רק איסור דרבנן הוי ס"ל דלחשש מ"ע אין סברא לחלק בין עביד לכך או לא ולעולם יש להתיר כיון דמשכחת לה דרך היתר ולכך משני דאף בדרבנן יש לחלק