עבודת עבודה חלק א פא

לה אמה דמסתבר טפי דהיינו על סתם הרהור הגורם טומאה בלילה לכך סיים ולא באתי לידי טומאה בלילה אך ר"פ וסייעתו דס"ל דהרהור אסור מן התורה הם מפרשים הך קרא דנפשי לא מטומאה על ההרהור שאין אדם ניצול ממנו ולא ס"ל באמת הך סיום ולא באתי לידי טומאה בלילה רק מפרש ליה על גוף ההרהור המטמא הנפש דעל זה קאמר ונפשי לא מטומאה בהרהור דהרהור עצמו גורם טומאה בנפש וכדמצינו כמה פעמים בתורה דעברות נקראים טומאה ומטמאי הנפש עצמו מספר וא"ש ממ"נ כן כראה להמליץ בעדם יהא רעווא שימליצו טוב בעדינו למעלה אמן

תוס' בד"ה חסידים לא כאמר אלא ענוים וכו' הנה להיפוך נמי קשה למ"ד דחסידות גדולה מכולם שנאמר אז דברת בחזון לחסידך וכו' שהרי כתיב נמי להיפוך יען משח ד' אותי לבשר ענוים אך ליישב כל זה נראה דהם פליגו במה דפליגו במדרש פ' לך הי' דבר ה' אל אברהם במחזה דבעשרה לשונות נקראו נבואה וכו' איזהו קשה שבכולן ר"א חזון שנאמר חזות קשות הוגד ר' יוחנן אמר דבור וכו' רבנן אמרו משא וכו' גדול כחו של אברהם שנדבר עמו בדבור ובחזון ע"כ לענינינו ולפ"ז בזה פליגו כאן דמ"ד דחסידות גדולה מכולן ס"ל דדבור וחזון גדול מכל לשון נבואה ולכך אמר דענוים לא יזכו שידבר עמהם השם בעצמו ומכ"ש שלא ידבר עמהם בדבור וחזון רק אמר ששלח ה' אותי לבשר ענוים ומבשרם ע"י שליח ולא על ידו יתברך בעצמו אבל לחסידים לא ישלח שליח רק יבשר להם בעצמו ובנבואה הקשה מכולם לכך אמר אז דברת בחזון לחסידך נקט דיבור וחזון כמו דנקט גבי אברהם לומר שהם זוכין לשניהם ואידך דס"ל דענוה גדולה מכולם ס"ל כמ"ש במדרש פ' וישלח בפסוק שלחני כי עלה השחר דמי גדול השומר או הנשמר מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך מוכח דהנשמר גדול פירשו המפרשים שהוא מסופק אם הצדיק גדול ממה"ש או מה"ש גדולים מן הצדיק ולכך מוכיח ממה שעושה הקב"ה למה"ש שליח לשמור את הצדיק מוכח שהצדיק גדול ייע"ש ושוב הקשו הרי בו ית' כתיב לא ינום ולא יישן שומר ישראל ופרשנו בילדותינו הכוונה דודאי המלך עצמו העושה הדבר כרצונו יתכן להיות שימחול על כבודו לשמש לאיזה קטן ממנו אחר שמצא חן בעיניו אבל שיכריח המלך חוזה שר וחשוב לשמש לאיש פחות זה לא יעשה כי הרי השר ההוא אינו עושה ברצונו רק דרך הכרח זה לא יעשה המלך כי זה שפיר הוי בזיון להשר כיון דאינו עושה מרצונו אך המלך שיעשה כן ברצונו אין זה בזיון לו כן הוי הוא ית' ששומר את ישראל אחר רצונו הפשוט אין זה חידוש והעדר כבוד לו ח"ו אבל במה"ש שנאמר בהם כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הרי שהם מצווין ממנו ית' דרך גזרה ולא ברצונם בזה אם לא הי' הצדיק גדול ממה"ש לא היה מכריחם שהם ישרתו אותו עכ"ד שם וממילא א"ש כאן דמ"ד ענוה גדולה ש"ל דנבואה ע"י נביא הוי מעלה גדולה מדבור ממנו ית' בעצמו כי אם הוא ית' עושה את הנבי' שליח לבשר ענוים מוכח דענוה גדולה מנביא דבלא"ה איך עוש' שליח גדול לקטן ממנו אבל מה שהוא בעצמו ית' מדבר אין זה חידוש כ"כ והיינו דהוא ס"ל כמ"ד דגדולה מכולן הוי משא ולא דבור וחזון וא"כ אף נביא זוכה בדיבור וחזון וא"כ ממה שבזה נאמר אז דברת בחזון לחסידך ובזה נאמר יען משח ה' אותי לבשר ענוים מוכח דענוה גדולה דהרי הוא עדיף מנביא דהנביא נעשה שליח כו והחסיד אין לו רק מעלת הנביא שמדבר עמו כמו עם הנביא והענין עדיף מנביא ואידך ס"ל כמ"ד דדבור וחזון גדול שבכולם ואין הנביא זוכה לדיבור וחזון לכך ס"ל חסידו' גדול' דהן אמת דעניו גדול מכבי' היינו מנבי' סתם אבל לא מן הזוכה לדבור וחזון ולכך כיון שהקב"ה רוצה לדבר עם החסידים בדבור וחזון שזה מעלת אברהם אי אפשר ע"י נביא כי אין הנביא זוכה לכך ומכח זה מדבר הוא י"ת בעצמו עמהם ולכך נאמר אז דברת בחזון לחסידך ולכך ס"ל דחסידות גדולה מכולם כן נלפע"ד טעם פלוגתתם דהני תנאי כהני תנאי שבמדרש הנ"ל ומיושב קושיות התוס' ודו"ק ועיין במהרש"א שנראה שהרגיש בקושייתינו ומ"ש ליישב אין דבריו מובנין כלל ואם הוי מכח הוכחה אחרת גם למ"ד ענוה גדולה לק"מ די"ל נמי מכח הוכחה אחרת וצ"ע ואולי איזה ט"ס יש בדבריו

תוס' ד"ה ואי אשמעונין וכו' י"ל דלא זו אף זו קתני וצ"ע דא"כ למה הוצרך הש"ס לומר דאי אשמעונין בהא ה"א בהא קאמר ר"מ והלא כיון דסוף סוף נצטרך לומר דלא זו אף זו קתני מכח גוני דאילן וא"כ למ''ל לחדש צריכותא אחרת הו"ל לומר בכולם לא זו אף זו אך לולי דבריהם הי' נראה לומר לפמ"ש בש"ס לקמן גבי אין משכירין להם בתים מכ"ש שדות דלכך קאמר מכ"ש שדות מכח דמפקע להו ממעשר ייע"ש והנה ידוע דתרומת קמה הוי מן התורה אבל תרומת פירות הוי רק דרבנן ולפ"ז הוי ס"ד אם לא הוי נקט אילן הו' אמרינן דמה דאסר ר"מ היינו רק בשחת דידוע שבחייהו ובזה ודאי ראוי לחוש דלמא משה' לי' ובקמה אף דפסדי אוסר מטעם אחר כיון דאיכא בזה תרתי לריעותא דמפקע לי' ממעשר וגם חיישינן דלמא משהא ונותן כהם חני' בקרקע לכך אוסר ר"מ ובהדי הך איסורא דמפקע לי' ממעשר חייש לשהויי אף דפסדי כיון דע"ד המיעוט יתכן שישהנו בזה חייש אף במיעוטא כיון דיש עוד איסור דמפקע לי' ממעשר אבל באילן כיון דתרומת פירות בעצמן דרבנן ובפרט אם מוכר לקצוץ האילן א"כ מוכר האילן לקצוץ ואין כאן הפקעת פירות ממעשר או דמיירי באילן סרק בזה הוי ס"ד כיון דעכ"פ לא ידוע שבחייהו לא שכיח דמשהא וכה"ג לא חייש ר"מ למיעוטא לכך קמ"ל דאף בזה אוסר ר"מ גם י"ל כיון דאמרינן במס' ב"ק דדקלא דטעון קבא אסור למקצצי' וכו' וא"כ י"ל דכאן מיירי באילן העושה פירות ולכך הוי ס"ד בשלמא שחת וקמה דאפשר לישראל עצמו למגזזה לכך גזר ר"מ שלא ימכור לנכרי ע"מ לגוז כיון דאפשר שיגזוז ישראל ואח"כ ימכור להם אבל באילן כיון דאסר לישראל לקוץ א"כ הוי ס"ד כיון דישראל צריך למכרו איצטריך לקוצצו והרי אי אפשר בלתי מכירה לנכרי תחלה ואי אפשר לקוץ כל זמן שהו' ברשות ישראל הוי ס"ד בזה לא העמיד ר"מ גזרתו לכך קמ"ל אף בזה אוסר ר"מ כן נלפע"ד נכון

דף כ"א גמ' בית נמי קמפקע לי' ממזוזה קשה לי מהו פריך הרי בשדה איכא כמה דאיכא תרומת ומעשרות וכן לקט שכחה פיאה משא"כ בבית דליכא רק מזוזה ודוחק לומר דבין חד לתרתי איכא לאפלוגו אבל בין תרתי לתלת ליכא לפלוגי זה דוחק וצ"ע ועוד קשה לי הנה זה ודאי דאם לא הוי איסור חני' אין איסור בהשכרות שדות לנכרי אף דמפקע לה ממעשר דלפי האמת התורה לא חייבה מעשר רק כשהוא ביד ישראל ולא כשהוא ביד נכרי וא"כ מן הדין מותר הוא. רק כיון דבלא"ה יש גזרת חני' לכך שוב צרפו לזה מה דמפקיע ממעשר א"כ שוב הי' יכול לומר בלא"ה כיון דהנכרי עשה מלאכה והרי ברחיים ומרחץ אסור להשכיר לעכו"ם בשבת מוכח שיאמרו דהנכרי עושה מלאכת ישראל וחיישינן למראית עין וכדמפורש במשנה רק בשדה כיון דלאריסותי' קעביד מותר א"כ י"ל דהיינו דוקא היכי דליכא חשש חני' בזה לא גזרו למראית עין בשדה בשבת כיון דלאריסותו' קעביד אבל במקום דאיכא חשש חני' בקרקע דאיכא תרתי חדא חני' בקרקע וחדא דאפשר לבא לידי מראית עין שיאמרו דבמלאכת ישראל הוא עוסק לכך גזרו משא"כ בבית דליכא חשש מלאכת שבת לכך לא גזרינן כן להיפך בשדה היכי דליכא חשש חני' לא גזרו לשבת כיון דאריסותי' קעביד ולמה לא משני כן וצ"ע והנה מזה נראה להביא ראי' לדעת הסוברים דבשדה מותר בשבת לעשות מלאכה ע"י נכרי בקבולת עיין באו"ח סי' רמ"ג ורמ"ד ולכך א"ש כיון דהחילוק בין מרחץ לשדה הוי דבשדה יש בו היתר שיאמרו דלאריסותי' קעביד ובמרחץ אין דרך ליתנו באריסות א"כ תינח היכי דמותר להשכירו דהוי תרתי להיתרא וחדא לאיסורא בזה מותר כמ"ש הט"ז סי' רמ"ד אבל במרחץ דהוי רק חדא להיתרא וחדא לאיסורא בזה אסור אף דרך היתר וא"כ לפ"ז היכי דאסור להשכיר השדה א"כ אף בשדה ליכא כאן רק חדא להיתרא וחדא לאיסורא שוב אסור אף בשדה בקבולת וא"כ קשה מ"ט קמ"ל במשנה דאין משכירין שדות הו"ל לאשמענין רבותא יתירא דאף להשכיר עכו"ם בקבולת אסור שם ובע"כ לא מיירי שם באיסור שבת כלל ולכך צריך לומר דמפקיע ממעשר אבל אם נימא כדעת הפוסקים דבשדה בכל ענין אסור בקבולת א"כ לא הוצרך למתני בזה איסור בקבולת דבכל ענין אסור בלא"ה בע"כ לא הוצרך לאסור רק בשכירות וא"כ לימא דאית בי' תרתי מכח שבת וצ"ע ועיין מ"ש עוד להשות בזה בחידושי לש"ס דף כ"א ע"ב לקמן

גמרא אף במקום שאמרו להשכיר וכו' וסתמא כר"מ וכו' קשה לי מנ"ל דהוי סתמא כר"מ דלמא הוי כר' יוסי וזה דברי ר' יוסי עצמו דיהיב טעמא למלתא למה ס"ל משכירין בתים דליכא בבתים תרתי דהרי אף בבתים איכא תרתי כיון דמכניסין בו ע"ז וא"כ לגזור בו כמו בשדות לכך קאמר דבבתים ליכא תרתי דהרי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' וא"כ שוב ליכא בבתים תרתי לכך שוב לא גזרו בי' כלל ואדרבא לכאור' הי' נראה דדוקא דברי ר' יוסי הוא דלר"מ קשה מ"ט גזרו שכירות אטו מכירה בבתים אף דליכא תרתי בבתים מ"מ כיון דמכירה בא"י וסוריא מן התורה גזרו בא"י שכירות אטו מכירה ולמה לא גזרו שכירות שאר בתים אטו בית דירה דאסור מן התורה ובשלמא לר"י א"ש דס"ל דאפילו חד גזרה לא גזרו בשכירות בתים כיון דליכא תרתי בבתים א"כ ה"נ לא גזרו בשאר בתים אטו בית דירה אבל לר"מ דס"ל בא"י גזרו בשכירות בתים אטו מכירה א"כ גם בח"ל וסוריא נגזור שכירות שאר בתים אטו בית דירה דאסור מן התורה ובזה אין סברא לומר דבסוריא וח"ל הקילו דבשלמא לענין חני' בקרקע יש לחלק ולומר דסוריא לא חמיר כולי האי אבל איסור דלא תביא תועבה אל ביתך כראה דכל המקומות שוין בזה לא"י וכמו דגזרו בא"י שכירות בתים אטו מכירה מכ"ש דראוי לגזור שכירות אטו שכירות ובע"כ דהך סיפא ר' יוסי הוא ולא ר"מ והנה לפמ"ש התוס' דאיסור זה גופו דרבנן הוי א"ש דהוי גזרה לגזרה אבל להסוברים דהוי מן התורה קשה ואפשר דלכך דייקא המשנה בלשונה ואמרה לא לבית דירה אמרו ולא נקט לא לדירה אמרו דאם הוי אומר בלשון זה לא לדירה אמרו הוי משמע דאף בית דירה אם משכיר לו שלא לדירה מותר ודוקא אם משכיר לו לדירה אסור אבל כיון דנקט לא לבית דירה אמרו משמע דכל שהבית הוי בית דירה בזה אסרו אף שלא לבית דירה מכח גזרה אטו שישכיר לו לדירה ממש רק אם משכיר לו בתים שאין ראוין לדירה אז חדרים הללו לא מחלפו בבית דירה ועוד כיון דבתים הללו אין ראוים לדירה א"כ לגזור בהו אטו שישכירם לדירה לא שייך דהרי אינן ראוים לדירה ולגזור שכירות דידהו אטו בית דירה הרי אף בית דירה שלא לשם דירה רק לעצמו מותר מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן וא"כ שוב דירות אחרות שאין ראוין לדירה אטו בית הראוי לדירה הוי גזרה לגזרה והנה בזה אפשר ליישב קושייתינו מנ"ל דר"מ הוא דלמא ר' יוסי הוא ור' א טעמא