עבודת עבודה חלק א פ

שאלה הוי רק דרבנן וא"כ בשלמא אם אינו מוכר להם ע"מ לקוץ רק סתם אז הוי כמוכר לו גוף הקרקע שיהי' לו רשות להניח שם אילנו ותבואתו בזה יש איסור תורה אבל במוכר לו ע"מ לקוץ מיד הרי הוא אינו מוכר לו זכות בקרקע כלל מצד המכירה ושוב אף אם אח"כ ישהנו הנכרי אף שיניח לו הישראל בפירוש אינו רק דרך שאלה שמשאיל לו קרקעו ולא עדיף משכירות ואין בזה איסור תורה רק דרבנן וא"כ אם הוי כן בודאי הוי רק דרבנן ולמה גזר ר"מ שלא למכור לו לכתחלה כן מכח דלמא משהא לי' הרי הוי גזרה לגזרה כיון דאף אם משהה לי' בפירוש וברשות ישראל הוי רק דרבנן אך נראה דמה דס"ל להמשנה דאיסור השכרה הוי רק דרבנן היינו רק למ"ד קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי ולכך לא נחשב מן התורה חני' בקרקע רק אם מוכר לו לחלוטין אבל אם משכיר ומשאיל לזמן אין זה חני' בקרקע כיון דאין לו זכות בקרקע ולכך הוי רק דרבנן אבל למ"ד קה"פ כקהג"ד א"כ אף בשכירות ושאלה נחשב כקנין הגוף ואסורין מן התורה והנה ידוע מ"ש בגיטין וב"ק וב"ב בפלוגתא דהמוכר עבדו ע"מ שישמשנו למד יוסדר"מ ס"ל כקהג"ד ור"י ס"ל לאו כקהג"ד וא"כ י"ל ה"נ ר"מ לשטתו דס"ל קה"פ כקהג"ד ולכך אם משאיל ומשכיר לו מקום הוו איסור תורה ולכך גזר דלמא משהה לי' ור"י לשיטתו דס"ל קה"פ לאו כקהג"ד ולכך אף אם משהה לי' ליכא איסור תורה ולכך לא גזר דלמא משהה לי' דהוי גזרה לגזרה ובזה א"ש דעת הרמב"ם שפוסק כר"י ותמהו עליו דהרי סתם משנה כר"מ ולפמ"ש א"ש כיון דטעמו דר"מ דס"ל קה"פ כקהג"ד וכיון דאנן קיי"ל דלאו כקהג"ד ובפרט דאיכא סתמא אחריני במשנה זו דאין משכירין בתים דמוכח דקה"פ לאו כקהג"ד דאל"כ הוי שכירות כמכירה ומה בין שכירות למכירה ולמה זה מותר בסוריא וזה אסור ובע"כ דס"ל דלאו כקהג"ד וא"כ קיי"ל כסתם זה וא"ש והנה בזה יש להמליץ על הב"י ביו"ד סי' קנ"א שתמה על הטור שכתב בשם הרי"ף דפוסק כר"מ דאדרבא מן הרי"ף משמע דפוסק כר"י ייע"ש והמע"מ הועתק בגליון תמה עליו דהרי"ף סיים בלשונו והלכתא כר"ע דסתם לן במשנה כוותי' ולדעתי יהי' כוונת הב"י כך דהנה ר"מ ור"י בתרתי פליגו דפליגו בברייתא דאילן וקמה בפלוגתא דקה"פ כקהג"ד ופליגו בבהמה ע"מ לשחוט דשם אי משהה לי' הוי איסור תורה שירביענה וכדומה ולכך ר"י ס"ל דלא גזרינן דלמא משהה כה ור"מ גזר לה דלמא משהה לה והנה המשנה דאמרה אבל מוכר הוא משיקצוץ סתמא בתרתי כר"מ אחד דקה"פ כקהג"ד והוי איסור תורה אם ישהה והשנית דגזרינן דלמא ישהה וא"כ לפ"ז נהי דבהך דינא דקה"פ כקהג"ד לא קיי"ל כן דאיכא סתמא אחריני ואפסקא הלכתא כן דלא כקהג"ד מ"מ לענין זה אם גזרינן דלמא משהה לה דלא מצינו סתמא להיפוך ודאי קיי"ל כהך סתמא דסתם כר"מ ולכך כ"מ מזה לענין בהמה ע"מ לשחוט דשם ודאי הוי איסור תורה אם ישהה ושוב גזרינן דלמא משהה לה דאם באילן גזר ר"מ מכ"ש בבהמה דהוי ברשותו ולכך מ"ש הרי"ף והלכתא כוותי' דר"מ זה קאי רק על הברייתא דבהמה ע"מ לשחוט שהרי על זה סיים הרי"ף והלכתא כוותי' דר"ע דסתם לן תנא כוותי' וא"כ י"ל שפיר דלא כתב הרי"ף כן רק על בהמה דבזה ודאי איסור תורה איכא אם משהה לה וכיון דבמתניתין ס"ל כר"מ דגזרינן כן מכ"ש בבהמה דהוי כן לכך הלכתא כוותי' בזה אבל באילן וקמה עצמו י"ל דלא קיי"מל כן דנהי דקיי"ל דגזרינן שמא ישהא מ"מ הרי ר"מ לשטתו דס"ל קה"פ כקהג"ד וכיון דאנן קיימ"ל בזה דלאו כקהנ"ד מה בכך דגזרינן שישהא הרי הוי גזרה לגזרה ולכך שפיר תמה הב"י על הטור מנ"ל דהרי"ף פוסק גם באילן וקמה כר"מ ואף אם ספק הוי אם טעמא דר"מ מכח קה"פ כקהג"ד או לא נמי הוי ספק דרבנן ולהקל כיון דאף לר"מ אינו רק גזרה דרבנן לכך שוב קיי"ל לקולא דאמרינן דטעמא דר"מ מכח דלשטתו אזיל דקה"פ כקהג"ד ואכן לא קיימ"ל בזה כוותי' ולא מהני בזה מה דסתם מתניתין כוותי' ושפיר כתב הב"י מנ"ל להטור דהרי"ף פוסק כר"ע ואף דמלשון הב"י במה שהביא מהעתקת הרי"ף ראי' שהעתיק האיבעיא לא משמע כן קצת מ"מ נראה להמליץ בעד הב"י שלא יהי' תמוה כל כך שלא ראה סוף דברי הרי"ף במקומו

רש"י ד"ה מתנה ע"מ לשחוט מתנה עמו בפירוש וצ"ע למה ציין רש"י כן על הברייתא דפלוגתא דר"מ ור"י ולמה לא פירש כן לעיל באיבעיא דבהמה ע"מ לשחוט דהיינו שמתנה עמו בפירוש וצ"ע

תוס' בד"ה שלא יהרהר ביום וכו' הנה תרוצם תמוה לפע"ד דודאי הרהור כזה שאין אדם ניצול ממנו אינו מביא לידי טומאה בלילה דאל"כ איך הזהירה התורה ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה מה מהני בזה אזהרה כיון דאין הדבר בידו וסוף סוף הוא מוכרח להרהר ולבא לידי טומאה ודרכי' דרכי תורה דרכי נועם ואיך תעשה איסור מדבר שאין ביד האדם לקיימו ואם הכונה דהוי אזהרה לדחוק האדם נפשו שיהי' ניצול אף מהרהור שאין אדם ניצול הימנו א"כ הדרא קושייא לדוכתא מה התפאר יחזקאל דאורייתא הוא ואם הכונה של תורה שלא יהרהר הרבה ביום ויבא לידי תוספת טומאה בלילה כך הו"ל לומר שלא יהרהר ביום ויוסיף לידי טומאה בלילה ומדקאמר שלא יבא לידי טומאה משמע דבידו להיות ניצול מן ההרהור ומן הטומאה לגמרי והרי אין אדם ניצול מן ההרהור בע"כ דהרהור כזה שאין אדם ניצול הימנו אינו גורם טומאה בלילה מה דהוי הרהור כל דהו ובאונס רק אם הוא מוסיף הרהור על הרהור אז בא לידי טומאה בלילה א"כ הדרא קושיא לדוכתא ממ"נ אם הוי כוונת יחזקאל על הרהור שאין אדם ניצול איך אמר לא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה הרהור כזה אינו גורם לידי טומאה בלילה ואם הכונה על סתם הרהור קשה במה התפאר הרי זה מן התורה והנה לולי דמסתפינא דלא לחכו עלי בבי מדרשא הייתי אומר דבר חדש בישוב קושיות התוס' דהנה לשון דאמר ר"פ שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה ולמה לא קאמר סתם שלא יהרהר אדם ביום בע"כ מוכח דהרהור עצמו אין בו איסור רק מחשש שיבא לידי טומאה בלילה דאס הוי מצד עצמו אסור הו"ל לומר סתם שלא יהרהר ביום הן אמת דיליף לה מכח הסמיכות של כי יהי' בך מקרה וכו' אך על התורה גופה קשיא למה תליא בזה אם הוי האיסור מצד עצמו בע"כ דמצר עצמו אין בו איסור רק שלא יבא לידי טומאה בלילה ולפ"ז י"ל כיון דכתיב ובנבלתם לא תגעו וא"ר יצחק דמכאן שחייב אדם לטהר א"ע ברגל הרי דבכל השנה כא נזהרו ישראל על הטומאה רק ברגל אף דהכתוב אומר סתם ובנבלתם לא תגעו מ"מ מוקמינן ליה אמה דמסתבר טפי דהיינו ברגל כן י"ל ה"נ בזה דהתורה לא אסרה אלא ברגל וכדומה בזמן שהוזהרו ישראל על הטומאה אז הוזהרו גם על זה שלא יהרהרו ביום ויבאו לידי טומאה בלילה דהוי ס"ד דבנבלתם לא תגעו הוי רק אם מטמא עצמו בידים אך כל דלא הוי בידים ליכא איסור לכך קמ"ל דאף שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה והיינו דוקא בזמן שהוזהר על הטומאה דהיינו ברגל אבל כל דלא הוי ברגל ליכא איסור מן התורה רק ר"פ מדרבנן אוסר לו כל השנה לפום שטתו שמונה המעלות דטהרה מביאה לכמה מעלות אחרי' ממילא להיפוך הטומאה מונעת מכמה מעלות ולכך כיון דנשמע עכ"פ מהך קרא דונשמרת וכו' דהרהור ביום מביא לידי טומאה בלילה וכיון דלר"פ טהרה גדולה מאוד לכך אם רוצה לזכות למעלות דר"פ מזהיר לאדם בכל השנה שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה ולעולם בכל השנה הוי רק דרבנן ממילא א"ש דברי הש"ס דתרווייהו איתנהו דמה דמשני בכתובות דף מ"ו דמבעיא ליה לכדר"פ היינו דעכ"פ מן התורה נדרש הך קרא על זמן הרגל שמוזהר על הטומאה דאז לא יהרהר ביום שיבא לידי טומאה בכילה וממילא כיון דמוכח מהך קרא דהרהור גורם לידי טומאה בלילה מכאן אמר ר"פ שמדרבנן צריך להיות נזהר כל השנה מהרהור כדי שלא יבא לידי טומאה כיון דטהרה הוי דבר גדול לדידי' וממילא שפיר התפאר יחזקאל שלא הרהר ביום שיבא לידי טומאה בלילה דהיינו כל השנה שזה מותר מן התורה והנה בזה יובן ב"ה גרסת הש"ס דהגרסא שלפנינו בסוגין הוי תחלה סתם ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ואח"כ מכאן א"ר פנחס בן יאיר התורה מביאה וכו' וגרסת הש"ס בכתובות הוי להיפוך ונשמרת מכל דבר רע מכאן אר"פ בן יאיר שלא יהרהר ביום והיינו דגרסתינו כאן ס"ל כדעת התוס' דלעולם אסור זה מן התורה ולכך על גוף הלימוד לא שייך לומר מכאן אר"פ דהרי דאורייתא הוא ולכך דריש ליה הכתוב תחלה סתם ואח"כ קאמר דמכאן אר"פ בן יאיר מדאסרה התורה הרהור שלא יבא לידי טומאה בלילה ומה בכך אם אין ההרהור מצד עצמו איסור מה בכך אם יבא לידי טומאה בכילה הרי כל השנה אין מוזהרין על הטומאה בע"כ דטומאה היוצאת מגופו שאני דמנעתו מכמה מעלות שאחרי' ומוכח מעלות המדות הטהרה מביאה לידי וכו' ולכך אר"פ דמכאן מוכח מעלת הטהרה וסדר המדות אבל לפי הגרסא בכתובות ס"ל דעיקר הכתוב מיירי רק ברגל ולא כל השנה א"כ אין מוכח ממנו מעלת הטהרה לכל השנה ולכך לא שייך ללמוד מעלות דר"פ ממנו רק מעלות המדות נאמרו בפ"ע רק ממילא כיון דס"ל לר"פ מעלות הטהרה וכאן מוכח דהרהור ביום גורם לידי טומאה בלילה לכך מכאן אר"פ שלא יהרהר אדם מדרבנן כל השנה שלא יבא לידי הטומאה ויאבד מעלות המדות וא"ש ודו"ק והנה ליישב דברי התוס' מקושייתנו הנ"ל י"ל כך דלכאורה תמו' לי על קושייתם להמעיין בכתובות שם דקאמר שם אזהרה למוש"ר ר' אלעזר אומר ולא תלך רכיל ר' נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע ופריך ר"א מ"ט לא קאמר כר"נ ההוא מבעיא לי' לכדר"פ דמכאן אר"פ שלא יהרהר ביום א"כ משמע דר"נ דמוקי לה להך קרא לאזהרה למש"ר לא ס"ל דר"פ וא"כ י"ל דהך סוגיא דחולין אזלא כר"נ וממילא לא הוי מן התורה ומה קושיא ובפרט כיון דבסוגיין לעיל כמי מפרש בברייתא דונשמרת מכל דבר רע היינו שנא יסתכל באשה א"כ לא דריש לי' אהרהור א"כ פליגא דר"פ הן אמת דזה לא קשה מה דלא משני הש"ס לעיל דרשב"ג ור"ע ס"ל כר"פ די"ל דלמ"ד דאוסר הרהור מכ"ש ראי' דגרע מהרהור אבל למ"ד דאוסר ראי' י"ל הרהור בלי ראיה מותר מן התורה וא כ י"ל דסוגיא דחולין הוי כהך ברייתא דלעיל דיליף מניה אסתכולי אבל הרהור מותר מן התורה ולכך אתיא סוגיא דחולין כברייתא הראשונה או כר"נ ומה דלא משני הש"ס דרשב"ג ור"ע ס"ל כר' נתן דמוקי לה למש"ר י"ל דלא רצה לאוקמא כתנאי ומתרץ לכ"ע אך על התוס' קשה שפיר מה הקשו וצריך לומר דקושייתם הוי דעכ"פ הך מ"ד דס"ל מן התורה הרהור דהיינו ר"פ וסייעתו איך יפרשו הם הך קרא דיחזקאל דנפשו לא מטומאה דבע"כ על הרהור והרי מן התורה הוא ולכך שוב תרצו שפיר דהכוונה על הרהור שאין אדם ניצול ממנו גם מזה ניצול יחזקאל ומה דסיים שלא יבא לידי טומאה בלילה אף דהרהור כזה אינו גורם טומאה היינו דודאי הסוגיא דחולין אתיא כר' נתן דקאי על מש"ר א"כ ס"ל דכל הרהור מותר מן התורה לכך מוקי לה