עבודת עבודה חלק א עט

רק שלא ליתן להם חני' בקרקע למה הוציאו בלשון לא תחנם הי"ל לומר לא תמכור להם קרקקע וכדומה למה הוציאו בלשון לא תחנם מזה מוכח תרוייהו וע"ד דאמרינין בבב"ח מדאפקי' בלשון בישול ייע"ש ולפ"ז הני תרתי נשמע מלא תחנם אבל מתנה לא נשמע ממנו רק כוונת הברייתא כך כיון דכבר נשמע ממכור לנכרי דאסור ליתן להם מתכת חנם רק דהוי ס"ד דלאדם חשוב מותר ליתן אף בנכרי לכך קאמר שפיר כיון דכתיב לא תחנם לא תתן להם חן א"כ ממ"נ אסור ליתן להם מתנת חנם דאם לא יעשנו חשוב אסור מכח מכור לנכרי ואם יעשנו חשיב ויאמר דהוי כאלו קבל הוא ממנו א"כ נותן לו חן וא"כ שוב שפיר אמר כתנאי דתינח לר"י דס"ל לדברים ככתבן אבל לר"מ דס"ל דנבלה מותר מתנה לנכרי א"כ מלא תחנם לבד ליכא ראי' די"ל דאיצטריך לחני' בקרקע ולחן ובע"כ הוי כתנאי ולכך א"ש גם הסדר דבל"ה א"י לומר מסייע לרב דמה סיוע הוי בזה דלמא דוקא בזיין אומת קאמרה הברייתא אבל כיון דהקדים שלא ליתן להם מתנת חנם א"כ זה אי אפשר לומר דמיירי בזיין אומות דא"כ אם בשאר אומות מתיר ליתן מתנה בע"כ דדריש או מכור כר"מ וכיון דס"ל בשאר נכרי כר"מ שוב אף לזיין אומות אין ראי' על איסור מתנה כיון דכבר איצטריך לחן ולחני' בקרקע ובע"כ דמיירי הברייתא בכל עכו"ם וס''ל דאו מכור כר"י ולכך שוב יליף מתנת חנם מכח ממ"נ וא"כ מוכח דגם חן אסור בכל נכרי לכך שפיר שוב מסייע לרב וא"ש ודוק היטב כי זה נכון מאוד בכוונת הש"ס

תוס' בד"ה ור"מ ההוא או להקדים נתינה דגר וכו' וא"ת וכי יש לאדם חפץ וכו' לולי דבריהם הי' נראה דלק"מ עפמ"ש בפסחים רפ"ב דכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה וכו' וא"כ י"ל הרי אם לא התירה התורה בנבלה בהנאה הי' אסורה גם בהנאה רק שגילה הכתוב להתיר בהנאה וא"כ י"ל שפיר דלא התירה לו התורה ולא אוקמוהו ברשותו רק באופן שאין לו גר ליתנו לו אבל אם יש לו גר ליתנו לו לא נתנה לו התורה רשות להנות ממנו ולכך בזה שפיר הקדימה נתינה דגר למכירה דנכרי דהתירה לא התירה אותו בהנאה רק באופן זה אבל בשאר דברים דהוי מותר באמת וא"צ להיתר מן התורה ודאי רשאי לעשות בו כרצונו מיהו קושיית התוס' תפול על דברי ר"י דקאמר סברא הוא דגר אתה מצווה להחיותו בזה קשה שפיר קושייתם ואף בתירוצם לא הונח לי דמה בכך שהוא שוה דבר מיעוט הרי קיי"ל באבדתו ואבדת אחרים דאבדתו קודמת אפילו לאבדת רבו מכח אפס לא יהי' בך אביון וכו' והרי שם לא מחלקינן אם שוה אבדתו הרבה או מיעוט דאף אם שוה רק מעט אבדתו קודמת ואם כנגד ישראל ורבו אמרי' דשלך קודם ואין מחויב להפסיד משלו מכ"ש נגד גר תושב שאינו מחויב להפסיד משלו וא"כ כיון דיכול למכרו לנכרי והוי הנבלה שוה לו דמים וכיון דהוי לו דמים למה יפסיד שלו ליתן לגר בחנם הרי אפס כי לא יהי' בך אביון כתיב ושם לא מחלקינן בין מעט להרבה וצ"ע והנה בדברינו הנ"ל הרווחתי ליישב קושיית התוס' בפסחי" פ"ב ד"ה בשלמי' לר"מ לר"מ שהקשו לר"מ נמי איצטריך להקדי' נתינ' דגר וכו' ולפמ"ש י"ל כך דבשלמא לר"י דס"ל מסברא מקדמינן כיון דגר אתה מצווה להחיותו לדידי' שייך סברת התוס' שכתבו כאן כיון דאינו שוה אלא דבר מועט ולגר הרבה הוי מסברא כן אבל לר"מ דלא ס"ל כן וסברא א"כ קשה ממ"נ אם הוי כן וסברא למ"ל קרא ואם אינו כן מסברא למה באמת מקדימינן נתינה דגר למכירה דנכרי ובפרט לפמ"ש דאבדתו קידם לכל אדם ובע"כ דהיינו מטעם דבלא"ה הוי ראוי כיון שכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה ראוי הי' שגם נבלה יהי' אסור בהנאה רק שהתורה התירה לו בנבלה בהנאה כיון דמשולחן גבוה קזכה לא זיכה לו התורה רק באופן זה שיקדים נתינה דג למכירה דנכרי אבל אם הוי כל איסורין שבתורה מותרין בהנאה א"כ הוי נבלה ככל החפיצים ולמה יקדים נתינה דגר למכירה דנכרי ובע"כ מזה עצמו שהקדימה התורה נתינה דגר למכירה דנכרי מוכח ממילא דכל מקום שנאמר לא יאכל הוי איסור הנאה וא"ש ודו"ק היטב

ע"כ גמ' ונשמרת מכל דבר רע וכו' א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זריזות וכו' הנה מ"ש מכאן א"ר פנחס אין לו הבנה ונראה הכונה ע"ד אמרם ז"ל דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות וכו' ולכך ג"כ חנינה כך דר"פ למד ק"ו דמהמדה רעה אם מהרהר ביום מביאו לידי עברה אחרת בלילה מכ"ש שמדה טיבה מביאו לידי מדה טובה לכך מכאן א"ר פנחס תורה מביאה וכו'

ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים הנה מה דקאמר כאן ת"ה אין הכונה שיזכה לת"ה דלע"ל דבזה יזכו כל ישראל הכשרים אך הכונה דרו"ק מביאו שיהי' הוא מחי' מתים כמו שהחי' אליהו ואלישע ובזה מיישב גרסת עין יעקב דת"ה מביא לידי אליהו הנביא ותמוה המרש"א דאליהו הנביא יהי' קודם ת"ה ולפמ"ש א"ש דהך ת"ה דהכא היינו שהצדיק יהי' בו כח להחיות מתים וזה יהיה תחלה ואח"כ יזכה לראות לאליהו הנביא גם י"ל לפי מ"ש בחידושי מכבר ששני ת"ה יהי' לעתיד לבא אחד ע"י הקב"ה ואחד ע"י צדיקים וא"כ כשיקדים הקב"ה כח לצדיקים להחיות מתים יביא את אליהו ולעשות את שלו והבן שוב ראיתי במהרש"א בחידושי הלכות שהרגיש בזה: גמרא גמרא וחסידות גדולה מכולן יש לדייק איך אמר שהוא גדולה מכולן דהרי יש אחרי' עוד ענוה ויראת חטא וכמה מעלות דאם החסידות גדולה מכולן א"כ המעלה המביאה לידי חסידות מכ"ש שמביאה לאלו ולמה קאמר דחסידות מביא לידי ענוה הרי אם כבר בא לידי כך מכ"ש שבא לאלו וכן קשה למ"ד ענוה גדולה מכולן הרי יש אחרי' עוד יראת חטא ואינך אחרי' וליישב זה לכאורה הי' כראה די"ל דודאי בעלמא מצינו דההתחלה עיקר כמ"ש חז"ל דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ מוכח דהמביא עיקר וא"כ י"ל ה"נ הכוונה כך דבהני מעלות ראשונות כגון תורה מביאה לידי זריזית אין הכונה שהתירה גורמת שכיון שלומד תורה זוכה לזריזות דודאי אפשר לתורה ולא יבא לידי זריזות אך הכינה הוי להיפך דהרוצה לבא לידי זריזות אי אפשר לו בלא תורה וכמ"ש ולא ע"ה חסיד וכן הי' הכונה באינך מעלות דאין הכונה דהראשונה מסבבת את השני' בדוקא רק הכונה דאי אפשר להרוצה לזכות בשני' רק אם זיכה בראשונה אבל אינו הכרח לבא מן הראשונה אל השני' אבל בחסידות או בענוה ס"ל דהראשונה המכרחת ומסבבת את המעלה שאחרי' ולכך שפיר אמר וחסידות גדולה מכולן כיון שהיא מביאה לידי ענוה וענוה ליראת חטא א"כ הכל תלוי בה והזוכה בה זוכה בכולן ולכך הוי חסידות גדולה ע"ד אמרם ז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה אבל באינך שאין הראשונה גורמת לשני' רק השני' אי אפשר לה בלי הראשונה בזה אין לראשונה משפט קדומה על המאוחר וא"ש והנה ע"פ הנ"ל נראה לפרש מה שאמר המשורר פ"ו תפלה לדוד הטה ה' אזניך ענני כי עני ואביון ואני שמרה נפשי כי חסיד אני והכונה כנ"ל שדוד המלך ביקש על רוה"ק שיהי' זוכה להיות ענה ממנו י"ת ולכך אמר דאף שהוא עני ואביון וחסר הרבה מעלות הקודמים לרוה"ק מ"מ כיון דעכ"פ הגיע למעלות החסידות והרי חסידות גדולה מכולן מכח כיון שזכה לזה מסתמא יזכה לכולם א"כ נחשב כאלו כבר זכה בכולם וראוי לרוה"ק וז"ש הטה ה' אזניך ענני כי עני ואביון אני כלומר אף שאני עני ואביון ואין לי המעלות המביאין לרוה"ק מ"מ ענני ברוה"ק והיינו כיון דשמרה נפשי מלשון ואביו שמר הדבר דנפשי מקוה לזכות בהן מכח כי חסיר אני כיון שכבר הגעתי למדת החסידו' ממילא נפשי מקוות ומובטחת לבא גם להם לכך הוי כאלו סמי' בידן וראוי אני לענות לי מיד ברוה"ק וא"ש

גמרא אבל מוכר הוא מ"מ לקיץ וקוצץ הנה תיבת וקוצץ מיותר ובאמת במשנה ליתא סיום זה ונראה דקמ"ל לאפוקי ממ"ש בש"ס ופוסקים ובטוש"ע א"ח ה"ש סי' רמ"ח במפליג בספינה קודם השבת דפוסק ע"מ שישבות ואם אח"כ אינו שובת אין בכך כלום א"כ מוכח דעיקרו בתנאי תלוי וכיון שהתנה אף שאח"כ אינו עושה אין איסור א"כ הוי ס"ד ה"ה הכא כיון דמתנה עמו ע"מ שיקוץ אף שאח"כ אינו קופץ אינו כלום וזה קמ"ל דכאן לא כן הוא רק אף שמתנה עמו תחלה אין די בזה לבד רק הוא מחויב אחים לכפותו לקוץ אם רואה שאינו קוצץ והנה בזה י"ל לפום ריהטא פרפרת אחת מה דלא סיים כן במשנה והוא דלכאורה קשה לי דבקדושין פרק האומר יש פלוגתא ר"ה ור"י אם האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי או לא ולכאורה תמי' לי למ"ד דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי האיך יפרש להך ברייתא כאן דר"מ אוסר אף במוכר ע"מ לקוץ מכח דלמא משהא לי' ואם ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מה בכך דמשה' לי' הרי כל זמן שאינו קוצץ של ישראל הוא ולא חל הקנין רק אם קוצץ ובע"כ דע"מ כאומר מעכשיו דמי ובע"כ צריך לומר כיון דלמ"ד דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מודה דלרבי הוי כאומר מעכשיו רק דס"ל דרבנן פליגו עלי' א"כ ס"ל דר"מ כאן כרבי ס"ל דהוי כאומר מעכשיו לכך אוסר ולפ"ז י"ל דהמשנה אתיא כרבנן דס"ל ע"מ לאו כאומר מעכשיו א"כ כיון דמתנה ע"מ לקוץ שוב אין חיוב על המוכר לכפותו לקוץ דאף אם ישהנו מה בכך אין המכירה חל עד שיקוץ לכך אין חיוב עליו לכפותו לקוץ מיד אבל הברייתא אתי כרבי דס"ל ע"מ כאומר מעכשיו דמי א"כ כבר קנהו הנכרי שוב מחויב ישראל לכפותו לקוץ ולא ישהנו לכך קאמר וקוצץ והוי תרי תנאי אליבא דר"י בדין ע"מ אם כאומר מעכשיו דמי מיהו למ"ד בקידושין דלכ"ע הוי כאומר מעכשיו קשה למה לא סיים כן במשנה וצ"ע

גמרא אבל קמה דפסיד אימא מודה ליה לר"י קשה לי למה קאמר הנ"מ אליבא דר''מ ולא אליבא דר"י גופא דהוי ס"ד דוקא אילן כיון דעכ"פ לא פסדי לכך נחשב חני' ובזה אסור אם לא בתנאי דע"מ לקוץ אבל בקמה כיון דאם משהה לה פסדו א"כ הוי לרעה לנכרי לאו לטובה וא"כ אין זה חני' והוי ס"ד דמותר למכור לו בלי תנאי כלל לכך קמ"ל דבעי תנאי ע"מ לקצור ובפרט לפמ"ש לעיל דלכך סיימה הברייתא וקובץ וקוצר לאשמעינן דאין די בתנאי לבד רק מחויב אח"כ למחות בו שלא ישהנו רק יכופו לקצוץ א"כ י"ל דעבור סיפא נקט קמה דבלא"ה הוי ס"ד דדוקא באילן דלא פסדי מחויב לכופו אם משהה אח"כ דלא פסדי אבל בקמה דפסדי נהי שמחויב תחלה להתנות עמו לקצור עכ"פ אם התנה עמו אף שאח"כ משהה הנכרי אינו חיוב לכופו כיון דבאמת אין זה חני' דפסדי לכך קמ"ל דאף בזה מחויב לכופו לקוצרו וצ"ע והנה בגוף פלוגתתם דר"מ ור"י בזה הי' נראה דלשיטתם אזלי דהנה לכאורה קשה למה גזר ר"מ שלא ימכור ע"מ לקוץ הרי מפורש לקמן במשנה דאין משכירין להם בתום דזה הוי רק דרבנן מכח גזרה אטו מכירה א"כ משמע דכל דלא הוי דרך מכירה רק השכרה הוי רק דרבנן וא"כ ה"ה שאלה