עבודת עבודה חלק א עח

מה שפירש דהכונה דקשה פשיטא וכו' ודבריו תמוהין דבשלמא על ר"א דהוי אמורא פריך שפיר פשיטא כיון דמפורש בברייתא כן דמודים במשמשי עכו"ם כדפרש"י בגמרא ולא הוצרך ר"א להשמיענו כיון דמפורש כן בברייתא אבל על המשנה לא שייך להקשות פשיטא על מה דמפורש בברייתא דהרי המשנה קדמה לברייתא וצ"ע ועיין במהר"ם לובלין מה שכתב דנוי עכו"ם הוא כעכו"ם ממש והנה חוץ מה שהשכל אינו נותן כן דבריו סותרין למ"ש כל הפוסקים ובטוש"ע יו"ד סי' קל"ט גם קשה ע"ט משני לא נצרכה אלא עכו"ם עצמה הו"ל לתרץ דמיירי בנוי עכו"ם והוי רבותא טפי דהרי תחלה רצה לפרש במשמשי עכו"ם רק דפריך פשיטא וא"כ הו"ל לתרץ בנוי עכו"ם ולמ"ל לתרץ בעכו"ם עצמה ובע"כ מוכח דבנוי עכו"ם הוי קשה נמי פשיטא וק"ל

במתני' ואין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר להם משיקצץ הנה לכאורה זה הוי שפת יתר כיון דכבר אמר אין מוכרין להם במחובר לקרקע משמע הא בתלושין שרי ואם כן למ"ל למתני אבל מוכר הוא משיקצץ ואפשר כיון דבעי למתני עלה פלוגתא דר"י דקאמר אבל מוכר הוא ע"מ שיקוץ לכך קמ"ל הת"ק דדוקא משיקצץ הא למכור במחובר ע"מ לקוץ לא ובני השנון מוה' חיים יהודא שיחי' השיב די"ל דקמ"ל דמותר למכור לו אף במחובר רק שמתנה עמו שלא תחול המכירה עד שיקוץ וז"ש אבל מוכר הוא משיקוץ כלומר שמוכר מיד ומשיקוץ תחול המכירה והוי כמוכר לאחר למד יום דהוי מכירה ה"ה בזה הוי מכירה וחני' בקרקע לא שייך כיון דלא יחול הקנין עד שיקוץ ולכך אם הוי אומר סתם אין מוכרין להם במחובר הוי משמע דאף במוכר שיחול לאחר שיקוץ נמי אסור כיון דעכ"פ המכירה הוי במחובר לקרקע ואזלינן בתר שעת המכירה לכך קמ"ל דמוכר הוא משיקוץ דהקנין לא יחול עד שיקוץ ובתר שעת חלות הקנין אזלינן ור"י אמר דמוכר הוא שתחול אפילו מעכשיו המכירה רק אם מתנה תנאי שיקוץ כמי מהני וא"ש ויפה פירש ודבריו נכונין בעז"ה שוב ראיתי בהרא"ש בפסקיו שהרגיש בלשון זה של המשנה דמלתא דפשיטא הוא ולא פירש כדברי בני הנ"ל ובאמת דברי הרא"ש תמוהין די"ל כוונת המשנה כמ"ש בני הנ"ל וצ"ע

דה כ' ע"א דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חני' בקרקע עיין בתוס' מה שהקשו דהרי בזיין אומות כתיב וכו' והנה לולי דבריהם הי' כראה ליישב בפשיטות דהרי בע"כ חני' בקרקע הוי יותר טוב מכריתות ברית וחיתון וכן מתנת חכם או חן נמי הוי יותר מברית וחיתון דהרי לפי האמת בשאר האומות לא נאסר ברית וחיתון וחני' בקרקע וכן מתנת חנם וחן נאסר אף בשאר האומות ובע"כ דענינים האלו הוי טובה יתירא להאומות מברית וחיתון וא"כ לפ"ז י"ל דהש"ס הוי ידע מסברא כן דחני' בקרקע ואינך המה טובה יותר לעכו"ם מכריתות ברית ולכך הוי קשה ליה אם קאי לזיין אומות א"כ הוי זו ואצ"ל זו דמה לכרות ברית אסור מכ"ש לא נתחנם ואיך אמר תחלה לא תכרות להם ברית ולא תחנם הרי זו ואצ"ל זו ובע"כ מוכח דלא תחנם לאסור אפילו שאר האומות אתי ולא תתחתן בם אם קאי רק לזיין אומות הוי דרך לא זו אף זו נגד כריתות ברית ואם הוי כ' סור לרבות כל המסירין הוי לא זו אף זו מלא תחנם וא"ש ודו"ק היטב

גמרא מסייע לי' לרב דאמר אסור לומר כמה נאה נכרית זו נראה דט"ס הוא דלמה נקט דוקא נכרית ולא נכרי ועוד דא"כ לא די שלא הוי סייעתא לרב רק אדרבא תיובתא שהרי הברייתא אוסרת סתם אף בנכרי ורב אינו אוסר רק בנכרית ואפשר דס"ל דלא שייך חן בזכר רק בנקבה כמ"ש בסוף מס' תענית דלא נבראת האשה אלא ליופי וכן אמרינן בכתובות דנשים משום חינא משמע דזכר לא בעי חן רק בנקבה וא"כ י"ל דמ"ש הברייתא לא תתן להם חן הוי רק בנשים ולא בזכרים דלא בעי חינא ואין זה טובה להם רק בנקבות הוי זה טובה אבל היותר נראה כגרסת העיין יעקב כמה נאה נכרי זה וכן העתיקו הפוסקים דין זה

גמרא דאף ר"ע ראה אשת טורנוסרופס וכו' עיין בת"ח שעמד למ"ל סיום זה הרי עיקר קושייתו הוי מרשב"ג ולא מר"ע ונדחק דרצה לסיים כל הברייתא ולפע"ד נראה לומר דבלא זה לא הוי קשה מידי והוא עפ"י שהניח לנו הרמב"ם בשמונה פרקים שהקשה אהדדי דהנה חז"ל אמרו אל ואמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והקב"ה גזר עלי והכתוב אומר נפש רשע אותה רע וכן הסכימו המחקרים דדרך החסידים הוי שלא להתאוות כלל לעברה וחילק בין מצות שכליות למצות שמעיות דבשכליות אסור לו להתאוות כלל ובשמעיות היותר נכון להתאוות ומי שאינו מתאווה הוי גרוע כן תוכן דבריו והנה לולי דבריו מפשט לשון הש"ס דקאמר אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והקב"ה גזר עליו נראה דכל המצות הוי כך שראוי יותר להתאוות להם ולכוף את יצרו וכן מורה ריהטת לשון הסוגיא דלעיל בר"ח ור' יונתן דהוי אזלי באורחא דאמר אידך נלך אפתחא דזונות דנכוף ליצרא ונקבל אגרא והנה בהיות כן לא הוי פריך הש"ס מידי מר"ג דודאי מה מה דאוסר לומר כמה נאה נכרי זה היינו אם מכוין לטובת הנכרי וליתן לו חן לפארו אבל אם אינו מכוין לטובת הנכרי רק לטובת ישראל ודאי דמותר וא"כ מהו פריך מרשב"ג דלמא הוי כונתו מ"ש מה רבו מעשיך ה' היינו דקמ"ל אף שהוא נאה ביותר מ"מ אינו חוטא בה ויוגדל שכרו והוי כוונתו לטובת עצמו להגדיל שכרו ולא לפאר הנכרי אך הנה ממעשה דר"ע שהביא סמוך לו מה שרק להזכיר שבאה מטיפה סרוחה והיינו כדי למאוס בעיניו שלא להתאוות לה כלל ואם הוי בשכליות נמי טוב יותר לומר איפשי והקב"ה גזר עלי למה רק למאסה שבאה מטיפה סרוחה אדרבא ראוי יותר להתאוות לה ולכוף את יצרו בע"כ כדעת הרמב"ם ובפרט בהרהור אשה ראוי טפי למאוס בה ממש וא"כ איך אמר רשב"ג מה רבו מעשיך ה' ובע"כ לא הוי הכונה לעצמו לומר שראוי להתאוות לה וכופה יצרא רק לפאר גוף הנכריות וא"כ איך עבר על לא תחנם ולכך הוכרח להביא סיום דברי ר"ע וא"ש

גמרא, אמר לך רב עיין בת"ח מה שדקדק למה קאמר אמר כך רב דמשמע רק על רב הוי קשה כן הרי גם על גוף הברייתא הוי קשה כן ייע"ש ולפע"ד לק"מ לפי מה שהקשו התוס' לעיל דהרי לא תחנם הוי רק בזיין אומות ותרצו דהיכי דאיכא טעמא רבא מוקמינין לי' על כל האומות ולפ"ז בלא דברי רב הוי אפשר לומר דחן ליכא טעמא רבה ואינו אסור רק בזיין אומות והך ד"א לא תחנם לא תתן להם חן מיירי רק בזיין אומות אבל רב דאוסר בכל נכרי לומר מה נאה נכרי זה פריך ספיר ממעשה דרשב"ג וא"ש ודו"ק

גמרא ולאסתכולי מי שרי והתניא תימ' לי טובא על מ"ש המג"א באו"ח סי' קכ"ח ס"ק ל"ה דלשון להסתכל משמע הסתכלות ביותר אבל ראיה מעט שרי והביא ראי' מסי' רכ"ט בקשת והנה בגליון ש"ע חו"מ סימן קנ"ד בסמ"ע שם ציינתי שדברי הסמ"ע תמוהין שכתב להיפוך דלשון להסתכל משמע אפילו ראי' בעלמא בלי כוונת ראות דמאו"ח סי' רכ"ט משמע להיפוך וכמ"ש המג"א וכעת ראיתי שדברי המג"א תמוהין מכאן דאם כדבריו מהו פריך הש"ס לאיסתכולי מי שרי ומה קושיא הרי הברייתא אינה אוסרת רק להסתכל בה והיינו ביותר אבל בברייתא ראשונה נאמר רק לשון ראי' ברשב"ג ראה נכרית אחת וכן בר"ע ראה אשת טרנוסרופס וראי' בעלמא י"ל דמותר מזה מוכח דלשון להסתכל הוי כדעת הסמ"ע וצ"ע

תוס' בד"ה ר"י אומר דברים ככתבן תימא לר"י למ"ל קרא דלא תחנם תיפוק לי' מהכא הנה לולי דבריהם הקדושים הי' נראה ליישב בפשיטות די"ל דנ"מ לענין מתנה ע"מ להחזיר או מתנה לזמן אם מותר לנכרי דאם הוי ילפינן מקרא דאו מכור לנכרי הוי ס"ד דלא אסר הכתוב נתינה לנכרי רק כעין נתינה דגר דמיירי במתנה לעולמות כמ"ש לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה א"כ אינו עומד להחזיר בזה אסר ליתן כה"ג לנכרי אבל במתנה ע"מ להחזיר או לזמן מותר אף בנכרי לכך קמ"ל קרא דלא החכם לאסור כל מתנת חנם אפילו מתנה לזמן או ע"מ להחזיר ומקרא דלא תחנם נמי הוי אפשר לאוקמא במתנה עולמות דמסתבר טפי אך כיון דמתנה עולמות כבר מוכח מקרא דאו מכור שוב ילפינן מלא תחנם אפילו מתנה לזמן ועוד י"ל דנ"מ לענין אדם חשוב דהנה מפורש בש"ס והכי קיי"ל באה"ע בקידושין דאף דנתנה היא ואמר הוא לא מהני מ"מ אם נתנה לאדם חשוב הוי קידושין דמתנה לאדם חשוב הוי כנתן הוא א"כ הוי כמכירה ממש והוי ס"ד שבמתנה לאדם חשוב יהי' מותר אף בנכרי וקרא דאו מכור לנכרי מיירי בסתם נכרי אבל באדם חשוב הוי כמכירה לכך קמ"ל מכא תחנם דאפילו לאדם חשוב אסור ויומתק יותר די"ל דלפ"ז אין כאן מלא תחנם ג' דרשות רק ב' דהיינו לא תתן להם חני' בקרקע ולא תתן להם חן והא דקאמר ד"א לא תתן להם מתנת חנם הכונה כך דזה ממילא משתמע כיון דאוסר ליתן להם חן א"כ יש כאן ממ"נ דאסור ליתן מתנה ואף שהוא חשוב דממ"נ אם יאמר שהוי לי כאלו אינו חשוב הרי אסור ליתן לו מאו מכור לנכרי ואם יאמר שהוא חשוב והוי כאלו הוא מקבל ממנו דמים א"כ נותן לו חן ושוב עובר על לא תתן להם חן ולכך מה דדרוש תחלה לא תחנם כא תתן להם חן ממילא מוכח דלא תתן להם מתנת חנם וא"ש ובהכי הוי אתי שפיר סידור לשון הש"ס דתחלה קאמר ומתהת חנם תנאי הוא וא"כ מפלפל דרש דכא תתן להם מתנת חנם ואח"כ מפלפל דלא תחנם לא תתן להם חן דאמר ד"א לא תחנם לא תתן להם חן מסייע לי' לרב והרי בברייתא הוי להיפוך דתחלה קאמר לא תתן להם חן ואחר כך לא תתן להם מתנת חנם ועוד קשה לי מנא לי' להש"ס דקאמר ומתנת חנם תנאי הוא מנא לן דהוי כתנאי דלמא לעולם בשאר חפיצים אף לר"מ אסור ליתן במתנה לנכרי רק בנבלה כיון דאמרינן בפסחים דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה ואם כן אם לא הוי פרט הכתוב להיתר גם נבלה הוי בכלל איסור הנאה א"כ שוב נהי שהתירה התורה נבלה בהנאה היינו אם רוצה למכרו אבל אם אינו רוצה להנות ורוצה לתנו בחכם טפי עדיף לכך בזה לא אסרה התורה נתינה לנכרי וגם לפמ"ש התוס' בד"ה להקדים נתינה דגר וכו' דודאי בשאר חפיצים אין חיוב ליתנו לגר בחנם רק בנבלה דאינו שוה רק דבר מועט וכו' אם בענין נתינה דגר חילקה בין נבילה לשאר חפיצים י"ל ה"ה בנתינה לנכרי נמי הוי כן וי"ל דוקא נבלה התירה ליתנה לנכרי אבל שאר חפצים אסור ליתן כנכרי מתנת חנם רק נבלה דהוי דבר מועט מותר ומנ"ל דהוי כתנאי אך כראה דהנה י"ל מה דיליף מלא תחנם כולהו ומנ"ל למדרש כולהו דלמא אתי לתרתי מנייהו אך נראה דודאי עיקר הלימוד מלא תחנם הוי רק חני' בקרקע ולא תתן להם חן וזה שפיר משתמע מני' דאי לחן לבד אתי לכתוב לא תחונם ואם הכונה רק