עבודת עבודה חלק א עז

די"ל דקאי על השם שלא להגות השם בפרהסיא ומ"ש מעשה ידי אמן קאי על השם שהוא הי' אומנתו של הקב"ה ומעתה כבין מדותיו ית' דר"ח הי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה בפרהסי' ואיך עבר על הך קרא חמוקי יריכיך כמו חלאים דד"ת הוי בסתר אך הי' אפשר לומר שהוא מפרש לי' על השם אך אם הי' הוגה את השם בפרהסיא לכך נענש ממ"נ דעבר על הך קרא דחמוקי יריכיך דאם דריש לי' על התורה איך לימד תורה בפרהסיא ואם מפרש לי' עב השם איך הוגה את השם בפרהסיא ונענש ממ"נ אך הנה שם במ"ק קאמר שם ואיהו מה דריש להך קרא בצדקה וג"ח א"כ מפורש שם דר"ח מפרש הך קרא דחמוקי יריכיך בצדקה וג"ח וא"כ עדיין לא הי' עונש לר' חנינא דדלמא הוא מפרש לי' כר"ח על הצדקה וג"ח אך זה עצמו כוונת הש"ס הנ"ל דמשני כדבעי למעבד לא עביד ואין הכוונה על סך הצדקה ר הכוונה דצדקה וג"ח בעינין בצנעא כמ"ש בש"ס מ"ק הנ"ל והוא הי' עושה גם זה בפרהסיא וז"ש כדבעי למעבד לא עביד היינו בסתר רק בפרהסיא א"כ בצירוף הני שלשתן עבר ממ"נ על הך קרא דחמוקי יריכיך לכך נענש ובהיות כן נתחזקו דברינו הנ"ל די"ל דהי' עני ושל עצמו הי' שנתנו לו וחלקו לעניים ומ"ש כדבעי למעבד לא עביד הכוונה על ענין אחר דלא עשאו בסתר ונתיישב קושית התוס' בעז"ה ודו"ק

דף י"ח ע"א גמרא אמר לו רבי מה אני לעוה"ב א"ל כלום מעשה בא לידך הנה מה ששייך שאלה זו עתה דוקא ולא קודם וגם מה זו שאלה מה אכי לעוה"ב חדא דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב האם שכר עוה"ב ביד ר' יוסי תלוי הלא זה ביד ה' ודוחק לומר ששאלו אם יודע כן ברוה"ק דא"כ מה זו תשובה ששאלו כלום מעשה בא לידך ואם לא דרך רוה"ק שאלו מה זו שאלה והרי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ומניין אפשר לו לידע אם יש לו חלק לעוה"ב גם מה זו ששאל כלום מעשה בא לידך למה עזב כל התורה והמצות שעסק וביקש ממנו איזה מעשה חדש אך כראה הכונה בעז"ה על נכון ויובן בזה מה דמרגלא בפומא דאינשי דמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ולא נודע מקומו אי' ונראה שמכאן יהיה מקור הדבר והוא דהנה הפוסקים נחלקו בהני דקיי"ל יעבור ואל יהרג אם רשאי להיות מחמיר על עצמו ולמסור להריגה או לא ונראה שמכאן יהי' מוכרח כהסוברים דאסור להחמיר על עצמו וליהרג ולכך זה יהי' שאלתו דהנה הגזרה הי' שמי שיעשה כן יהרג ור"ח לא חשש על כך ומסר נפשו על הדבר ורבי יוסי בן קסמא כעס עליו כיון שמדינא הוי זה בכלל יעבור ואל יהרג לא הוי ליה לסכן נפשו להריגה ולכך אמר תמה אני אם לא ישרופו אותך ואת הספר תורה באש ולכך שאל לו ר"ח הדין כיון שהוא מחמיר על עצמו ומוסר נפשו להריגה מה אני לעוה"ב אולי אפשר דינו כמאבד עצמו לדעת דאין לו חלק עוה"ב או אפשר דבכה"ג דמכוין לשם שמים אין דינו כמאבד עצמו לדעת ולזה השיב לו כך דהנה חזינן שמאבד עצמו לדעת אין לו חלק עו"ה ובממון לא מצינו כה"ג שיהי' מאבד כל ממונו עברה ואין לומר דשאני נפש שחמור מממון דאכתי אם בנפש יש עברה גדולה כמאבד לדעת ראוי להיות עכ"פ בממון עברה קטנה אם מוותר כל ממונו לאחר וזה לא שמענו רק באושא התקינו דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש אבל מדינא לא שמענו שיהי' בזה עברה אך שורש החילוק הוי כך דבממון הוי עיקר צרכו לטובת האדם ולכך בשלו רשאי לוותר אם רצה למעט בהנאתו אבל נפש האדם נברא לשמש אותו ית' כמ"ש בן עזאי בקידושין אני נבראתי לשמש את קוני ולכך איך רשאי לוותר בעבדות המקום אם ממית נפשו מתבטל מעבדות השם ומעבדות השם אינו רשאי לוותר וא"כ א"ש דהנה דרכיו ית' לדון את האדם כפי הנהגתו בינו לבין עצמו וכמ"ש בריב"ל שאמר הקב"ה אם אתשיל אשבועתא לתשיל נמי אהא ייע"ש כן ה"נ הוי כן אם האדם הוי דרכו לוותר בממונו ולהחמיר על נפשו לעשות רצונו ית' מותר נמי להחמיר על עצמו במה ששייך לו ית' ומותר להחמיר על עצמו למסור את נפשו אבל אם בממונו לא הי' דרכו לוותר בשביל קיום התורה שוב אין רשאי לוותר כעת במה שנוגע לו ית' ואינו רשאי למסור נפשו על הדבר ולכך אמר לו כלום מעשה בא לידך ונדע איך הנהגת בינך לבין עצמך ולכך אמר לו מעות פורים וכו' ופרש"י וותרן בממונך היית א"כ מוכח דגם בממונו השייך לו הי' מחמיר על נפשו למען קיום התורה א"ל א"כ מחלקך יהי' חלקי דלפ"ז אתה רשאי למסור נפשך לקידוש השם ולכך בזה מחלקך הי' חלקי ומגורלך יהי גורלי דבזה תקבל עוד שכר על מה שאתה חוסר נפשך וזה כוונה אמיתית בעז"ה במאמר הזה

מה שנשמט כאן תמצא בסוף הספר

) גמ'. דף י"ט ע"ב אבל למ"ד ע"ז של עכו"ם אסירה מיד מאי איכא למימר קשה לי מהו פריך לפי דעת התוס' שהובא בש"ע יו"ד סי' קל"ב ובט"ז יו"ד סי' קמ"ד בשם ר"י דאם משך הנכרי הע"ז אף שהיא עדיין בעין ביד נכרי נמי מותרין הדמים כיון דנכרי קונה במשיכה וא"כ מהו פריך אטו גרע מלאכה ממכירה ממש הרי ה"נ תיכף כשגמר המלאכה נעשה של הנכרי וא"כ הוי נמשך הנכרי תחלה וממ"נ אם ס"ל כאן כמ"ד אומן קונה בשבח כלי א"כ מהו פריך דנהי דע"ז של עכו"ם אסור מיד היינו דזכה בה אבל כאן אינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושל ישראל לא הוי דאין דעתו לעבדה ואם אזיל כמ"ד אין אומן קונה א"כ תיכף כשנגמר זכה בו הנכרי ואף שאח"כ שלם לו הוי נמשך הנכרי ולכאורה צע"ג מיהו לפמ"ש לעיל י"ל גם זה די"ל דטעם המתירין במשך הנכרי תחלה היינו כיון דבעת הקניי' לא נתפס שום דבר ואח"כ כשמשלם לו לא הוי דמי ע"ז אך י"ל תינח לדידן דקיי"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ בשעת משיכה לא נקנה שום דבר או אף אם הוי שעבודא דאורייתא י"ל דהתם ס"ל כהסוברים דחליפי חליפין מותרים אם כן ממ"נ לומר דהדמים הוי דמי ע"ז עצמה הרי כבר קנה תחלה ואינו בעין ולומר דהנכסים נשתעבדו תיכף והוי הנכסים דמי ע"ז והדמים הוי דמי הקרקעות א"כ הוי חליפי חליפין ומותר א"כ זה לדידן אבל פרכת הש"ס כאן אזיל לר' יוחנן דס"ל שעבודא דאורייתא וא כ תיכף כשמשך נשתעבדו נכסיו והוי כקיבל הדמים כיון שזכה בשיעבוד נכסיו בשעת מעשה ושוב כשמקבל אח"כ דמים הוי חליפי חליפין ואסורין למ"ד חלופי חליפין אסורין וכיון דהש"ס פריך כאן הניחא וכו' משמע דרוצה לאוקמא מלתא דר' יוחנן ככ"ע דאל"כ הו"ל לתרץ דס"ל כמ"ד דאינה אסורה עד שתעבד ובע"כ רוצה לאוקמא ככ"ע וא"כ רצה לאוקמא אף כמ"ד חלופי חליפין אסורין ולכך פריך כיון דש"ד וחלופי חליפין אסורין מה בכך שזכה הנכרי תחלה וא"ש ודו"ק היטב ובזה נתיישב נמי שיטת הרי"ף שלא העתיק הדין דבנה שכרו מותר על ע"ז עצמה די"ל דס"ל כשיטת הר"י דאם עכו"ם משך הע"ז תחלה מותרין הדמים וא"כ י"ל דזה פשיטא שגם דאם בנה בע"ז שכרו מותר דהרי אף אם אין לשכירות אלא בסוף ואף אם יש במכוש אחרון שוה פרוטה שלא גרע ממכירה כיון דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי א"כ הוי משך הנכרי תחלה ולכך לדידן בדמי ע"ז עצמה להיות מותר ולא ניחוש לטעם דהוי דמי ע"ז פשיטא דמותר דלא גרע ממכירה ממש אך על משמשי עכו"ם וה"ה בעכו"ם עצמה לענין שלא יהי' אסור לו מטעם קנס זה שפיר הוי רבותא כיון דר' מנא בירושלמי אוסר לכך קמ"ל הרי"ף דמותר אף לנפשו מדרבנן ולענין זה אין חילוק בין משמשי עכו"ם לעכו"ם דבשלמא לענין תפיסת דמים יש חילוק דע"ז אסורה מיד ומשמשין עד שתעבד אך לענין שלא נאסר מדרבנן מטעם קנס אין חילוק לכך העתיק לענין משמשין וה"ה דנדע מנה לע"ז עצמה או אפשר דס"ל באמת בדמי ע"ז עצמה דלעצמו אסור מדרבנן כמו בנשא ונתן ביום אידיהן עצמן ולא מתיר בש"ס רק לאחרים וזה פשיטא לדידן דמותר דלא גרע ממכירה רק לר' יוחנן דס"ל בש"ס שעבודא דאורייתא ולמ"ד חלופי חליפין אסורין אז ודאי אסור אף במשך הנכרי תחלה לכך הוי רבותא בע"ז עצמה דמותר ומכח ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית בי' ש"פ ולכך הוי בע"ז עצמה רבותא דמותר לאחרים עכ"פ ובמשמשין ליכא רבותא דלנפשי' אסור כיון דלר' יוחנן נשא ונתן אסור ובע"כ מה דקאמר מותר היינו לאחרים והוי פשיטא אבל לדידן דקיימ"ל נשא ונתן מותר וקיי"ל של"ד וקיי"ל דחלופי חליפין מותרין הוי להיפך דדמי ע"ז לאחרים הוי פשיטא לנו דמותר ובמשמשין להיות מותר אף לעצמו הוי רבותא והוציא הרי"ף כן מן הירושלמי דמפרש דר"א בכיפה מיירי שלא לסתור להש"ס דילן כמ"ש לעיל ודו"ק היטב בכל זה

רש"י בד"ה של ישראל שעשאה לצורכו למכרו לעכו"ם כראה דט"ס הוא דלמכרו לעכו"ם לא הוי ע"ז של ישראל וכן מוכח מפרש"י ד"ה משל עכו"ם וכו' שכתב וזו לצורך עכו"ם נעשה א"כ מוכח דהיכי דנעשה לצורך עכו"ם מותר ולא נחשב של ישראל וא"כ איך כתב תחלה למכרו לעכו"ם ולכך נראה דט"ס הוא וצ"ל להיות ולא למכרה לעכו"ם דהיינו דעשאה רק לצורכו ולא למכרו לעכו"ם וכן מן הראיות שמבואר לקמן בש"ס דע"ז של ישראל אסור מיד נראה דמיירי בשל ישראל ממש ולכך נראה דט"ס הוא ברש"י כנ"ל

רש"י בד"ה עד כמה הוי הגיע להוראה ט"ס יש בדבריו וצ"ל עד כמה הו לא הגיע להוראה או צ"ל עד כמה יהי' הגיע להוראה וק"ל

תוס' בד"ה ישליש אדם וכו' מיהו אכתי איכא לאקשויי מי יודע כמה חי' וכו' לכאורה אין לדבריהם הבנה דא"כ גם לפירושם קשה מי יודע כמה חי באותו יום ואם ס"ל דלמיתה לזמן מרובה חיישינן אבל למיתה דזמן מיעוט לא חיישינן לכך על יום אחד לא שייך להקשות מי יודע כמה הוא חי א"כ גם לפרש"י לא הקשו דלמא ס"ל לרש"י דגם למיתה דשבוע אחת לא חיישינן דהוי זמן מיעוט וכן נראה מהתוס' בפ"ב דסוכה ורפ"ק דיומא דשבע ימים הוי זמן מועט וצ"ע להבין דבריהם בזה

תוס' בד"ה אם פריו יתן בעתו נראה לפרש להר"א דקאי על הוראה וכו' לא הבנתי דבריהם א"כ למה מסיים הש"ס דאם לאו על זה ועל זה נאמר לא כן הרשעים למה נקראו רשעים בשביל שאין התלמיד זוכה להורות ואטו כ"ע ידעו להורות ואם הוא אין בידו להורות מה יוכל לעשות ואף אם הוי בידו להורות ואינו מורה לא שייך לקראו רשע בשביל זה ומכ"ש דאת הרב אינו ראוי לקראו רשע בשלמא לפרש"י שפירש על קביעת עתים לתורה א"ש דמי שבידו ללמוד ופורק עול זה הוי רשע ממש והרב למד לתלמיד שאינו הגון שייך לקראם רשעים אבל פירוש הר"א קשה למה יקראו רשעים וצ"ע

תוס' בד"ה הגיע לכיפה וכו' דא"כ היינו ר"א האמורא עיין במהרש"א מה