עבודת עבודה חלק א עא

היא גופו חליפי ע"ז ודמי ע"ז בזה לא מהני זה וזה גורם בזה לא הוי מטעם הנאה רק דכן גזרה התורה דע"ז תופסת דמי' ולכך כל שיש כאן ע"ז ולולי הע"ז לא הוי נותן כל כך דמים הוי דמי ע"ז וא"כ ה"נ י"ל כיון שהוא עשה הע"ז זו לנכרי ומקבל בעדה דמים מן הנכרי הוי כמוכר לו ע"ז והוי גוף הדמים דמי ע"ז ובפרט למ"ד אומן קונה בשבח כלי דהוי דמי ע"ז ולא מהני זה וזה גורם כיון דלא נראה כשלוחו הוי לפני דלפני וא"כ היתרו מכח ודאי ולא מכח ספק ובזה מתיר רבה והתוס' שלא תירצו כן נראה דאזלי לשיטתם במס' ב"מ דס"ל היכי דהוי שלד"ע השליחות בטל לגמרי א"כ לפ"ז אין כאן סברא לחלק בין ישראל לנכרי דכיון דהשליחות בטל לגמרי דינו כנכרי דאין לו שליחות ולפ"ז מה דחייב בד"ש הוי רק מכח גרמא בעלמא ולכך אף בעושה הנכרי שליח כה"ג חייב בד"ש ואין לחלק בין ישראל לנכרי בזה ועיין ראיה לסברתינו הנ"ל ביו"ד סי' קס"ט סעיף יוד בעכו"ם שמשכן לישראל והשכינו ביד ישראל דאסור ישראל לפדותו ואם לא ידע הישראל שדעת הנכרי להשכינו ביד ישראל מותר ועיין שם בט"ז מוכרח דהטעם ר"ל דאם יודע נראה כשלוחו ואסיר לדעת רש"י החושש לשליחות בנכרי שם בריבית אבל אם אינו יודע שדעת הנכרי לעשות כן לא נראה כשלוחו ייע"ש וה"ה בזה ממש היכי דיודע שימכרנו לנכרי נראה כשלוחו ואם אינו יודע לא נראה כשלוחו וק"ל

תוס' בד"ה רהיט אבתרי' וכו' אע"ג דלעיל תלינן דלשחיטה זבנה הכא לא תלינן דלישראל מזבין לה דכך ימכור לזה כמו לזה הנה דבריהם אין להם הבנה כלל ונראה כוונתם דכיוונו למ"ש הר"ן ליישב כן דבלשחיטה כשקנאו לשחיטה הוא מקפיד שלא יעשה בה מלאכה אבל במכירה אין חילוק בין זה לזה ועיין מה שעמדנו לעיל על דברי הר"ן בש"ס ד"ה והרי כלים אך על דברי התוס' קשה לי דאם כוונתם כן סתרי דבריהם למה שהקשו לעיל ד"ה מקום שנהגו שלא למכור שהקשו דנימא לשחיטה זבנה ומה קושיא הרי התם אינו מקפיד שלא ירביענה אם קנאה לשחיטה א"כ דומה ממש לאיסור מכירה לישראל חשוד ואין לומר דגם לרביעה הוא מקפיד כשקנאה לשחיטה דעיין בתוס' אימור לשחיטה במה שהקשו דנימא דאעפ"כ ירביענה וכו' א"כ מוכח מדבריהם להיפך לכך דברי התוס' בג' מקומות הללו סותרין זה את זה ואם לא נפרש דברי התוס' כאן כפירוש הר"ן אין לדבריהם הבנה כאן וצ"ע

דף ט"ז ע"א גמרא אמרו לו ותרי מרביעין עלי' ויולדת וכיון דמרביעין עלי' ויולדת אתו לשהויי הנה הרמב"ם בפירוש המשניות נתן טעם דלכך אסרו רבנן בשבורה מכח דאפשר להטחינו ברחיים והוא תמוה דכאן מפורשי דטעמייהו משום דמרביעין עלי' ויולדת עובר וכבר עמד ע"ז בספר ת"ח ולדעתי י"ל כך דהנה כבר כתבנו דלחשש מטחינן ברחיים לא שייך נסיוני רק חשש דשאלה ושכירות אך הרמב"ם לשיטתו שהעתיק בה' שבת רק טעם דשאלה ושכירות ולא טעם נסיוני ולכך א"ש דהנה דבר זה אם שכירות קנייא או לא קנייא תליא בפלוגתא דקה"פ כקה"ד או לא דלמ"ד דהוי כקה"ג שכירות קנייא אבל למ"ד דלאו כקהג"ד אז שכירות לא קנייא והש"ס דפריך לעיל שכירות קנייא והתנן היינו דהמקשן דפריך שכירות קנייא הוי משמע לי' דלכ"ע שכירות קנייא דאם הוי ס"ל דלמ"ד לאו כקהג"ד שכירות לא קנייא לא פריך מידי דהרי י"ל דמתניתין אתיא כמ"ד דלאו כקנין הגוף דמי ובע"כ דפריך בפשיטות שכירות קנייא ס"ל דלכ"ע קנייא לכך מוכיח שפיר ממתניתין דעכ"פ מוכח ממשנה דאיכא למ"ד דלא קנייא והיינו למ"ד דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אבל זה מודה דלמ"ד כקנין הגוף דמי שכירות קנייא וא"כ הרי זה מוכח בש"ס דלמ"ד שכירות קנייא ליכא חשש שאלה ושכירות רק נסיוני ולכך א"ש דהך רבנן דאמרו לו ס"ל שכירות קנייא דס"ל כמ"ד קה"פ כקנין הגוף דמי וכיון דשכירות קנייא ליכא רק חשש נסיוני ובזה לא שייך חשש מטחינו ברחיים ולכך הוצרך לטעם שמרביעין עלי' ויולדת אבל הרמב"ם לשיטתו שפוסק כמ"ד דקנה"פ לאו כקהג"ד וא"כ שכירות לא קנייא ויש כאן חשש דשאלה ושכירות לכך בלאו הרבעה אסור מכח חשש שמטחינן ברחיים ושייך חשש שאלה ושכירות וא"ש ודו"ק ויש להסביר הדבר יותר דהנה הני רבנן דאמרו והלא מרביעין אותה ויולדת בע"כ ס"ל דטרפה יולדת וכיון דהרמב"ם פסק דלא כבן בתירא ולא כרבי יהודא וס"ל דקיימ"ל דאף שבורה אסורה ואנן קיימ"ל דטרפה אינה יולדת לא הוי אפשר להרמב"ם לפרש טעם זה ולכך הוכרח ליתן טעם אחר והנה מידי דברי בזה אזכיר עוד דגם בזה דברי הרמב"ם תמוהין שפסק דלא כבן בתירא וכן פסק הרע"ב והדבר תמוה דהרי מפורש בש"ס דר' יוחנן אמר הלכה כבן בתירא ולח ראינו בש"ס מי שחולק עליו ומה שנראה לי בזה. הוא לפמ"ש לעיל דחשש זה שמטחינן ברחיים לא שייך רק אם חיישינן לשאלה ושכירות אבל חיישינן לחשש נסיוני לא שייך בזה ובע"כ רבי דחייש למה שמטחינו ברחיים ס"ל כטעם דשאלה ושכירות ובע"כ ס"ל דשכירות לא קנייא ובע"כ ס"ל כמ"ד קה"פ לאו כקנין הגוף דמי ולכך א"ש מ"ש רבי יוחנן הלכה כבן בתירא כיון דקה"פ כקהג"ד א"כ ליכא חשש שאלה ושכירות ועיקר איסור בהמה גסה מכח חשש נסיוני וא"כ זה לא שייך בסוס לכך קאמר הלכה כב"ב אבל לדידן דקיימ"ל התם כר"ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ ממילא שכירות לא קנייא ויש כאן חשש שאלה ושכירות וא"כ זה שייך אף בסוס כיון דמטחינו ברחיים לכך פסק דלא כבן בתירא וא"ש שיטת הרמב"ם כפירושו ודו"ק היטב

גמרא לכשיזקין מטחינו ברחיים קשה לי תינח לטעם דחשש שאלה ושכירות בזה יש חשש גם בזה אבל לטעם נסיוני לא שייך בזה דבמה ינסנו לרכוב עליו ליכא חשש מחמר ולהטחינו ברחיים הרי אינו אלא לעת זקנותו גם בלא"ה בהטחנה ברחיים לא שייך שמעה קלי' ואזלא מחמתי' וליכא חשש מחמר וא"כ קשה להס"ד דש"ס לעיל דס"ל שאלה ואגרא קנייא ועיקר האיסור מכח נסיוני הו"ל להקשות מברייתא זו דקאמר רבי אוסר מפני תורת בהמה גסה ובע"כ הטעם דכשמזקין מטחינו ברחיים א"כ בע"כ הוי טעמא מכח שאלה ושכירות ולא נסיוני ומוכח דשכירות לא קנייא ולכאורה הוא קושייא גדולה וצ"ע גדול כעת

גמרא. עד כאן לא שרי ר"י אלא בשבורה דלא אתייא לכלל מלאכה וכו' קשה לי למ"ל ה"ט תיפוק לי' בלא זה הרי רבנן אמרו לי' בברייתא דהלא מרביעין עלי' ויולדת וכיון דיולדת אתי לשהוי ור"י משיב להו לכשתלד משמע הא אם היתה יולדת הי' מודה להו לרבנן דאסורין מה"ט א"כ שור של פטם דודאי אפשר להוליד ודאי דאסורין מה"ט שישהנו כדי להרביעו וה"ל לומר ה"ט ואין לומר דדוקא בנקבה שייך זה ולא בזכר דהרי התוס' כתבו לעיל דגם בזכר שייך ה"ט מיהו לפמ"ש לעיל דהתוס' לא כתבו כן רק ליישב הס"ד דבכורות א"ש גס זה די"ל דדוקא להס"ד דבכורות למה דלא ידע דטעמא דרבנן משום חשש אחלופי לא הוי מצי להוכיח דטעמייהו מכח אחלופי ממה דאסרו בזכרים די"ל דה"ט מכח דס"ל דגם בזכרים שייך חשש רביעה אבל לפי האמת דמסיק שם הש"ס דטעמייהו מכח אחלופי ס"ל דבזכרים לא שייך חשש זה שישהנו מכח רביעה ורבנן לא קאמרו רק לדבריהם דר"י בנקבות ולא בזכרים וכאן דמבעיא ליה בזכרים שפיר נתן טפי הטעם מכח דאתיא לכלל מלאכה וא"ש ודו"ק

גמרא שור של פטם מהו הנה הרי"ף השמיט בעיא זו ועיין בר"ן מ"ש בזה ולפע"ד הי' נראה לומר כיון דבפ"ק דבכורות מבעיא שם אם מותר למכרו לר"י ומסיק שם דאסור ולכך נראה דודאי שור של פטם מסתבר טפי להיות אסור למכרו מעובר כיון דהשור כבר בעולם ובידו להכחישו ולעשות בו מלאכה אבל העובר ודאי אינו בעולם כלל ועוד לפי מה דפשוט שם דלכך עובר אסור מכח דר"י קאמר שאינה יכולה להתרפאות ולחיות ולכך ודאי דראוי לאסור שור של פטם והש"ס דמבעיא כן בשור של פטם היינו לפי מה דסבר כאן בעובר מותר למכרו בדרך את"ל דעובר מותר למכרו לר"י לכך מבעיא לי' בשור של פטם מהו אבל כיון דפשוט הש"ס שם דבעובר אסור למכור לר"י מכ"ש דשור של פטם אסור לכך לא העתיקו הרי"ף ודו"ק

גמרא תנן אין מוכרין להם דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים טעמא דאית בי' נזק הא לית בי' נזק שרי וכו' קשה לי טובא מהו פריך הרי זה ודאי לטעם שיש בו נזק לרבים אין חילוק בין אם הוי על ידי סרסור או לא וא"כ מהו פריך הרי לעיל מסיק הש"ס דע"י סרסור שרי דלא שייך בסרסור חשש שאלה ושכירות ונסיוני וא"כ הרי י"ל דמתניתין קמ"ל דאין מוכרין להם כל דבר שיש בו נזק לרבים אפילו ע"י סרסור משא"כ בדבר שאין בו נזק לרבים מותר ע"י סרסור אבל לעולם שלא ע"י סרסור אסור בבהמה גסה וצע"ג בזה ואפשר בזה ליישב שיטת הרמב"ם שבה' שבת העתיק סתם דחי' גסה הרי היא כבהמה גסה למכירה ולא חילק בין אריות לשאר חי' גסה ובע"כ דמפרש כפרש"י דהמשנה אתי כר"י דמתיר בשבורה והרמב"ם דפוסק כרבנן לכך אוסר אף באריות ובה' עכו"ם העתיק המשנה דאין מוכרין להם דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים משמע הא לית בי' נזק שרי והרי המשנה אתיא כר"י ולרבנן בלא"ה אסור ושוב ראיתי בלח"מ ה' עכו"ם הרגיש בזה ולפמ"ש ניחא די"ל דהרמב"ם הוי קשה לו קושיא הנ"ל למה לא מתרץ דאיירי בסרסור ולזה ס"ל דכל הך סוגיא הוי ס"ל דאין חילוק בין סרסור או לא ובכל ענין אסור אבל לדידן דקיי"ל כרב אדא שמותר למכור ע"י סרסור בלא"ה אפשר לאוקמא המשנה ע"י סרסור ובא וראה דקדוק לשון הרמב"ם בה' שבת שכ' דחי' גסה אסור למכור כדרך שאסור למכור בהמה גסה ואינו מותר אלא ע"י סרסור ולכאורה מ"ש להתיר ע"י סרסור הוי שפת יתר דזה פשיט' דמי גרע מבהמה גסה וכיון שכבר ביאר בבהמה גסה שמותר ע"י סרסור מכ"ש בחי' ולמה חזר לכפול בחי' גסה אך לפי הנ"ל י"ל דבא לישב קושיית הש"ס שלא תקשה אם חי' גסה כבהמה גסה למכירה מה איריא דבר שיש בו נזק לרבים אפילו לית בי' שרי לכך כתב כיון דע"י סרסור מותר לכך י"ל דהמשנה מיירי ע"י סרסור ודו"ק ועדיין צ"ע בכל זה ועיין בק"א קנ"א מ"ש בזה עוד בישוב שיטת הרמב"ם

גמ' תנן אין מוכרין להם דובים ואריות וכו' הא אין בהם נזק שרי קשה לי מה קושיא הרי עיקר החשש דחי' גסה מפורש בש"ס לקמן דמטחינו ברחיים וא"כ תינח לחשש דשאלה ושכירות אבל חשש נסיוני לא שייך בזה ולא שייך בזה חשש מחמר כיון דאינו נושא משוי וא"כ הרי יש להקשות מהו פריך הש"ס לעיל ושכירות קנייא והתנן אף במקום שאמרו וכו' הרי י"ל דזה תליא בפלוגתא דקנין הפירות כקנין הגוף דמי וא"כ י"ל דהך