עבודת עבודה חלק א סח

מקמי דגברא רבא וכו' א"כ מוכח דגברא רבא עדיפא וא"כ ראוי ממילא לתבוע עלבון שלו ולמה הוצרך לסמוך על תביעת עלבון הס"ת לכך זה הכריחם דודאי ר"ח ראה איזה ענין שהס"ת ודאי קדושה ולכך הי' מובטח עלי' שיתבע הקב"ה עלבונה ולכך סמך דרך אגב מי שיתבע עלבונה של ס"ת יתבע גם עלבונו לכך שאלו לו מה ראית שאתה מובטח בעלבונה של ס"ת יותר מעלבונך ולכך השיב שראה גוילין נשרפין ואותיות פורחת מזה הבין שיש בה יותר קדושה דבלא"ה הי' נשרפין האותיות ובע"כ שהיא קדושה מאוד ולכך בודאי יתבע עלבונה ולכך סמך מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע עלבוני והתוס' נראה דס"ל כהפוסקים דהיכי דיעבור ואל יהרג אסור להחמיר על נפשו ולכך י"ל שעל נפשו הי' מתיירא כיון שהכניס עצמו בסכנה חשש פן עשה שלא כדין ולכך לא יתבע הקב ה עלבונו אך הס"ת שהיא נכנסת בלא דעת בסכנה זו א"כ עלבונה ודאי יתבע לכך אמר מי שיתבע עלבונה של ס"ת שלא פשעה ונכנסה בסכנה זו הוא יתבע עלבון שלי דדווקא לעשות עבורו נס חדש אינו כדאי כיון שנכנס בסכנה אבל כיון שבלא"ה יתבע עלבונה של ס"ת דרך אגב יתבע גם עלבוני כיון שא"צ לענין מחודש עבורי לכך הוי קשה להו מנ"ל דראה איזה דבר אך לשיטת הפוסקים דס"ל דמותר ומצוה להחמיר על נפשו א"כ לא אלים עלבון ס"ת מעלבונו בע"כ שראה איזה רמז בס"ת לכך שאלו מה ראית וא"ש ומ"ש מי שיתבע עלבונה של ס"ת הוא יתבע עלבוני י"ל בזה מ"ש המשורר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי והבן זה

ע"כ גמרא כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו גורמין לידי ביטול תורה נראה הכוונה בזה דהנה לא פריך הש"ס איצטדין אאיצטדין די"ל כולה ר"כ הוא והרי ר' נתן אינו מתיר רק מפני שצוח וניצול ועוד שיכול להעיד על עדות אשה להשיאה וא"כ י"ל דאחר כונת הלב הן הן הדברים כי הברייתא המתרת מיירי שהוא מכוין לש"ש לצווח ומציל ולהעיד עדות לכך מותר והאוסרת מיירי שאינו מכוין לשם כך רק לראות גוף הענין בזה אסור דהוי מושב לצים אך עיקר פרכת הש"ס הוי דאם לא הי' הברייתא אוסרת דברים הללו רק מכח עכשיו דבשעה שרואה כן הוי מושב לצים בזה הוי שפיר מקום לחלק דמושב לצים לא נקרא רק אם מכוין לשם ליצנות אבל אם מכוין להיות צווח ומציל או להעיד עדות אין זה מושב לצים אבל כיון דהתנא אומר דהא למדת שכל הדברים מביאין לידי ביטול תורה א"כ בין אם מכוין לראות או לצווח סוף סוף יבא לידי ביטול תורה ולבטל תורה ודאי אסור אף שמכוין להיות צווח וכו' כי אין ספק מוציא מידי ודאי ולכך אם לא הוי אמר שהא למדת שדברים הללו מביאין לידי ביטול תורה הייתי אוסרו רק מכח מושב לצים ובזה הכל בכוונה תליא מלתא אם לא הי' מכוין לשם לצנות הי' מותר לכך אמר הא למדת שדברים הללו מביאין לידי ביטול תורה ובזה בין אם מכוין לראות או לצווח וכו' אסור לכך שוב פריך שפיר ורמינהו הן אמת דלשון ר''נ דקאמר מפני שצווח ומציל משמע אף שהוא איני מכוין לכך מותר דאל"כ כך הו"ל לומר ר"כ מתיר אם מכוין לצווח ומציל מזה משמע שמתיר בכל ענין ואי אפשר לאוקמא תרוייהו כר"נ מ"מ הוי קשה לוקמא תרוייהו כרבנן ורבנן לא פליגי אר"נ רק במה שמתיר אף באינו מכוין אבל במכוין אף רבנן מודים ואתיא כת"ק ובע"כ כמ"ש ודוק ועיין בש"ס לקמן דף י"ט בש"ם כתבנו פירוש אחר הכון בדבור זה ועיין שם בתוס' ד"ה אשרי איש ולא אשרי אשה

גמרא. מאי בינייהו קשה לי נימא דאיכא בינייהו אם מותר לילך במקום סכנה דלר"מ דס"ל דבכל המקומות מזבלין ויש חשש ע"ז אסור אף במקום סכנה כמ"ש ביו"ד סימן קנ"ז וכן משמע לעיל דף י"ב גבי פרצופות המקלחות מים דאף היכי דהוי רק מכח מראית עין אסור אף במקום סכנה אבל לרבנן דס"ל דיש מקומות שאין מזבלין ואין איסור רק מכח מושב לצים זה מותר במקום סכנה דאין לך דבר עומד מפני סכנה וכו' אך נראה דמזה ראיה לדברי הר"ן במכילתין לעיל דף י"ב הובא ברמ"א יו"ד סימן קמ"ט דכל דבר שאינו אסור בע"ז רק מכח מראית עין מותר במקום סכנה ומפרש שם הסוגיא דלעיל דף י"ב בע"א ייע"ש א"כ לדידי' פריך שפיר מ"ב כיון דכאן לא נאסר רק מכח מראית עין כמ"ש רבנן להדיא מכח חשדא ובזה מותר במקום סכנה לכך פריך מ"ב וזה ראי' גדולה לשיטת הר"ן בזה ודו"ק מיהו לפי שיטת התוס' שהם מפרשים דעל מקום שמזבלים קאמר מאי בינייהו ובע"כ היינו דר"מ אוסר מכח חשש עכו"ם ממש ולא מכח חשדא ורבנן אסרו מכח חשדא לפ"ז קשה שפיר דלתרץ מקום סכנה איכא בינייהו דלר"מ דס"ל דאסור מכח עכו"ם ממש אסור אף במקום סכנה ולרבנן דאסר מכח חשדא מותר במקום סכנה וצ"ע

גמרא ואם לץ עליו נאמר אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא הנה מה שסיים הש"ס הך קרא לכאן י"ל כי הנה לכאורה הי' אפשר לומר כי כמו שהליכה אין בו איסור מצד עצמו רק מצד הגורם לו שסופו לעמוד וכו' וכן לאינך א"כ כולם לא נאסרו מצד עצמן רק שנדונו על שם סופן כן הי' אפשר לומר שגם הליצנות אין בו איסור רק מכח שנדון ע"ש סופו שיבא ממנו לידי חטא אחר לכך אמר לא כן הוא רק הליצנות הוא בעצמו האיסור וז"ש הכתוב דהנה אף שבכל הענינים הוי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות בזה לא הוי כן רק הוא להיפך דאם למד אדם תורה ואינו מקיימה כא נחשב לכלום כמ"ש חז"ל בפסוק חוסן ישועת חכמה ודעת וכו' וא עפ"כ יראת השם היא אוצרו משל לאדם וכו' יש לך קב חומטין וכו' משמע תורה בלא יראה אינו כלום וכן מכריז ר' ינאי חבל על דלית לי' דרתא ותרעא וכו' וא"כ לימוד החכמה בלא המעשה לאו כלום הוא ולהיפוך אם לומד אדם ליצנות אף שאינו חוטא בה נחשב לעבירה בפ"ע וז"ש אם חכמת חכמת לך כלומר אם אין בך מעלה אחרת רק החכמה אז חכמת לך אבל לא לו ית' כי לפניו ית' לא נחשב לכלום ולא פעלת כלום לפניו אבל אם לצת לבדך אף שלא עשית דבר אחר רק זה לבד ג"כ תשא אף שלא תבא ממנו לחטא אחר ולכך קמ"ל הש"ס דאם לץ לא נאמר דסופו לבא לידי חטא אחר רק עליו כאמור אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא בלי עון אחר וק"ל

גמרא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים עיין פירש"י והוא דחוק גם לפירושו נצטרך לומר דאזיל כאן למ"ד במס' תענית דאף מפתח של פרנסה לא נמסר לשליח דכתיב פותח את ידיך וכו' לכך להך מ"ד א"ש כיון דאומר הקב"ה מושך ידו מן הלוצצים ממילא אין להם במי להתפרנס דמפתח הפרנסה הוי רק בידו ית' אבל לדעת הת"ק דמפתח של פרנסה נמי נמסר לשליח לא שייך ראי' זו דנהי שהקב"ה מושך ידו מן הלוצצים עדיין אפשר שיהי' מתפרנס ע"י שליח מיהו לפי מה דמסיק הש"ס דכ"ע מורו בזה נסתרו דברינו הנ"ל מיהו בלא"ה פרש"י דחוק ולכך כראה הכונה דהנה בר"ה כדון העולם בכלל ובפרט דבכלל הוא נדון כמה שפע וטובה ראוי לבא לעולם בכללו ובזה נדון אחר רובו ואחר שנדון בכלל נדון בפרט דכ"א נדון יחידי כמה מגיע לו חלק מאותו טובה ואז נתחלק לכל אחד חלקו כפי הראוי לו ועיין בר"ן פ"ק דר"ה כתב כן בהדיא לחלק בין ר"ה לשאר זמנים שהעולם נידון בו ייע"ש והנה מי שמתלוצץ פורעים לו חלקו בליצנות במקום שהי' ראוי לו ליטול חלק בפרנסת העולם וטובו מסלקין אותו תמורתו בליצנות והנה זה הוי חלקו כדמצינו בכמה דוכתי דיד הוא לשון חלק וז"ש משך ידו חלקו את לוצצים ולכך אין חלק לו עוד בפרנסת העולם

גמרא. ת"ר ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם וכו' ועליהם נאמר אשרי האיש וכו' הנה אומרו ועליהן נאמר אין לו הבנה למה דוקא עליהן ולא על שאר מושב לצים ג"כ ואם הכוונה רק לומר שגם זה בכלל מושב לצים כך הו"ל לומר והמה בכלל מושב לצים שנאמר אשרי האיש מהו ועליהן נאמר גם לשון הברייתא דקאמר ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם נחשים והו"ל לומר כך ההולך לאיצטדינין וכו' או לראות נחשים וכו' לכך הי' נראה הכונה כך דודאי לילך לאיצטדינין ולכרקום בעצמו ליכא איסורא אם מכוין לשם שמים להיות צווח ומציל או להעיד עדות אשה רק דקמ"ל כאן אף דתחלה הלך לשם לשם שמים ולא נעשה בהליכתו איסור מ"מ אח"כ בהיותו שם ראה נחשים וכו' וכיוצא בזה מה שאינו שייך לכוונתו להיות צווח ומציל או להעיד עדות אשה גם זה הוי בכלל מושב לצים אף שבהליכתו לא כיון לכך ולכך אמר ההולך לאיצטדינין וכו' והוי הליכתו שלא ע"ד לראות נחשים וכו' אעפ"כ אם ראה נחשים וכו' ה"ז מושב לצים וז"ש הש"ס דהנה הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב והנה הש"ס לקמן פריך כיון דלא הלך היכן עמד וכיון דלא עמד היכן ישב ונראה דזה הוי קשה להש"ס כאן ולכך מפרשו דקאי על ענין הנ"ל ואז א"ש דמשכחת לה ישיבה בלא הליכה דהליכה הוי בהיתר להיות צווח ומציל ולהעיד רק שאח"כ דרך אגב ראה הנחשים נחשב מושב לצים והוי הישיבה בלא הליכה לכך אמר ועליהן נאמר קרא אשרי האיש אשר לא הלך היינו סיפא דקרא ובמושב לצים לא ישב ומשכחת לה ישיבה בלא הליכה אבל זולת זה לא משכחת לה ישיבה בלי הליכה ובלא דברינו כמי ע"כ כוונת הש"ס לסיפא דקרא כמובן ואין להקשות לפי דברינו מהו פריך הש"ס איצטדינין אאיצטדינין הרי י"ל איצטדינין עצמו אינו איסור ולא קרא מושב לצים רק בשביל שראה שם נחשים וכו' מיהו זה לק"מ דמשמע להש"ס מן הברייתא דקאמרו הולכין לאיצטדינין מפני שצווח ומציל ולא קאמר הולכין לאיצטדינין להיות צווח ומציל משמע אף שהוא אינו מכוין מותר משום דלפי האמת יתכן להיות צווח ומציל אף שהוא אינו מכוין לכך מותר ובזה פריך שפיר אהדדי בברייתא משמע דכל שאינו מכוין להיות צוח ומציל יש בו משום מושב לצים ואידך ברייתא מתרת אף שאינו מכוין לכך מכח דאפשר להיות מזדמן דבר מצוה ולפ"ז הי' מותר מכ"ש אם מכוין לצווח ולהציל לראות נחשים ועקרבים כיון דעכ"פ אפשר שיזדמן עי"כ שיהי' צווח ומציל ג"כ ולכך קשיין אהדדי וא"ש ודו"ק

תוס' ד"ה מ''ב וכו' הנה לפי פירושם יהי' מחולקין עם פרש"י דלפרש"י מה דמשני הש"ס נושא ונותן א"ב היינו במקום שאין מזבלין ולהתוס' יהי' הכוונה במקום שמזבלין דלר"מ במקום שמזבלין נושא ונותן אסור ולרבנן אף במקום שמזבלין נושא ונותן מותר וכן ראיתי בת"ח שפירש כן ושוב ראיתי במהר"מ לובלין שפירש להיפוך דלר"מ מותר בנושא ונותן ולרבנן אסור ואין הבנה לדבריו מי דחקו לכך והרי לא נזכר בלשון התוס' דלרבנן לאוסופי קאתי רק סתם כתבו מדמזכירין בלשונם במקום שמזבלין משמע דגם בזה פליגו את"ק אבל לעולם י"ל דרבנן לאקילו קאתי דלר''מ אסור מדינא ומדרבנן רק מכח חשדא וגם אינו סברא כלל דלר"מ דס"ל דאסור