עבודת עבודה חלק א סז

חשש שמא ימכרנו לנכרי ולכך כל הצדדים שקולים תלינן לקולא ובפרט דבזה י"ל דבזה הוי ס"ל איסורא שמא ירביענו ואת"ל לא ירביענו שמא ימכרנו לנכרי משא"כ בישראל חשוד דהוי רק חד ספיקא ומהו פריך ולכאורה צע"ג והנה מה שהי' נראה לי בזה דמה דקאמר הש"ס דישראל חשוד לישראל נמי זבין אין הכונה דמכח ספק תלינן לקולא דאפשר שימכרנו לישראל רק הכונה כך דהרי חזינן בלאו דלפני עור דאינו עובר רק בדקאי בתרי עברי דנהרא אבל כל דאפשר ליטלו בעצמו אף אם באמת אינו נוטלו בעצמו רק הוא נותן לו שרי א"כ חזינן כל דאפשר לו להיות בלי לאו דלפני עור אף דהשתא הוא נותן לו בידו מותר וא"כ ה"נ בזה לאו דלפני עור לא שייך רק אם בשעה שמוסר לו יודע בודאי שיעשה בו עברה אבל כל דאפשר להיות דרך היתר אף דאח"כ עושה בו הלה איסור לא עבר המוכר אלפני עור כיון דעכ"פ אפשר הי' שיעשנו הלוקח דרך היתר וא"כ כיון דאפשר שימכרנו לישראל ולא לנכרי אף אם מוכרו לנכרי ליכא לאו דלפני עור כלל ואין הדבר מותר מכח ספק רק מכח ודאי וא"כ בזה פריך הש"ס שפיר דלרביעה לא חיישינן ולחשש מכירה לנכרי ליכא אף דרך צירוף כיון דאינו ספק בדבר רק היתר ודאי כנ"ל ובזה כראה לי ליישב קושיית התוס' על נכון מה שהקשו התוס' ד"ה רבה זבין חמרא וכו' שהקשו דהרי רבה גופי' דחי לעיל טעמא דר"ה וכו' והנה גוף קושייתם נראה דאינו רק לשיטתם לעיל בד"ה מי דמי כפי פירושם שם דאלו לפרש"י לא קשה מידי דהרי רש"י פירש דעיקר החילוק הוי בין יש חשש שאלה ושכירות ובין היכי דליכא חשש שאלה ושכירות רק לאו דלפני עור בזה תלינן שפיר וא"כ לפ"ז הרי גם כאן ליכא חשש שאלה ושכירות רק חשש דלפני עור ובזה גם לעיל קאמר רבה דתלינן אך לפי פירושם שפיר הקשו כיון דלעיל פליג רבה וס"ל היכי דאיסור בגוף הבהמה לא תלינן וכאן מיירי נמי משבת והוי האיסור בגופו ולמה ס"ל דתלינן הן אמת דגם לפי פירושם אין מובן לקושייתם דבשלמא התם דאיירי שמוכר לנכרי עצמו ויש בזה חשש איסור מלאכה בבהמתו ואיסור מלאכה בבהמתו הוי על גוף הבהמה אבל בזה הרי הוא מוכר לישראל וא"כ לגבי המוכר ליכא חשש מלאכה בבהמה רק חשש שמכשיל את השני בלפני עור וא"כ הוי כאן עיקר החשש למוכר מכח לפני עור ועל גורם לפני ליכא איסור בבהמה דאטו גוף הבהמה מצווה על לפני עור ובזה אין החשש רק על האדם ובאדם עצמו מודה רבה דתלינן וצ"ע בזה על התוס' מיהו אף לפי קושייתם נראה דא"ש לפמ"ש דאין דומה זה לזה כלל די"ל דכמו דבאפשר ליטלו בעצמו אף דמן התורה לא עבר אלפני עור מ"מ איסורא דרבנן איכא מכח מסייע ידי עוברי עברה כן ה"נ היכי דאפשר בידו למכרו לישראל נהי דבזה ליכא לפני עור עכ''פ איסורא דרבנן איכא מכח מסייע ידי עוברי עברה מיהו בזה כיון דהוי איסורא דרבנן דמסייע ידי עוברי עברה רק דרבנן לכך שוב כיון די"ל ספק דרבנן להקל תלינן דבאמת לשחיטה זבין ולפ"ז נראה דמסייע ידי עוברי עברה לא תקנו רבנן רק במסייע לידי עברה ממש בענין דהעושה עצמו עושה עברה ממש בזה אסרוהו אף למסייע בו מכח מסייע ידי עוברי עברה אבל באם היכי דגוף העושה אינו עושה עברה ממש רק דעובר אלפני עור בזה כיון דלאו דלפני עור גופו לא אסרה רק מכח דהוי מסייע ידי עוברי עברה בזה במסייע לעובר אלפני עור לא החמירו בזה רבנן לעשות בזה תקנה לעבור בזה משום מסייע ידי עוברי עברה ובהיות כן מיושב על נכון דבשלמא בשבת דאם הוי ידענו שיעשה בה מלאכה הוי אסור אף דתחלה אפשר שקנאה לשחיטה מ"מ אם לפי האמת יעשה בה מלאכה הוי אסור ואין היתר רק מכח דתלינן שבאמת לשחיטה זבין ובהכי עמדתי על נכון בשינוי לשון הש"ס דתחלה גבי רב הונא אמר אימור לשחיטה זבין ובמשנה דאין מוכרין פרה לישראל החשוד על השביעית קאמר בה מפני שיכול לשוחטה ולא אמר דאפשר דלשחיטה קנאה אך הוא הדבר אשר דברנו דבש"ס גבי מלאכת שבת לפי האמת אין היתר רק לתלות שבאמת לא יעשה בה מלאכה רק לשחיטה קנאה ולכך אמר בלשון כזה אימור לשחיטה זבין אבל במשנה דאין מוכרין פרה לחשוד איירי לענין לאו דאורייתא דלפני עור ונקט כן לרבותא דב"ש דאף לאו דאורייתא איכא ולכך לענין לאו של תורה אין צריך לומר דבאמת לשחיטה קנאה רק כיון דעכ''פ בידו לשוחטה אף אם קנאה למלאכה לא שייך לפני עור ומה שמביא הש"ס ראי' מזה לזה היינו דקשה לו והא דלאו של תורה ליכא כל דיכול לשוחטה אכתי איסור דרבנן איכא מכח מסייע ידי עוברי עברה ובזה הוצרך לתלות דבאמת לשחיטה קנאה וא"כ מוכח דעכ"פ בדרבנן תלינן דלשחיטה קנאה וה"ה בשבת דהוי איסור דרבנן ותלינן דבאמת לשחיטה קנאה ולכך כל כה"ג לתלות דמכח ספק דבאמת לשחיטה קנאה פליג רבה ומחלק בין אם מצווה על בהמתו או לא והיינו התם דבשבת בעינן באמת לומר דלשחיטה קנאה וכן בשביעית דיש בזה איסור מסייע ידי עוברי עברה עכ"פ ובעינן לתלות דבאמת לשחיטה קנאה אבל במוכר לישראל החשוד למכור לנכרי דבזה כבר כתבנו דליכא בזה חשש מסייע ידי עוברי עברה וא"כ בזה לא בעינן לתלות דבאמת לשחיטה קנאה רק כיון דאפשר לו לשוחטה ליכא חשש לפני עור ואין היתרו מכח ספק רק מכח ודאי ובזה מודה רבה דאין חילוק בין מצווה על בהמתו או לא רק בכל ענין מותר וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה

רש"י בד"ה ומנא תימרא דהיכי דאיכא למתלי במכירה דלפני עור תלינן הנה זה אין לו הבנה דהרי כאן לא הוי הטעם מכח לפני עור רק מכח חשש שאלה ושביתה בהמתו ונהי דהשתא הוי ס"ד דש"ס דאין חילוק בין זה לזה ושוין הם לענין תלי' עכ"פ כאן לא מיירי מלפני עור ולמה נקט רש"י לפני עור לכך נראה דט"ס הוא ברש"י וצ"ל היכי דאיכא למתלי במכירה דאיסור תלינן וק"ל

רש"י בד"ה אלמא לא חשידי וכו' הא בבהמה גסה אסור לזבוני להו אלמא משום דהדר מזבין לי' לעכו"ם חיישינן יש לדייק למה הוצרך לדייק מדיוקא ולא מגוף המשנה ממקום שנהגו שלא למכור דאין מוכרין בע"כ הוי טעמא דאסור מכח דחיישינן שימכרנו לנכרי א"כ מוכח דחיישינן להכי ואם ס"ל לרש"י די"ל בבהמה דקה יש איסור אחר שלא לחשש מכירה לנכרי וא"כ מנ"ל לדייק דבהמה גסה אין מוכרין דלמה אדרבא בבהמה גסה בכל מקום מוכרין דעדיפי כיון דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר א"כ י"ל דאדרבא בבהמה גסה לכ"ע מוכרין וצ"ע

תוס' בד"ה רבה זבין חמרא וכו' וקשיא דהא רבה גופי' דחי טעמא דר"ה לעיל וכו' ועיין מ"ש לעיל בחידושי לש"ס שקושייתם תמוה אפילו לפי פירושם לעיל בד"ה מי דמי וכו' דסוף סוף הרי עיקר האיסור בזה שגורם ללוקח לעבור אלפני עור ולפני עור אין הבהמה מצווה רק האדם ובזה מודה רבה דתלינן ייע"ש והנה אפשר ליישב דבריהם דקושייתם נמשך רק לתירוץ השני שכתבו אח"כ לנכרי מזבין לי' לישראל לא מזבין שהקשו דהרי הוי לפני דלפני ותרצו דחד לפני הוא כדי שלא יעבור הישראל אשאלה ושכירות ונסיוני עכ"ל וא"כ לפ"ז הולך קושייתם כאן דרך ממ"נ אם חיישינן כדי שלא יעבור ישראל השני בלפני עור ובזה מודה רבה דתלינן כיון דאין הבהמה מצוות על כך א"כ קשה למ"ל הטעם דלישראל כמי מזבין תיפוק לי' בלא"ה דהוי לפני דלפני דלא ומפקידינן ואם הכוונה דחד לפני הוא כדי שלא יעבור הישראל אשאלה ושכירות ונסיוני א"כ בזה שוב אף הבהמה מצווה ובזה חולק רבה לעיל דלא תלינן וכו' דבורם בזה סובב והולך על דיבור שאח"ז וכו' הנה מ"ש בתרוצם השני וק"ל

תוס' בד"ה לנכרי מזבין וכו' וא"ת מ"ש מלפני דלפני הב"ח ביו"ד קנ"א די"ל דוקא היכי דהוי ספק אם יעבור או לא אז נחשב לפני דלפני אבל היכי דבודאי יהי' נעשה כן הוי חד לפני מיושב כאן כמי קושייתם די"ל זה עצמו כוונת הש"ס דאם לא היי אפשר לומר דלישראל כמי מזבין הוי רק חד לפני אבל כיון דאפשר דלישראל נמי מזבין שוב הוי לפני דלפני ובזה הוי מיושב כמי מה שהקשו התוס' לעיל בדבור הקודם דאיך ס"ל לרבה דתלינן בישראל ולעיל פליג רבה וס"ל דלא תלינן דלשחיטה זבנה ייע"ש ולפי הנ"ל א"ש דשאני בחשש שימכרנו לנכרי דהוי לפני דלפני ולכך ס"ל דאלפני דלפני לא מפקידינן ועיקר הטעם דלישראל מזבין לי' הוי כדי להיות לפני אבל באימור לשחיטה זבנה הוי רק חד לפני בז לא תלינן מספק להקל והתוס' שהקשו כן הוי לשיטתם דס"ל דאף בודאי הוי לפני דלפני אבל ממה שכתבתי לעיל דף י"ד ע"ב קשה דלכומר ודאי אסור למכור דאף לנכרי שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר מזה מוכח דס"ל כדעת הב"ח דבודאי לא נחשב לפני דלפני וא"כ דבריהם צ"ע שסתרו למה שמוכח מכאן להיפך וצ"ע אך לפמ"ש לעיל שם דף י"ד ע"ב בתוס' הנ"ל לפרש דעת התוס' והב"ח דדוקא בע"ז מחלקים בין ספק לודאי אבל בשאר איסורים אין חילוק הוי א"ש לכאורה דכאן בשאר איסורין מיירי אך כד דייקינן גם זה ליתא דהרי כאן במוכר לישראל חשוד מיירי ובמוכר לישראל הוי כמו התם בע"ז ועדיף מנה דבישראל ודאי מצווין להפרישו וא"כ קשה למה לא חילקו גם כאן בין ספק לודאי וצ"ע דסתרי דבריהם אהדדי וצע"ג והנה עוד קשה לי על קושייתם דהרי יש לומר בישראל כיון דיש שליחות א"כ אם הי' עושה את השני שליח למכור לנכרי ודאי דהוי עובר הראשון על לפני עור כיון דשלוחו כמותו ואף דאין של"ע היינו בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב וא"כ נהי דלא עשאו שליח כיון דידוע דהישראל חשוד למכור לנכרי נראה כשלוחו ואסור אבל במוכר לנכרי כיון דאין שליחות לנכרי א"כ אף אם עשה את הנכרי שליח למכור להשני נמי נחשב לפני דלפני ולכך אין לאסור מטעם דבראה כשלוחו דאף אם הוי שלוחו בפירוש אין בו איסור ובזה הוי מיושב קושייתם הראשונה דרבה חולק על ר"ה ולפמ"ש י"ל כך דבשלמא בלשחיטה אם הוי באמת עושה בו מלאכה יש בו איסור ואין בו היתרא רק מכח ספק דתלינן דבאמת לא יעשה בו מלאכה ולתלות מכח ספק פליג רבה ואוסר אבל כאן הוי כוונתו כך דבשלמא אף אם הוי ידוע דהחשוד דרכו למכור רק לנכרי אז הוי נראה כאלו הישראל הראשון עשהו שליח למכור לנכרי והוי רק חד לפני עור אבל כיון דחשוד לישראל נמי מזבין א"כ המוכר לחשוד אינו נראה נעשהו שליח למכור לנכרי והרי אפשר שימכרנו לישראל ולפ"ז אף שאח"כ מוכרו החשוד לנכרי אין להמוכר הראשון בכך כלום מן הסתם יתבע עלבונה א"כ על אותה חזקה יש לסמוך גם על נפשו כי מן הסתם יתבע עלבונה ואם לא סמך על חזקה ויתיירא לנפשו פן אינו כדאי שיתבע הקב"ה עלבונו א"כ גם על הס"ת קשה מנ"ל שהיא כשרה ומקובלת לפניו ית' שיתבע עלבונה דלמא גם בה יש פסול ואם משמע לי' דאף אם אינו כשרה מ"מ כיון דלפי ראית העין היא ס"ת ראוי שיתבע עלבונה א"כ גם עליו ראוי כן דלפי ראות העין הוי צדיק ות"ח ועוסק בתורה וראוי לתבוע עלבונו והרי אמרו חז"ל בבלאי טפשאי דקיימו מקמי ס"ת ולא קיימו מקמי