עבודת עבודה חלק א סו

חיישינן שלא ידע הוא טעם הדבר וסוף סוף הוא לא יבחין ויטעה בין שאלה למכירה ושאם הי' יודע בטעם הדבר בלא"ה הוי מכירה היתר גמור ואין לו דמיון לשאלה ובזה יובן קושיות התוס' יותר מה שהקשו דבשדה לא שייך שאלה ושכירות ולכאורה אין הבנה לקושייתם דמה בכך סוף סוף הרי אסי למכור לו שדה והיכי דאפשר למתלי לקולא תלינן א"כ ה"נ בזה אך לפ"ז י"ל א"ט והקשו שפיר כיון דבשדה לא שייך שאלה ושכירות ובע"כ אין בזה חשש אחלופי רק איסור גופו מכח לפני עור או מסייע ידי עוברי עבירה ואם כן בזה כל דהוי בגופו איסור שפיר יש לתלות לקולא ודו"ק

גמרא והרי כלים דאין אדם מצווה וכו' קשה לי לפמ"ש הר"ן על הרי"ף להקשות מ"ט אסרו למכור לישראל חשוד נתלי דהישראל ימכרנו לישראל ותירץ דדוקא לשחיטה דמקפיד בה שלא לעשות מלאכה כשקנאו לשחיטה אבל בישראל המוכר דאין חילוק לו בין אם מוכרו לישראל או לעכו"ם חיישינן ייע"ש וקשה א"כ מהו פריך כאן מכלים הרי בכלים אף אם קנאן לשנה אחרת נמי יוכל לעשות באותה שנה וא"כ כיון דדרך הקונה כלים לשנה אחרת אינו מקפיד בהם על אותו שנה א"כ שוב דומה למוכר לישראל משום דחיישינין ואפשר דקושיות הש"ס אינו על מה דאמרינן כאן אימר לשחיטה זבנה רק על מה דאמרינן בשדה מפני שיוכל להובירה אך גם בזה לא הוכח חדא דאם בשדה שייך חשש שיעשה בה גם בשנה זו אכתי כשאר קושיות הר"ן מ"ש משדה דתלינן ובישראל החשוד לא תלינן ועוד דבשדה אדרבא ודאי אם קנאה להובירה מקפיד בה שלא יעשה מלאכה בה בשנה זו כיון דרוצה להובירה נדרך המוברים שנה אחת וזורעים אחת וא"כ לפי סברת הר"ן לא דמי זה לזה כלל ומהו פריך והרי כלים וזה צע"ג על דברי הר"ן לפע"ד

גמרא, אלא אמר ר"א כל היכי דאיכא למתלי תלינן אע"ג דמצווה וכל היכי דליכא למתלי תלינן אע"ג דאינו מצוה קשה לי טובא מי הכריח לר"א לחזור בו לומר היכי דאיכא למתלי תלינן אע"ג דמצווה כיון דעיקר חידושו הוא בתירוצו דבכלים ליכא למתלי להיתרא וכמ"ש התוס' דהס"ד הוי דבכלים נמי איכא למתלי להיתרא וא"כ ר"א מחדש זה דבכלים ליכא למתלי להיתרא וא"כ הוי יכול הש"ס להיות נשאר בסברא קמייתא דהיכי דאיכא למתלי יש חילוק בין אם הוי מצווה או אינו מצווה והיכי דליכא למתלי לא תלינן אע"ג דאינו מצווה ולמה לו לחזור מכל הענין והוא תמוה אך נראה בשום לב לדייק למה שינה הש"ס לשונו דתחלה אומר כל היכי דאדם מצווה אסור וכן אמר אחר כך וכל היכי דאינו מצווה שרי ולא קאמר בלשון זה איכא למתלי או ליכא למתלי ואחר כך קאמר בלשון כזה דאיכא למתלי תלינן והיכי דליכא למתלי לא תלינן הו"ל לזמר כל היכי דאיכא למתלי שרי אף דמצווה וכל תיכי דליכא למתלי אסיר אע"ג דאינו מצווה ולכך בראה פרש כוונת הש"ס בע"א בעז"ה והוא בשנקדים לפרש מה דקאמר הש"ס בתחלה מיד מי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת והנה כוונת התרצן לא נודע בזה ולפרש"י העיקר חסר מן הספר ולכך נראה לפרש דהנה מריש הוי קשיא לן על פרש''י שפירוש כל היכי דאיכא למתלי בלאו דלפני עור תלינן וקשה מה קושיא הרי מסיק הש"ס לעיל דלפני עור לא שייך רק בלית לי' בהמה לדידי' אבל באית לי' בהמה לדידי' לא שייך לפני עור מיהו איסורא דרבנן עכ"פ איכא בישראל מכח מסייע ידי עוברי עברה כמ"ש בש"ך יו"ד קנ"א ובמג"א כי' שמ"ז ייע"ש ולפ"ז קשה מה קושיא דלמא לעולם באיסורא דאורייתא לא תלינן מספק לקולא ומה דב"ה כאן מתירין בשביעית מיירי באית לי' פרה לדידי' או שיוכל למצוא לקנות במקום אחר דלא שייך לפני עור ואין כאן רק איסורא דרבנן ובאיסור דרבנן שפיר תלינן לקולא דהוי ספק דרבנן ולהקל אך היכי דהוי ספק איסור תורה י"ל שפיר דמספק לא תלינן לקולא והנה לולא פרש"י לא הוי קשה די"ל דהש"ס פריך דהרי באן נמי הוי דרבנן דהרי אינו רק גזרה בעלמא ולכך מוכיח שפיר דבדרבנן תלינן לקולא דהרי בפרה בשביעית עכ"פ איסור דרבנן יש ותולין לקולא אך לפרש"י דדייק בלשונו לאו דלפני עור הי' נראה כוונתו דחשש שאלה ושכירות ונסיוני כיון דהוי כאן שני חששות לשביתת בהמתו גם לחשש מחמר בזה אלים טובא ודומה לספק תורה וגם כיון דהוי חשש מחמר דהוי חשש כרת בזה ס"ל לרש"י דבשבות דכרת ראוי להחמיר בו כשל תורה כמ"ש לעיל בשם רש"י יבמות דלכרת ראו להחמיר בו יותר מלאו וס"ל לרש"י דאם בעלמא בספק לא מקילינן כה"ג ראוי להקל אף בזה אבל אם בעלמא בשל תורה לא מקלינן גם בזה אין ראוי להקל אף דהוי דרבנן וא"כ קשה קושייתינו שפיר דמהו פריך הרי י"ל התם הוי רק איסור דרבנן מכח מסייע ידי עוברי עברה והוי איסור קל לכך תלינן לקולא משא"כ בזה אזלינן לחומרא דהוי איסור חמור ולכך פרש"י צ"ע וזה נראה ראי' לדברינו הנ"ל דתיבת לפני עור ברש"י הוי ט"ס ולפ"ז נראה קושיית הש"ס הוי באמת כך דנהי דמיירי שם באית לי' בהמה לדידי' עכ"פ איסור דרבנן הוי ומוכח דבדרבנן תלינן לקולא וא"כ ה"נ הוי רק איסור דרבנן ותלינן לקולא והנה בזה כבין תירץ הש"ס כך דהנה קיי"ל ספק דרבנן באיתחזק איסורא להחמיר אך אם לא איתחזק איסורא הוי לקולא ולכך משני הש"ס כך דלעולם איירי באית לי' כרת אחריני ואף דהוי איסורא דרבנן מ"מ הו"ל ספק דרבנן ולהקל ולכך זה היכי דוקא התם דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית וא"כ מן הדין מוסרת בהמתו במלאכה ואין איסור רק מכח שמוסרו לחשוד לעשות וכיון דספק הוא אם יעשה בה מלאכה או לא הוי ספק דרבנן באיתחזק היתרא ולקולא אבל כאן דאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת א"כ הוי כאן איתחזק איסורא לכך שוב הוי ספק דרבנן באיתחזק איסורא ולחומרא ויותר נראה לפמ"ש התוס' בכוונת תירץ הש"ס דבשביעית לא נחשב בידים ובשבת נחשב בידים ולפ"ז יש להסביר הענין יותר דהנה קיי"ל אין עושין ספק דרבנן בידים ולכך א"ש דמה דהוי צריך הש"ס להביא ראי' דמנא תימרא דאמרינן כה"ג ואטו עד הנה לא ידע דספק דרבנן להקל אך זה הוי עיקר ספקו כיון דזה עושה בידים א"כ נחשב כעושה ספק דרבנן בידים לכך הוי ס"ד דאסור לכך קאמר מנא תימרא דאמרינן כה"ג דמותר לעשות כן ספק כזה בידים ולכך מביא ראי' משביעית ולכך דוחה הש"ס דהתם כיון דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית לא נחשב בידים כמ"ש התוס' לכך שוב אמרינן דהוי ספק דרבנן ולקולא אבל בזה כיון דאדם מצווה על שביתת בהמתו א"כ הוי בידים כמ"ש התוס' וא"כ אף דהוי ספק דרבנן אין עושין ספק דרבנן בידים ולהסביר דבריהם למה זה נחשב בידים וזה, לא נחשב בידים נראה להסביר יותר לפמ"ש דבשביעית כיון דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו א"כ אף אם לא הוי המכירה הוי נמי מותר למסור לו בהמתו ואין בזה איסור רק מכח מסייע ידי עוברי עברה ואיסור זה לא נעשה בשעת מכירה רק אח"כ בשבת עושה בה החשוד מלאכה א"כ אז בשעת מלאכה הוי הפרה בידו כבר והוי דעבד והמכירה עתה בהיתר עושה ואח"כ כשעושה בה החשוד מלאכה כבר הוי כדעבד כיון שכבר נמכרה לו אבל בשבת כיון דאדם מצווה על שביתת בהמתו א"כ בלי מכירה רק דרך שאלה הי' אסור מדינא מכח ספקא דאורייתא לחומרא ואין היתר רק כיון דהוי דרך מכירה א"כ המכירה גורמת ההיתר, א"כ מוכרחין אנו לדין על שעת מכירה ושעת מכירה הוי לכתחלה ואין עושין ספק דרבנן לכתחלה בידים וא"ש ודו"ק והנה בהיות כן י"ל כוונת הסוגיא כך דהנה קיי"ל תולין במצוי בין להקל בין להחמיר אף באלו דהוי ספקן להחמיר מ"מ שמצוי תולין להקל ולכך א"ש דהנה זה החילוק תחלה הוי ס"ל להש"ס דמה דאמרינן בפרה אימור לשחיטה זבנה אין הכונה דמצוי יותר לשחיטה ממכירה רק דשוין הם ומספק תולין להקל ולכך פריך כיון דהוי בידים ואין עושין ספק דרבנן לכתחלה לכך הביא ראי' משביעית ובזה שפיר דוחה הש"ס דלענין ספק השקול שפיר יש לחלק בין אם הוי בידים או לא או בין איתחזק איסורא או לא ולכך פריך מי דמי התם אין אדם מצווה וכו' אבל אח"כ כדפריך מכלים דאין אדם מצווה על כליו בשביעית והנה במציאות אין מחולקין המקשן והתרצן דלא שייך לומר שיפלנו במציאות רק שניהם ס"ל דבכלים הוי ספק השקול ושני הצדדים שוין וגם התרצן ס"ל כן רק דהמקשן הוי ס"ל דגם בפרה הוי ספק השקול ואעפ"כ תלינין ולכך פריך שפיר דהרי בכלים הו' נמי ספק השקול ולא שרינן ולזה משני הש"ס דבפרה לא הוי ספק השקול רק יותר מצוי לקולא מלחומרא ולכך י"ל דלעולם אם הוי ספק השקול לא הוי עושין ספק כזה בידים רק כל היכי דאיכא למיתלי תלינן דייקא מחמת דהוי מצוי יותר להקל מלהחמיר ולכך תחלה דהוי ס"ד דהוי ספק השקול לא שייך לשון תלינין רק שרי או אסור אבל השתא דמסיק דבספק השקול אסור רק בדבר המצוי יותר לקולא תלינן לקולא בזה לא שייך לשון מצו' רק לשון תלינן כמו תולין במצוי ולכך משני כל היכי דאיכא למתלי דהוי מצוי יותר לקולא מלחומרה בזה תלינן וכל היכי דליכא למתלי לקולא רק הוי ספק השקול לא תלינן ולכך ממילא מוכרח ר"א לחזור בו מחילוק בין דבר שמצווה עליו או לא מכח דזה הוי ספק בידים וזה לא הוי בידים אבל כיון דמוכח מכלים דבספק השקול לא תלינן אע"ג דאינו מצווה ואין היתר רק במצוי יותר לקולא ובמצוי יותר לקולא כיון דבתורת ודאי אתינן עלה ולא בתורת ספק דהרי אף בשל תורה קיי"ל כן ובתורת ודאי אין לחלק בין בידים או לא ולכך מסיק הש"ס כל היכי דאיכא למתלי תלינן אע"ג דמצווה וא"ש ודו"ק היטב

גמ'. אי לימא דחשידו ארביעה ומי חשידו וכו' קשה לי מה פריך הרי הר"ן כתב בפ"ד מחולין גבי אין קונין ביצה מן הנכרי דחיישינן לביצה טמאה והקשה הר"ן דהרי ביצה טמאה הוי מיעוטא דטמאים מיעוטא נינהו ותירץ הר"ן שם מכח דאיכא חשש נבלות וטרפות ג"כ וא"כ מצטרפים שני מיעוטים להדדי ונעשין מחצה על מחצה ייע"ש וא"כ קשה הרי כאן נמי משמע דהס"ד דשם הוי דאפשר לומר דכותים חשודי ארביעה, רק דפריך מברייתא דמייחדין עמהם דמוכח דלא חשידו וא"כ קשה מה קושיא דלמא לעולם מיעוט כותים חשודי ארביעה רק דרובן לא חשודי ולכך באיסור יחוד דליכא חשש אחר רק יחוד בזה אמרינן דאזלינן בתר רובא דאין חשודין ולמיעוטא לא חיישינן אבל למכור להם י"ל הרי בלא"ה חשש מכירה לנכרי או לישראל שוין המה דאפשר למכור לזה כמו זה רק כיון דהוי הצדדים שוין תלינן לקולא וא"כ היינו דוקא היכי שהם שוין אבל בכותים אדמצטרפין מיעוטא דחשש רביעה למחצה החשש לשמא ימכרנו לנכרי ולכך הוי רובא לאיסורא ומיעוט שמא לא ירביענה וימכרנו לישראל א"כ הוי רוב לאיסור ומיעוטו להיתר לכך אזלינן בתר רובא משא"כ בישראל חשוד שחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור עמנו א"כ חשש רביעת ליכא בישראל כלל רק חשש