עבודת עבודה חלק א סה

הרי הוא גזרה לגזרה ובפרט לטעם הר''ן דלכך אסרו דקה אטו יחוד וא"כ מקום שנהגו למכור בע"כ דלא גזרו אטו יחוד והיינו כיון דיחוד גופו דרבנן לא גזרינן גזרה לגזרה וא"כ קשה למה אסרו גסה מכח אטו נסיוני הרי הוי נמי גזרה לגזרה לכך משני דמחמר היי לי' חיוב חטאת ולכך נהי דבחשש רביעה לא גזרו גזרה לגזרה בחשש כרת גזרינין גזרה לגזרה ולשיטת הר"ן ניחא יותר דלטעם דקה אטו גסה לא הוי פרכא בלא"ה די"ל שלשה גזרות לא גזרו אבל שתים גזרו אבל לפירוש הר"ן א"ש דהוי קשה כיון דבמקום שנהגו למכור לא גזרו מכירה אטו יחוד א"כ מוכח דאף חד גזרה לגזרה לא נזרו וא"כ למה גזרו בגסה אטו נסיוני הרי הוי נמי גזרה לגזרה לכך מחלק בין איסור לאו לאיסור כרת ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה

תוס' בד"ה ישראל ששכר פרה מכהן וכו' וניחא נמי שיכול להאכילה וכו' הנה המשך דבריהם נראה דזה מוכיח אל הקודם דקושייא האחרונה לבד לא הוי קשייא די"ל כפרש"י רק דלפי מה שהקדימו להקשות למה לא פריך מרישא וע"ז תרצו דמיירי באין מזוניתי' עליו וא"כ לפ"ז קשה דא דייק מסיפא דשכירות לא קניי' לידוק מרישא להיפוך דשכירות קנייא דאל"כ למה לא אשמעינן רבותא טפי דאפילו מזונותי' עליו יאיכילנה כרשיני תרומה כיון דשכירות לא קנייא ובע"כ במזונותי' עליו לא יאכילנה ומוכח דשכירות קנייא וא"כ קשה דרישא וסיפא סתרי אהדדי אך לזה כתבו דלא כפרש"י רק דלכך ניחא נמי מה שיכול להאכילה כרשיני תרומה ולא חיישינן להפסד כהן מכח דהוי מזונותי' על הכהן ולכך אין ראי' מרישא דשכירות קנייא די"ל לא קנייא ומה דלא נקט אע"פ שמזונותי' עליו היינו משום דאז אסור מטעם אחר מכח הפסד כהן ומזה מוכח דלא כפרש"י דאי כפרש"י א"כ אף שמזונותי' עליו יכול להאכילה א"כ למה נקט ברישא אע"פ שמזונותי' עליו בע"כ מכח שכירות קנייא וא"כ קשיא רישא וסיפא אהדדי מיהו לפי דעת הב"ח דס"ל שכירות קנייא מדרבנן א"ש בלא"ה דלא פריך רישא וסיפא אהדדי דבתרוייהו אזלינן לחומרא ברישא היכי דמזונותי' עליו לא יאכילנה מכח דעכ"פ שכירות קנייא מדרבנן ובסיפא לא יאכילנה מכח דשכירות לא קנייא מן התורה ועיקר פלפול הש"ס הוי להוכיח דעכ"פ מן התורה שכירות לא קנייא ודו"ק היטב ובעיקר קושייתם מ"ט לא דייק מרישא אני תמה על עצמי דלפי דעתי בעניי אין התחלה לקושיא זו דהרי בכל הקנינים בעינן שיכוין הקונה לקנות ובלי כוונתו לא קנה כדאמרינן בעלמא זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות א"כ ה"נ בשלמא בשאר שכירות דטוב להשוכר להיות הגוף נקנה לו לזמן שכירותו אמרינן מסתמא המשכיר מקנה לו לגמרי לאותו שעה והשיכר מכוין לקנותה על אותה זמן אבל בישראל ששכר פרה וכהן ובידו להאכילה כרשיני תרומה שהוא בזול ובחנם הוא לו א"כ בזה ודאי לא ניחא להשוכר לקנותה לדעתו בזה ודאי אינו מכוין לקנותה והרי אם הי' משכיר לו ומתנה בפירוש השוכר שאינו רוצה לקנותה פשיטא דכל תנאי שבממון קיים ואינו דומה לקנין ממש בזה לא שייך תנאי לומר דהוי כמתנה שלא יקנה דהוי תנאי הסותר למעשה דהרי קנהו והוי כקונה ע"מ שלא יקנה אבל שוכר דהוי ענין מבחוץ דהרי באמת אינו שוכרו רק לשימוש דהרי לפי האמת קיי"ל שכירות לא קנייא ובע"כ דשכירות הוי ענין בפני עצמו וא"כ אף אם שכירות קנייא הוי הקנין ענין מבחוץ ולא הוי כתנאי הסותר למעשה ולכך אם מתנה ששוכר ע"מ שלא יקנה ודאי מהני וא"כ י"ל ה"נ בסתמא בישראל ששכר פרה מכהן כיון דבסתמא ניחא לי' שלא יקנה הר אומדנא דמוכח שאינו רוצה לקנות והוי כאלו התנה משא"כ בישראל שמשכיר בהמה לנכרי דלשניהם הן לישראל הן לנכרי הוי טובה הקניי' לכך אמרינן דשכירות קנייא ובסיפא פריך שפיר דבכהן מישראל ניחא לי' שיקנה לו ולמשכיר כדי שיאכילנה כרשיני תרומה ואם אעפ"כ אסור מוכח דשכירות לא קנייא וז"ב ונכון לדעתי לולי שהתוס' לא פירשו כן וצ"ע ובזה הי' אפשר ליישב פרש"י ד"ה שאלה קנייא עה דנקט שהוא חייב באונסין ותמהתי עליו לעיל דלמ"ל כן הרי בלא"ה קנייא מכח הפירות כמו בשכירות ייע"ש מ"ש לעיל ולפמ"ש כאן י"ל דהוי קשה ברש"י כפל הלשון שאלה קנייא שכרה קנייא דהו"ל לומר בקיצור שאלה ואגרא קנייא ולזה מפרש דשאני דין שאלה מדין שכירות דבשאלה כיון דחייב באונסין הוא עצמו הוי קנין הגוף וא"כ אם מתנה שלא יהי' קנוי לו לא מהני דהוי כמתנה בקנין ממש שקונה ע"מ שלא יקנה דהוי כתנאי הסותר למעשה אבל בשכירות הוי הקנין ענין מבחוץ ולכך בזה מהני תנאי אם מתנה שלא יקנה ולכך פריך שאלה קנייא בכל אופן אף אם מתנה שלא יקנה אגרא נהי דלא קנה בע"כ מ"מ בסתמא קנייא דבסתמא ניחא לי' שיקנה ולכך פרש"י דלכך שאני שאלה משכירות מכח חיוב אונסין וא"ש ודו"ק

בא"ד ועוד דאם הי' על ישראל אדדייק מסיפא דשכירות לא קנייא לידיק מרישא וכו' הנה אני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם כלל דמה הועילו במה שפירשו במזונותי' על הכהן אכתי קשה סוף סוף מוכח דשכירות לא קנייא דאי קנייה הרי הוי הפרה של הישראל ומה בכך דמזונותי' על הכהן אטו בעבור המזונות לבד יהי' מותר להאכיל בהמת ישראל בתרומה ואם נימא דהאמת כן דעבור המזונות לבדו מותר להאכילה בתרומה א"כ קשה מסיפא למה כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה לו יהא דשכירות לא קנייא סוף סוף הרי הוי מזונותי' על הכהן ואם באינה שלו לא מהני מזונותי' עליו א"כ שוב מוכח מרישא דשכירות לא קנייא דאל"כ הרי הוא של ישראל ומה בכך שמזונותי' על הכהן ואם ס"ל להתוס' דנהי דשכירות קנייא היינו רק דהוי גם של השוכר מיהו הוי גם של המשכיר ונחשבו כשותפין לכך כיון דהוי כשותף וגם מזונותי' עליו מותר בתרומה משא"כ בסיפא כיון דשכירות לא קנייא אינה שלו כלל א"כ לפי זה לא הוי צריכין לומר דמיירי במזונותי' עליו דאף במזונותי' אינן על הכהן דמרישא י"ל דעכ"פ שותפין הוי אבל מסיפא קשיא ובע"כ דלא הוי ניחא לומר דהוי כשותפין דא"כ למה יהי מותר בשבת כיון דהוי גם של ישראל ובע"כ מוכח דשכירות קנייא ולא הוי של המשכיר רק של השוכר א"כ מה מהני מזונותי' עליו אם אינה שלו וקשה ממ"נ ואפשר דכוונת התוס' די"ל דשכירות קנייא זה עצמו תלוי במזונותי' עליו דהיכי דמזונותי' על השוכר אז שכירות קנייא אבל באין מזונותי' עליו אז שכירות לא קנייא ולכך הוי מצי לתרץ דהש"ס דפריך שכרה קנייא היינו במזונותי' על השוכר דהיכי דאין מזונותיה עליו לא שכיח וסתם שכירות הוי מזונותיה עליו ולכך פריך שכרה קנייא אבל המשנה דישראל ששכר פרה מכהן מיירי באין מזונותי' עליו ובזה שכירות לא קנייא אבל מסיפא פריך שפיר דמוכח דאף במזונותי' עליו שכירות לא קנייא אך א"כ קשה מהו פריך הש"ס ושכירות מאין משכיר לו דירה הרי י"ל שאני בהמה דהוי מזונותי' עליו לכך שכירות קנייא משא"כ בבית דירה דלא שייך חיוב מזונות הוי כאין מזונותי' עליו ובזה שכירות לא קנייא וצ"ע ואפשר אף בבית שייך לחלק בין אם הוי אחריות התיקון על השוכר או לא והוי כמו בבהמה מזונותי' עליו ועיין כיוצא בזה בב"ח הובא בט"ז א"ח סי' ת"ן ובמג"א שם מפורש יותר שמחלק שם בנידון אירנדא אם הוי על הישראל לתקן הרחיים והיורות הוי ברשותו או לא לדבריו כאן בתוס' שמוכח שיש חילוק בין שכירות קנייא בין מזונוותי' עליו או לא ונראה דזה טעם הב"ח ויחוש הב"ח לדעת הג"א דבישראל מנכרי מספקא לי' אם שכירות קנייא או לא אך היינו דוקא במזונותי' על השובר וה"ה נמי תיקון ש"ר הרבה דברים המתקלקלין ע"י השכירות הוי כמזונותן עליו בבהמה ודו"ק

תוס' בד"ה אימר לשחיטה זבנה וכו' וא"ת נהי דלשחיטה זבנה מ"מ ניחוש שמא ירביענה קודם שישחטנה קשה לי מהו פריך הרי י"ל דמיירי במקום שנהגו למכור בהמה דקה ושם לא חיישי לרביעה מכח דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק דהקושייא הוי דבהמה גסה בכל מקום אין מוכרין ולזה קאמר דלמלאכה לא חיישינן דאימור לשחיטה זבנה ולרביעה לא חיישי דנכרי חס על בהמתו וצ"ע

בא"ד וי"ל דמלתא דלא שכיחא הוא וכו' קשה לי ממ"נ אם הך דאין מעמידין בהמה בפונדקאות דומה ממש למוכר לשחיטה דגם ביחוד הוי רק לשעה ולא חיישינן לרביעה א"כ קשה לפי האמת מ"ט אין מעמידין בהמה וחיישינן לרביעה ובמכירה תלינין דלשחיטה זבנה ולא ירביענה ואם נאמר דביחוד והעמדה גרידא נמי שכיח הוא יותר לרביעה ממכירה לשחיטה א"כ קשה מהו פריך הש"ס לעיל מקום שנהגו למכור מוכרין מכלל דבמנהגא תליא מלתא והתנן אין מעמידין ומה קושיא נימא דהטעם דמקום שנהגו למכור מוכרין הוי מכח ה"ט גופו דתלינן דלשחיטה זבנה ושוב אין לחוש לרביעה דלא שכיח כמו שכתבו התוס' כאן אבל הך דאין מעמידין דהוי יחוד ושכיח הרביעה יותר בזה חיישינן לכ"ע וצ"ע ובעיקר קושייתם לא ידעתי מהו קא קשיא להו הרי שאני ושאני דלרביעה הוי ס"ס להיתרא דלמא קונהו לעבודה ואז בודאי לא ירבענה דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר ואת"ל שלא קנהו לעבודה אכתי דלמא לא קנהו לרביע' רק לשחיט' ולא ירביענה כלל ובזה פשיטא דאין לחוש רק לחשש מלאכה דהוי רק חד ספקא דלמא לשחיטה דאם קנהו למלאכה הוי אסור לכך קמ"ל דבזה אף בחד ספקא משתרי כיון דעיקרו דרבנן הוי ספקא דרבנן ולהקל ואפשר דזה עצמו כוונת התוספות מ"ש דלא שכיח וכוונתם כנ"ל דלכך לא שכיח דאפשר שמכרו לרדיא ועבודה ואפשר לשחיטה לבד ובזה הוי מיושב קושייתינו הנ"ל דתינח בגסה אבל בדקה דלא שכיח עבודה מודים התוס' דשכיח לרביעה אף בקונה לשחיטה ולכך לא משני כן לעיל ודו"ק

בא"ד אבל לוקח סוסים כדי למוכרם להרויח אסור לכאורה אין זה מוכרת לפמ"ש לעיל דלדידן דאין בקיאין בקלא לא שייך חשש נסיוני וכן חשש שאלה ושכירות דלא שכיח דמושלי רק שכתבו דעכ"פ שכיחי להשכיר וא"כ באלו שקונים רק כדי למכרם אלו אין דרכם להשכיר רק למכור וא"כ אין בזה שום חשש איסור כלל וא"ש

ע"ב גמרא אור אביי מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו וכו' להבין דברי חכמים יותר נראה הכוונה כך בשלמא התם הוי איסור נופו דחשש שאלה ושכירות ליכא רק דהוי איסור גופו מכח לפני עור ולכך היכי דאיכא למתליה לקולא תלינן אבל הכא אין האיסור מגופו רק מחשש אחלופי אטו שאלה ושכירות וא"כ מה בכך דאיכא למתלי לקולא דלשחיטה זבנה הרי בלא"ה ליכא איסור במכירה דלאו שלו הוא רק דגזרינן אטו שאלה ושכירות שאם יראה שמותר למכור יאמר שמותר להשאיל ולהשכיר ג"כ ואם הי' מבין הטעם שיש חילוק בין מכירה לשכירות לא הי' טועה דהרי מכירה אין הבהמה שלו ובשאלה ושכירות הוי הבהמה שלו ועובר על שביתת בהמתו ובע"כ דחיישינן שלא ירד לעומק הטעם ויטעה בין מכירה לשאלה וא"כ מה בכך שיש לתלות דלשחיטה קנאה סוף סוף הרי חיישינן