עבודת עבודה חלק א סד

שכירות קנייא והיינו ממש כדכתב הרא"ש בפ"ק דפסחים וקשה עליו מה שתמהו שם על הרא"ש ועיין בש"ס דף מ"ח ע"ב בב"ק מפורש שם כפירש"י שם וצ"ע גדול דהרי שכירות לא קנייא

גמרא אימר לשחיטה זבין מריש הוי קשיא לי על לשון הש"ס דקאמר אימר לשחיטה ולמה הזכיר בנכרי שחיטה והו"ל לומר אימר לאכילה זבין ומה שנראה לי בזה הוא כנ"ל דמזה ראי' לפירוש הר"ן דכאן מיירי בטבח אבל בשאר נכרי אסור ולפ"ז י"ל דהנה מפורש בברייתא דלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ וכתבו שם התוס' דלכך נקטו כוס יין לנזיר מכח דמסתמא למשתייא קבעי לי' ולפ"ז ה"ה נמי באמ"ה לב"נ נמי מיירי אף בסתמא וכן מוכח בהרא"ש בפסקיו וא"כ מוכח דהנכרי חשוד אף בסתמא ולפ"ז קשה איך מותר למכור לנכרי בהמה שלימה ניחוש שיאכל ממנו אבר מן החי אך א"ש דלא מבעיא למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דפשיטא דאין לחוש בזה מסתמא ואפילו למ"ד בהמה בחיי' לאיברים עומדת עכ"פ אפשר הוא דקונה גם למלאכה ותלינן לקולא במלאכה כדקאמר הש"ס דלפני עור תלינן לקולא אך א"ל תינח בעלמא אבל בזה כיון דלמלאכה אסור ואין היתר רק דלאכילה קבעי לה א"כ בזה הוי ממ"נ אם קנאו למלאכה יש חשש שאלה וכו' ונסיוני ואם קנאה לאכילה הדר יש חשש אמ"ה לכך אין היתר רק בנכרי העומד למכור לישראל בשחיטה ולכך בזה ליכא חשש אמ"ה דדרכו למכור לישראל בשחיטה וליכא חשש אמ"ה מכח מי איכא מידי וא"ש ודו"ק

דרש"י ד"ה כיון דזבנה קנייא וכו' אבל על השבת לא נצטוו וכו' אין לשונו מדוקדק דמשמע שלא נצטוו אבל אי בעי מקיימין טפי הו"ל לפרש דאפילו אם ירצו לקיים אינם רשאים דב"נ ששבת חייב מיתה והו"ל לפרש דאסורין לשמור שבת

רש"י בד"ה שאלה קנייא לימי שאילתה כיון דחייב באונסין הרי הוא שלו קשה לי מה ענין חיוב אונסין דנקט רש"י הרי בשכירו' ליכא חיוב אונסין ופריך הש"ס שכירות קנייא ובע"כ כיון דזכה בהשימוש להיות משתמש בה כך וכך נחשב שלו ומכ"ש בשואל שכל הנאה שלו דקנייא ואין לומר דשאני שכירות שנותן דמים משא"כ שאלה דהוי בחכם דמה בכך הרי בכל דוכתא מתנה כמכר ועיקר הקנין הוי בשומרין המשיכה ומה לי שאלה או שכירות כיון דהוי קנין הפירות שלו מה לי אם מחל לו השכירות או לא בכל דוכתא מתנה כמכר ולמה לרש"י החיוב אונסין דנקט רש"י ואף אם נדחק דס"ל לרש"י לחלק בין שאלה לשכירות ונאמר דרש"י לשיטתו דמפרש גבי ב"ח קונה משכון להתחייב באונסין ומוכח דקנין בחיוב אונסין תלוי וממילא דהיכי דחייב באונסין קנהו אכתי קשה א"כ הרי הש"ס החלה פריך תרווייהו שאלה קנייא שכירות קנייא ואח"כ פריך הש"ס ושכירות מי קנייא וכו' ומסיק אלא שכירות לא קנייא והשתא דאמרת שכירות לא קנייא גזירה משום שאלה ומשום שכירות ואם שאלה הוי ענין בפ"ע נהי דמשכירות הדר בי' משאלה מי מכריחו לחזור בו והו"ל לשאר בסברתו דשאלה קנייא וגזרה משום שכירות או נסיוני ובע"כ דשאלה ושכירות קנין אחד להם רק מטעם קנין הפירות ולכך כיון דהדר משכירות הדר בי' גם משאלה וא"כ למה נקט רש"י תחלה חיוב אונסין וצע"ג להבין דברי קדשו בכאן

בא''ד שאלה קניי' לימי שאילתה כיון שחייב באונסין הנה חבת לימי שאילתה מיותר דפשיטא דלא קנייא רק לימי שאילתה ולא יותר אך נראה דרש"י כוון בזה כוונה מיוחדת ויתיישב בזה מה שעמדנו לעיל למה נקט רש"י חיוב אונסין בלא"ה קנייא מכח הנאת השימוש דלא גרע משכירו' וכבר כתבנו מזה כמה פעמים וכעת נראה כך דודאי הוי קשה לרש"י דקדוק הלשון מה שהאריך הש"ס שאלה קנייא ואגרא קנייא דהו"ל לומר בקיצור שאלה ואגרא קנייא ולזה מחלק הש"ס כך דיש חילוק בין שכירות לשאלה דבשכירות אף להס"ד דקנייא אין הכונה דהוי רק של השוכר ולא להמשכיר כלל רק הכונה דהוי קנין גם להשוכר בו אבל נחשב של המשכיר ג"כ וכדמוכח גם מלשון תשובת הרא"ש הובא בב"י חו"מ סימן ר"ס דהשוכר והמשכיר הם כשותפין בזה ייע"ש ומה דפריך הש"ס שכרה קנייא היינו כיון דקיימ"ל בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דכל אחד לתוך שלו הוא נכנס כראב"י ומטעם ברירה וכמו שביאר הר"ן שם בנדרים הענין דבכה"ג אמרינן יש ברירה דבשעה זו שהוא משמש נחשב כשלו וא"כ ה"נ בשכירות דנחשבו השוכר והמשכיר כשותפין אז בשעת שהשוכר משמש בו אמרינן ברירה דבאותה שעה שלו הוא וא"כ לפ"ז כל ימי השכירות בשעה שאינו משתמש בה לא נחשב קנוי לו השכירות לגמרי רק הוי כדבר השותפות רק בשעת השימוש ממש אז אמרינן ברירה ואז בשעה ההיא הוי שלו ממש והרי עיקר החשש הוי עבור שיעשה בה מלאכה בשבת ולכך פריך כיון דאגרא קנייא עכ"פ בשעת השימוש א"כ ממ"נ שלא בשעת השימוש אין חשש כלל ובעת השימוש הרי אז קנייא והוי שלו ובדידיה קעביד וזה בשכירות אבל בשאלה כיון דחייב באונסין אז לא נחשב כשותפין עם המשאיל רק הוי שלו לבד של השואל וכיון דהוי של השואל לבד אין חילוק בין שעת השימוש או לא ולכך כל ימי השאלה הוי כשלו וזה דכפל הש"ס בלשונו שאלה קנייא לכל ימי השאלה אגרא נהי דלא קני א לכל ימי השכירות עכ"פ קנייא לשעת המלאכה ומכח ברירה וזה דדייק רש"י בלשונו לימי שאילתה לאפוקי שכירות דלא קנייא רק לשעת השימוש ולכך פרש"י דלמה עדיף שאלה משכירות דה"ט מכח חיוב אונסין ודו"ק ועיין מ"ש לקמן שכן נראה שיטת הרא"ש בפסחים

רש"י בד"ה אימר לשחיטה זבנה ותלינן לקולא ומתניתין בבהמה טמאה אפילו בסתמא יש לדייק דמה בכך דהוי בהמה טמאה הרי בהמה טומאה מותרת לנכרי ומה"ת לא נתלה בי' לאכילה יותר מבטהורה ואם נאמר דדוקא פרה דשכיח לאכילה תלינן לאכילה אבל בהמה טמאה דלא שכיח לאכילה לא תלינן לאכילה א"כ אם גם רש"י מחלק בין שכיח ללא שכיח לא הוי צריך רש"י לתרץ בבהמה טמאה או בפירוש הו"ל לפרש בפשיטות דדוקא פרה דשכיח לאכילה תלינן לאכילה אבל בשאר בהמות דלא שכיח לא תלינן וצ"ע ואפשר מכח קושיית התוס' בשם ר"ת דפרה דרכה לחרישה לא פירש כן

תוס' בד"ה ושמעה לקלי' וא"ת למ"ל טעמא דמחמר תיפוק לי' משום שביתת בהמתו לחוד ונלפע"ד ליישב קושייתם ע"פ מה דקיי"ל באו"ח סימן רמ"ו באם השכיר בהמתו כבר לעכו"ם יפקירנה בינו לבין עצמו על יום השבת ומ"מ אין כח ביד שום אדם לזכות בה ייע"ש והנה יש להבין מה דקאמר הש"ס דחיישינן שמא מזבין לה סמוך לשקיעת החמה ושמעה לקלי' ואזלא מחמתו ומ"מ ניחוש למלתא דאיסורא ולא נימא דראוי לאוקמא אחזקת כשרות ומסתמא לא ימכור סמוך לשקיעת החמה ואם ימכור יהי' נזהר שלא ישמיע קלי' להיות מחמר אך בע"כ הכונה דזה דומה למה דאמרינן בעלמא דאדם בהול על ממונו וכו' כן ה"כ יש לחוש שיהי' כראה לו אז ריוח במכירה ומתוך כך יהי' בהול על ממונו ולא יחוש על שהוא סמוך לשבת וגם לא יהי' נזהר משמיעת קול בכונה בכדי שתלך אחר קלי' ויקננו הלוקח וכדאמר הש"ס דניחא לי' דתיזיל ולכך חיישינן שמתוך שהוא בהול על ממונו לא יחוש לאיסורא ולכך א"ש דזה תינח היכי דאין לו תקנה לפרוש מאיסור רק ע"י הפסד ממון חיישינן שמתוך שהוא בהול על ממונו יורה היתר לנפשו ולא יחוש לאיסורא וא"כ תינח ללאו דמחמר דשייך אף בבהמות אחרים לכך אין לו תקנה רק אם יבטל המקח בזה חיישינן כיון דבהול על ממונו יורה היתר לעצמו אך בענין לאו דשביתת בהמתו דלא שייך בשל אחרים ואם כן יש לו היתר להפקירו באותו שעה וזה אין לו הפסד שהרי אין יכול אחר לזכות בו וא"כ בידו לעשות הפקר על אותה שעה א"כ אם יזדמן כך מסתמא יפקירנו ולא יעבור על שביתת בהמתו משא"כ בשאלה ושכירות דיש חשש שישכירם ימים רבים קודם השבת ובזה יש לחוש שמא ישכח להפקירו ביום השבת ויעבור על שביתת בהמתו וממ"נ בשעת השאלה דהוי ימים הרבה קודם השבת לא יזכור יום השבת ובסמוך לשבת כיון דאינו סמוך לשאלה יצא הדבר מלבו להפקירו ע"ד מה דמצינו בכמה דוכתא כיוצא בזה אבל בחשש נסיוני דלא הוי חשש רק סמוך לשבת ואז בשעת מעשה אם יזדמן כך מסתמא יזכור להפקירו וכיון דבידו להפקירו בלי הפסד שוב ליכא למיחש לאיסורא וא"ש ודו"ק היטב ועיין בהשמטות לא"ח סי' רמ"ו שם כתבתי ישוב אחר בזה בחידוש' מכבר ייע"ש

בא"ד ושמעי' קלי' ואזלא מחמתי' הנה לעיל כתבנו ליישב קושייתם ועוד נראה לומר דהנה קיי"ל לרוב הפוסקים דמלאכה שאצ"ל פטור עלי' והיינו כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה וכדומה וא"כ ה"נ יש לומר בשלמא בחשש שאלה ושכירות דהוי חשש שיעשה בה מלאכה הצריכה לו לגוף המלאכה לכך הוי חשש שפיר אבל בחשש נסיוני הרי אם תלך ריקן ליכא חשש שביתת בהמתו רק דיש לחוש שיטעין אותה משוי כפרש"י וא"כ בזה הרי אינו צריך לגוף הענין רק לנסותה אם תלך יפה א"כ הוי משוי זו עכשיו מלאכה שא"צ לגופה וא"כ הרי אף אם הוא הי' עושה כן הוי רק איסור דרבנן וכל שבהוא עצמו פטור אבל אסור קיי"ל בבהמתו מותר לכתחלה וא"כ אין כאן חשש נסיוני כלל לכך מוכרח הש"ס לומר דהוי מכח מחמר וזה הוא עצמו עושה ובו נהי דהוי מלאכה שא"צ לגופה איסור דרבנן עכ"פ איכא ומה דמסיים הש"ס ומחמר חייב חטאת היינו דלכאורה קשה דלפמ"ש הוי רק גזרה לגזרה כיון דנסיוני גופו אינו רק איסור דרבנן וא"כ איך גזרינן אטו נסיוני אך הנה ביבמות דף קי"ט משני שם הש"ס לאיסור כרת חששו לאיסור לאו לא חששו ופריך שם הש"ס כל שבדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת משמע הא בדרבנן שפיר יש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת וכן פרש"י התם וז"ל הא מידי דספקא לאו הרחקה דרבנן הוא בדבר המותר דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד א"כ מפורש דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין כרת ללאו וכן מפורש בפ"ב דביצה דמשני שאני שבות שבת משבות יו"ט ייע"ש א"כ מוכח דלאיסור כרת עשו הרחקה יותר מאיסור לאו א"כ ה"נ כן יהי' כוונת הש"ס דאף דבעלמא לא גזרינן גזרה לגזרה באיסור לאו בזה לא עשו הרחקה בגזרה לגזרה אבל בזה כיון דהוי חשש מחמר ומחמר אחר בהמתו חייב חטאת א"כ הו"ל איסור כרת ובאיסור כרת גזרינן אף גזרה לגזרה ובזה עשו הרחקה אף בגזרה לגזרה וא"ש ודו"ק היטב והנה יש להסביר הדבר יותר דהנה כבר כתבנו דכאן מצינו דגוזרין גזרה לגזרה דהרי במקום שנהגו שלא למכור דקה אין מוכרין וביאר העט"ז והש"ך בשם רש"י והרע"ב דגזרינן דקה אטו גסה, א"כ חזינן דגוזרין גזרה לגזרה א"כ כמו כן י"ל גזרינן מכירה אטו נסיוני אף דהוי רק שבות דרבנן אך בזה לבד לא הונח דהרי בכל מקום אין מוכרין בהמה גסה והרי במקום שנהגו למכור בהמה דקה מוכרין וא"כ קשה הרי באותו מקום שמוכרין דקה בע"כ ס"ל דלא גזרינן גזרה לגזרה וא"כ לדידהו אמאי אין מוכרין בהמה גסה הרי