עבודת עבודה חלק א סב

דנסיוני ודאי שכיח דבכל שאלה ושכירות דרכו לנסותו תחלה דהרי להכי הוא משאיל או שוכר לכך מעתה סגי או שאלה או שכירות ולכך קאמר גזרה משום שכירות לבד או משום שאלה לבד או משום שכירות לבדו ושניהם אסירי או זה או זה משוש נסיוני דשאלה ושכירות וכמ"ש לעיל דפעמים גזרינן גזרה לגזרה וראי' לדברינו כאן ממקומו מה דמקום שנהגו שלא למכור דקה אין מוכרין ופירש העט"ז והביאו הש"ך ובשם רש"י והרע"ב דגזרינן דקה אטו גסה ייע"ש והרי הוי גזרה לגזרה וכן לדעת הר"ן גזרינן מכירה אטו יחוד והרי יחוד גופו הוי רק דרבנן ומוכח דגזרינן בזה גזרה לגזרה ודו"ק

גמ' ושכירות מי קנייא והתנן ישראל ששכר פרה מכהן וכו' קשה לי מהו פריך הש"ס דלמא הכוונה כך כיון דקיימ"ל בכמה דוכתא דאסור להיות נראה ככהן המסייע בבית הגרנות א"כ י"ל כוונת הברייתא כך דישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה הכהן כרשיני תרומה והיינו כפירוש התוס' דמיירי שמזונותי' על הכהן ולכך יאכילנה הכהן כרשיני תרומה וקמ"ל כיון דהוי ס"ד כיון דהפרה נשכרת לישראל הוי כפרת ישראל ממש לכך קמ"ל דמותר הכהן להאכילה תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונתי' עלי' היינו על הישראל הבעלים אעפ"כ לא יאכילה הישראל כרשיני תרומה והיינו תרומה שנפלו לו מבית אבי אמו כהן או כפרש"י דהכהן ניחא לי' בכך וקמ"ל דאעפ"כ לא יאכילנה דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות די"ל לכך שכר ממנו הפרה היינו כדי שיתן לו התרומה היינו בהמה השכורה לו דניחא לי' לכהן שתאכל טפי כדי שתעשה מלאכה יותר והוי ככהן המסייע בבית הגרנות או י"ל יותר דהוא גופו קמ"ל דאין זה נתינה לכהן וברישא קמ"ל שמותר הכהן להאכילה תרומה אף דהפרה נשכרת לישראל ובסיפא קמ"ל דלא יאכילנה הישראל תרומה אף דמזונותי' על הכהן אין זה נתינה לכהן ולא יצא ידי תרומה וצ"ע

גמ' שאני עכו"ם דחמירא דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך הנה בעניי לא זכיתי להבין דברי הש"ס דמה זה שסיים דכתיב לא תביא תועבה כי במה מחדש עכשיו אטו הס"ד לא ידע מזה הרי להס"ד נמי ידע כן דאל"כ למה יאסור להשכיר לדירה בשביל להכניס בו ע"ז ובע"כ מכח לא תביא תועבה וא"כ כבר ידע זה מקודם והוי דוחק לומר שאני עכו"ם דחמירא ולפרש כוונת הש"ס נראה בכמה אופנים אחד דהנה התוס' כתבו לקמן דף כ"א בד"ה אף במקום שאמרו להשכיר וכו' תחלה כתבו דלא אמרה התורה רק דרך קבע ולא ארעי ואח"כ כתבו דאף דרך ארעי אסור כיון דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך אף ארעי משמע ייע"ש ולפ"ז י"ל דהרי קשה מהו פריך הש"ס כיון דשכירות קניא כי קמעייל לביתי' דנפשי' קמעייל מה קושיא הרי י"ל דבאמת בשעת השכירות ליכא חשש דלביתי' קמעייל רק החשש הוא פן ישהא הנכרי אחר זמן השכירות וכיוצא בזה מצינו בנדרים גבי דאם מודר בהנאה מחברו אסור לו לכנוס לבקרו פן ישהא בישיבה כן ה"כ ניחוש שמא ישהא אחר זמן השכירות ובפרט דכמו רגע אי אפשר לפנותו וקודם זמן השכירות לא יפנה הנכרי ואחר זמן אי אפשר שלא ישהא מעט ועובר אח"כ הישראל על לא תביא תועבה אל ביתך אך הס"ד הוי דאינו אסור רק דרך קבע ולא ארעי ולכך פריך שפיר דדרך קבע קשה דלביתי' דנפשי' קמעייל ומה שישהא אח"כ הוי דרך ארעי ואין איסור בדבר ולכך משני הש"ס שאני עכו"ם דחמיר דאפילו דרך ארעי אסור דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך ולשון זה משמע דאף דרך ארעי אסור ולכך חיישינן שישהא אחר זמן השכירות וא"ש ודו"ק ועוד י"ל הכונה עפמ"ש התוס' שם בדבור הנ"ל בסופו דהתורה לא אסרה רק שיכנס ע"ז לביתו עמו ממש בבית שהוא דר שם אבל אם מוסר להנכרי בית בט"ע ליכא איסור אך רבנן החמירו ואסרו אך ליתן לו ב"ת בפ"ע וטעמם שם הוי כיון דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך משמע דוקא במקום שהוא דר שם ייע"ש ולפ"ז יהי' כונת הש"ס כך והש"ס רוצה לומר נהי דבעלמא שכירות קנייא מ"מ בע"ז החמירו דשכירות לא קנייא רק לראי' על כך דבע''ז החמירו יותר מביא הש"ס כך דהרי בלא"ה אין איסור אפילו בלי שכירות דהרי התורה לא אמרה רק לא הביא תועבה אל ביתך והיינו רק למקום שהוא דר שם וא"כ למה אסרו אף ליתן לו בית בפ"ע בע"כ דהוי כאן חומרא דרבנן ואם כן יש. לומר כמו דהחמירו בזה החמירו כמי דשכירות לא קנייא וזה שקאמר שאני עכו"ם דחמירא ולכך החמירו לומר דבזה שכירות לא קנייא ואמר לראי' על כך דיש כאן חומרא דרבנן דהתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך ולמה אסרו אף בבית בפ"ע בע"כ דהוי חומרא דרבנן ה"ה נמי בזה החמירו ודו"ק ועוד י"ל הכונה דהנה יש לספק קצת כיון דב"נ מצווין על ע"ז אם מצווין על לאו זה דלא תביא תועבה אל ביתך אי נימא דהוי בכלל ע"ז ממש וכמו שהנכרי מוזהר על ע"ז כן נמי הוא מוזהר על לא הביא תועבה אל ביתך או אפשר דלאו דלא תביא כיון דלא נאמר לב"נ אינו בכלל ע"ז ולא שייך לב"נ ולכאורה י"ל כיון דכתיב בקרא ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו א"כ מדאמרה התורה והיית חרם כמוהו משמע דהוי הבאתו בכלל ע"ז ממש ולכך י"ל דגם בב"נ שייך כן וא"כ א"ש די"ל דזה כוונת הש"ס דאם ב"כ מצווה על הבאת ע"ז לביתו ממילא אסור לישראל להשכיר לו בית דהוי בכלל לפני עור לא תתן מכשול ולכך א"ש דהס"ד דש"ס הוי ס"ל בב"נ לא שייך איסור זה דלא תביא תועבה ולכך פריך שפיר כיון דשכירות קנייא לביתי' קמעייל ולכך משני הש"ס שאני עכו"ם דחמירא דאפילו הכנסה נחשב כעבודה דכתיב ולא הביא תועבה אל ביתך והכונה על סיום הפסוק שם והיית חרם כמוהו א"כ מוכח דהכנסה לביתו הוי כמוהו כאלו עבד לה ממש וא"כ אף עכו"ם מצווה על כך ושוב עובר הישראל מכח לפני עור מיהו זה טעות דא"כ אף למכור יהי' אסור מיהו בפשיטות א"ש לפ"ז דכוונת הש"ס על סוף פסוק כיון דמשמע ממנו דאף הכנסה הוי כעבודה ממש לכך החמירו בי' לומר דשכירות לא קנייא ועיקר כוונת הש"ס על מה דסיים והיית חרם כמוהו מיהו א"כ עיקר חסר מן הספר לכך נראה יותר כדברים הראשונים

גמ'. שאני עכו"ם דחמור דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך הנה לעיל עמדתי על לשון דכתיב שהוא למותר וכעת נראה לומר עפמ"ש הרמב"ם דעל לאו דמחמר אין לוקין עליו משום דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ובהמתך ויש בכלל לאו זה גם חרישה וחרישה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ייע"ש בפ"ב מה' שבת וא"כ י"ל דזה כוונת הש"ס שאני עכו"ם דחמור דבעכו"ם כתיב לא תביא תועבה אל ביתך והוי לאו מיוחד ואינו בכלל עכו"ם ממש להיות לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהוי בזה לאו מיוחד ולכך לוקין עליו אבל בשבת כיון דאינו לאו מיוחד רק לאו הכולל כל המלאכות וא"כ אף חרישה בכלל והוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו לכך הוי איסור רק דאין לוקין עליו לכך בזה שכירות קנייא והנה ראי' לפירושינו הנ"ל ממה דקשה לי מן הש"ס דפסחים דף ו' דפריך התם נמי למימרא דשכירות קנייא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר וכו' ולמה לא משני שם שאני עכו"ם דחמור כמו דמשני הכא ולכאורה הייתי סבור לומר דלכך לא משני שם כן די"ל חמץ הוי איסור חמור כמו עכו"ם אך כדדייקינן אין לומר כן דהא כאן גבי שבת הוא דפריך הש"ס כן שכרה קנייא וע"ז פריך הש"ס ושכירות מי קנייא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר וכו' וע"ז משני שאני עכו"ם דחמור וא"כ משמע דמשני דעכו"ם חמור אף משבת וא"כ אם נגד שבת דהוי בסקילה נחשב עכו"ם חמור מכ"ש נגד חמץ דהוי רק בכרת דנחשב עכו"ם חמור ואם נאמר דסוף סוף גם הלאו דשביתת בהמתו אינו בסקילה הרי גם לאו דלא תביא אל ביתך ולאו דלא יראה ולא ימצא אינו במיתה רק בלאו ובע"כ הכונה דשם עכו"ם חמור א"כ נימא נמי שם שבת חמור טפי דהוי בסקילה ואם אעפ"כ נחשב עכו"ם חמור אף נגד שבת מכ"ש דנחשב חמור נגד חמץ אך לפירוש הנ"ל א"ש דהכונה שאני עכו"ם דחמור דכתיב ולא תביא תועבה והוי לאו מיוחד ולוקין עליו משא"כ בשבת אין לוקין על שביתת בהמתו ולכך לא משני כן בחמץ ויהי' ראי' מזה לשיטת הרמב"ם דלוקין על בל יראה היכי דעשה מעשה ולכך הוי חמור כמו עכו"ם וא"ש ודו"ק מיהו לפי מה דפירשנו לעיל דהכונה מכת ספק אם שכירות קנייא או לא ומוכיח הש"ס דאף בספק לא קנייא דאל"כ הוי ספק דרבנן ולזה משני דשאני עכו"ם משאר ספק דרבנן דהוי עקרו מה"ת א"כ א"ש תינח כאן אבל התם בפסחים מוכיח אם שכירות קנייא בודאי דבספק לא מהני התם ומכח ודאי אין לחלק בין עכו"ם לחמץ גם י"ל בלא"ה כוונת הש"ס דשאני עכו"ם דחמור שהקפידה התורה אפי' על ההבאה לביתו משא"כ בשבת חזינן חומרא זו וא"כ לפ"ז בחמץ דהקפידה נמי התורה שלא יהי' בביתו שפיר חמור כמו עכו"ם ממש לכך לא משני התם כן

גמ' והשתא דאמרת שאלה לא קנייא וכו' גזרה משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני הנה הרמב"ם השמיט טעם נסיוני והעתיק רק הטעם דשאלה ושכירות ועיין בהר"ן מ"ש בזה ולפע"ד הי' נראה בפשיטות דלמד כן מדברי ר"ה לקמן דשרי למזבן פרה לעכו"ם דאימור לשחיטה זבנה ומפרש הרמב"ם כך שהוא מטעם ס"ס וע"ד מ"ש התוס' בערובין פר"ק בפרוץ כעומד מותר אף דאי אפשר לצמצם מ"מ הוי ס"ס דלמא הוי שוה ודלמא העומד מרובה ייע"ש וכה"ג כתב גם המש"א בחולין דף נ"ג גבי רוב אריות דורסין ייע"ש וא"כ י"ל ה"ה בזה דודאי היכי דקנאה לשחיטה י"ל דקנאה נמי למלאכה והיכי דהוי צד היתר לשחיטה אין היתר רק בקנאה לשחיטה לבד אבל בקנאה לשחיטה ולמלאכה הוי אסור למכור לו אבל האיסור דמלאכה הוי אף בקנאו לשחיטה ג"כ וא"כ הוי אדרבא ס"ס לאיסורא דלמא קנאו לשחיטה ולמלאכה ודלמא קנאו למלאכה לבד וההיתר אינו רק אם קנאו לשחיטה לבד אך הרי התוס' כתבו לעיל דלכך מסיק הש"ס הטעם דמחמר ולא שביתת בהמתו דשאלה ושכירות הוי כל היום לכך חיישינן אף משום שביתת בהמתו אבל נסיוני הוי רק לפי שעה ולא חיישינן לי' רק מכח מחמר דחמור טפי ולפ"ז י"ל דרב הונא ס"ל דאין הטעם דנסיוני רק דשאלה ושכירות ולכך אינו אסור רק אם הוי לזמן מרובה אבל לפי שעה אין לחוש ולכך שפיר מיקל מכח אימר לשחיטה זבנה דהוי רובא וס"ס להיתר דלמא לשחיטה לבד קנאו ואת"ל למלאכה מ"מ דלמא קנאו גם לשחיטה וא"כ לא תהיה בידו זמן מרובה רק לשעה ולשעה לא חיישינן לשביתת בהמתו ואין איסור רק אם קנאו רק למלאכה ושהיות זמן מרובה והוי רובא להתירא אבל מ"ד דחייש לנסיוני א"כ חייש אף לזמן מועט אז הוי להיפך דהוי ס"ס לאיסורא דלמא קנאו רק למלאכה ואת"ל לשחיטה דלמא קנאו לשניהם לשחיטה ולמלאכה ויש נמי חשש נסיוני לכך לא הוי תלינן דלשחיטה זבנה ובע"כ מאן דחייש לנסיוני אוסר לעולם ור"ה דמתיר בפרה ס"ל דלא חיישינן לנסיוני והוי הוכחה להרמב"ם גם מקושיית התוס' לעיל למה שם במקום שנהגו שלא למכור חיישינן לרביעה ולח אמרינן לשחיט' זבנה והיינו כמ"ש דשם הוי האיסור אפילו בשביל שעה חדא דהוי בסקילה לכך הוי ס"ס לאיסורא דלמא רק לרביעה ואת"ל לשחיטה דלמא לתרווייהו וכל כה"ג הוי רובו לאיסורא אבל בחשש מלאכה דאין החשש רק מכח