עבודת עבודה חלק א ו

שמא דע"ז ואזיל ומודה ומה שלא הביאו התוס' ראי'זו היינו כמ"ש לעיל די"ל דכוונת הש"ס ליפשוט הך איבעיא וא"כ בזה א"ש דבריהם על נכון ודוק היטב

והנה אחר כותבי זה עיינתי שנית בהרא"ש הביא הוא עצמו סברת התוס' בזה שכתבו וז"ל ומיהו כיון שהוא עוסק בצרכי וכו' הנה נטה ג"כ לסברת התוס' בשינוי לשון קצת דהתוס' ס"ל דהתקרובת אינו מועיל רק שעי"כ מזכיר שמא דע"ז ואזיל ומודה ממילא והרא"ש ס"ל דלכך אזיל ומודה לפי שהוא עוסק בצרכיו ונזדמנה לו כן ועכ"פ מפורש אומר בהרא"ש דהחשש הוי דאזיל ומודה מיד ולא ביום אידו דוקא ומשמע מדבריו דס"ל דלהס"ד ס"ל דהתקרובת אינו גורם אזיל ומודה רק לדידי' ולא בכל מקח וממכר ואח"כ מחדש דהוא גורם אזיל ומודה בכל דבר וא"כ לא נפלאת הוא לומר דהתוס' ס"ל כס"ד דהרא"ש דהתקרובת אינו גורם להיות אזיל ומודה מיד רק לדידי' ולא בשאר מקח וממכר ולכך בשאר מקח וממכר לא מודה רק ביום אידו אבל בתקרובת עצמו אזיל ומודה מיד ולכך רש"י דפירש במשנה דמודה ביום אידו בע"כ כוונתו לכל מקח וממכר דלתקרובת הי' יכול לפרש דמודה מיד וא"ש ודוק

והנה עיין בהרא"ש שכתב וז"ל ועוד הקשה מהא דקאמר בגמ' איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהם משום הרווחה אי משום לפני עור וכו' ופירש"י משום הרווחה דאזיל ומודה ולא איפשטא הך בעיא ועוד קשה דקאמר מה נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' וכו' ואמאי לא קאמר נ"מ במידי דלא חזי להקרבה דמשום הרווחה אסור ומשום לפני עור לא תתן מכשול שרי וכו' הנה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים אחד מה שהביא פירש"י שם דלענין ווה הביא פירושו בזה ועוד גוף קושיתו מה שייכות לכאן אם כוונתו דהוי בעיא ולא איפשטא ולמה נקט רש"י בפשיטות הטעם משום דאזיל ומורה חדא מה קושיא הרי כיון דספיקא הוא פסק לחומרא ואף די"ל דהוי קשה לו כיון דהוי ספיקא דרבנן ראוי להיות לקולא עכ"פ מה שייכות זה לכאן והנה במע"מ פירש כווכתו ע"ד מ"ש התוס' לקונן דף זיין בשם יש מקשים דקושיותו הוי אם מיירי בכל מקח ומוכר מה שייך בזה לפני עור. אך לדעתי לא הונח בזה דדילמא כן הוי באמת כוונת הש"ס דמיבעיא לי' אם טעמא משום הרווחה ואסור בכל מקח וממכר או הטעם מכח לפני עור ואינו אסור רק בתקרובת לבד והנה התוס' דף זיין שהקשו כן י"ל דכוונתם לקושיא שכתבו כאן דלמה לא קאמר הש"ס הך נ"מ וכוונתם בדרך ממ"נ אם נימא דס"ל להש"ס בין לטעם הרווחה ובין לטעם דלפני עור שייך בכל מקח וממכר קשה מה שהקשו שם איך שייך לפני עור בכל מקח וממכר ואם באמת הוי כן בעייתו אי טעמא מכח הרווחה ואסור בכל מו"מ אי טעמא משום לפ"ע ואינו אסור רק בתקרובת א"כ קשה למה לא קאמר הך נ"מ במידי דלאו תקרובת כמו שהקשו כחן אבל הרא"ש שעשה מזה שני קושיות דתחלה הקשה דהתם איבעיא לי' ואח"כ הקשה למה לא קאמר הך נ"מ בדבר שאינו תקרובת דבריו אינן מובנין דשני קושיות ליכא כאן דאם נפרש כוונת הקושיא דבכל דבר שייך לפ"ע לא קשה קושיא השני' למה לא קאמר הך נ"מ ואם נפרש דכוונת האיבעיא הוי דלטעם דלפני עור לא שייך רק בתקרובת לא קשה קושיא הראשונ' ולכך מה שעשה בזה שני קושיות כ"א בפ"ע אין הבנה לדבריו הקדושים גם מ"ש ולא איפשטא הך בעיא אינו מודה כפירוש המע מ דלפי פירושו אין נ"מ אם נפשטא או לא הרי עיקר קושיותו מגוף האיבעיא ומה נ"מ אי אפשטא או לא וצ"ע להבין דבריו בזה

ושום ראיתי דיש להבין דבריו כשנקרים דהרי"ף ז"ל השמיט בעיא זו דבעיא אי טעמא משום הרווחה אי טעמא משום לפני עור והר"ן ז"ל הרגיש בזה ונדחק בדבר ולפע"ד י"ל דהנה הך בעיא בש"ס אי טעמא משום הרווחה או משום לפ"ע לכאורה קשה איך ס"ד שיהי' מכח לפ"ע ולא מכח אזיל ומודה הרי כיון דע"כ בלהשאילן הוי הטעם מכח אזיל ומודה א"כ למה לא נחוש גם בלשאת ולתת עמהן מכח אזיל ומודה ולמה כחדש טעם חדש מכח לפני עור ובע"כ דס"ד דדוקא בהני דברים גדולים כגון להשאילן וכו' בזה שייך חשש אזיל ומודה אבל בלשאת ולתת עמהן משום מה דאית כי' להקריב בהרווח' משום זה אפשר דלא שייך אזיל ומודה ולכך מספקא לי'. והנה לפ"ז הנה אביי ורבא פליגי בטעם לשאול מהם וללוות מהם ולפרוע מהן דאביי קאמר גזיר' הא אטו הא ורבא ס"ל דכולהו משום דאזיל ומודה א"כ מוכח דהם פליגי דאביי ס"ל דלא שייך אזיל ומוד' רק בהנאה גדול' כגון להשאילן וכו' אבל בהנאה קטנ' כגון ללוות מהן וכו' לא שייך אזיל ומוד' אבל רבא ס"ל דבכל ענין שייך אזיל ומוד' אף בהנא' קטנה כגון ללוות מהן ולפ"ז כרא' דגם בהנאתו שיש לו להקריב בהרווחה זה הוי לי' הנאה טפי ממה שהוא משאיל ומלוה לישראל ולכך לרבא דס"ל דשייך אזיל ומודה בללוות מהן ולפרוע מהן מכ"ש דשייך לומר אזיל ומודה מה שיש לו להקריב טפי בהרווחה וס"ל להרי"ף דאבעיות הש"ס הוי רק לאביי דס"ל בללוות ולשאול מהן לא שייך אזיל ומוד' ולכך מספקא לי' בלשאת ולתת ביש לו בהמה אחרת רק שיהי' לו בהרווח' אם בזה נמי לא שייך אזיל ומודה או דבז' עדיף כיון דשייך לע"ז שלו ובזה מודה אביי דשייך אזיל ומודה ולכך תינח לאביי אבל אנן דקי"ל כרבא דטעמא בכולהו משום אזיל ומודה א"כ פשיטא דטפי שייך אזיל ומודה בתקרובת בהרווחה ממה דשייך אזיל ומודה מה שהישראל מלוה ממנו ושואל ממנו ולכך כ"ש דשייך לומר בזה אזיל ומודה ולכך פשיטא לי' דטעם דלשאת ולתת משום הרווחה וא"ש דהשמיטו הרי"ף ודוק וז"ב לפע"ד

יתיישב דברי הרא"ש בקושייתו דנראה ברור דדוקא אם מיירי המשנה בתקרובת בזה נהי דיש לו בהמה אחרת מ"מ אנן סהדי דודאי ניחא לי' שיהי' לו להקריב בהרווחה לע"ז ממה שהישראל משחיל ולוה ממנו ולכך נפשטה הך בעיא מכח מה דס"ל לרבא וללוות ולהשאיל מהם וכו' אבל אם נימא דהמשנ' מיירי בכל מקח וממכר הנה בשאר מקח וממכר ודאי גרע טפי מללוות ולשאול ממנו וכמ"ש ר"ת באמת בכל מקח וממכר כא שייך כלל אזיל ומודה. כיון דמוציא מעותיו כנגדו וא"כ בזה פשיטא דשייך טפי אזיל ומודה בללוות ולשאול ממה דשייך במקח וממכר דעלמא וא"כ מזה לא נפשטא האיבעיא מהך דרבא כלל וכיון דנשאר האיבעיא במקומה ומלתא דרבנן הוא וראוי להיות ספיקו להקל וז"ש הרא"ש דהוי איבעיא ולא איפשטא וא"כ אם מיירי רק מתקרובת א"ש די"ל דלכך נקט הטעם דאזיל ומודה מכח דנפשטא הך בעיא מהך דרבא אבל אם מיירי בכל מקח וממכר א"כ לא נפשטה הך בעיא כלל ושוב קשה למה נקט רש"י ז"ל הטעם דאזיל ומודה דהו"ל לפסוק האיבעיא לקולא דהוי דרבנן כ"כ נכון כוונת הרא"ש והנה עפמ"ש יש ליישב מה שהקשו התוס' והרא"ש על רש"י דלמה קאמר הש"ס נ"מ דאי' לי' בהמה אחרית' ולא קאמר נ"מ במידי דלא חזי להקרבה והוא די"ל דדבר זה אם שייך בכל מקח וממכר אזיל ומודה תליא בפלוגתא דאביי ורבא דלאביי דלא שייך אזיל ומודה רק בהנחה גדולה כגון בלהשאילן ולהלותן ולא בלישאל מהן אף דיש לו הנאה שהישראל צריך לו ה"ה דלא שייך במקח וממכר אזיל ומודה רק בתקרובת בהרווחה גם הא מספקא לי' אבל לרבא דס"ל דגם בלשאל מהן שייך אזיל ומודה א"כ בהנאה דמקח וממכר כמי שייך אזיל ומודה וא"כ א"ש כיון דכבר כתבנו דאיבעיות דש"ס הוי לאביי ולכך לאביי במקח וממכר ודאי דלא שייך אזיל ומודה ובתקרובת מספקא לי' ולכך לא מצי למימר הך כ"מ במידי דלא חזו להקרבה כיון דמספקא לי' בתקרובת אם שייך אזיל ומודה א"כ ע"כ דס"ל כאביי ולאביי במקח וממכר ודאי לא שייך אזיל ומודה אבל כדידן דקיי"ל כרבא דכולהו מכח אזיל ומודה גם במקח וממכר שייך אזיל ומודה ומה יומתק בזה לשון רש"י שכתב בד"ה אסור לשאת ולתת עמהם וכולהו משום דאזיל ומודה ביום אידו והתוס' הוכיחו מלשון זה דמיירי במקח וממכר ולעיל פירשנו כוונתם מכח בו ביום דנקטו ולפמ"ש א"ש מאור דדייק רש"י בלשונו מ"ש כולהו כלומר כיון דלדידן כולהו אף לשאול וללוות מהן אסור משום אזיל ומודה ונקט רש"י לישנא דרבא דכלהו מכח אזיל ומודה וכיון דכולהו מכח אזיל ומודה א"כ גם במקח וממכר שייך לומר כן ולכך הוי החשש דאזיל ומודה ביום אידו ולא קודם וכמ"ש לעיל בשמו וע"ש ודוק

והנה אחר כותבי זה הגיע לידי חידושי מהר"מ לובלין וביאר כוונת הרא"ש דכך מוכח מפירש"י דס"ל דשייך כן בכל מקח וממכר מדנקט הטעם מכח לא ישמע על פיך ואם הוי רק בתקרובת הוי לי' לפרש כמי מכח לפני עיר דבתקרובת שייך נמי לפני עור ייע"ש. והנה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דממ"נ מה הוי כוונתו אם כוונתו כפשוטו דבתקרובת שייך לאו דלפני עור מה שמוסר לו בהמה להקריב מה קושיא הרי י"ל דרש"י מיירי דאית לי' בהמה לדידי' ופוסק האיבעיא לחומרא ובפרט שמוכרחין אנו לומר כן דאם נימא לפי האמת דרש"י מיירי בכל מקח וממכר פשיטא דנצטרך לומר דרש"י פוסק לחומרא ואוסר בכל מו"מ מכח לא ישמע על פיך א"כ שוב אפשר לומר דמיירי בתקרובת ומיירי דאית לי' בהמה לדידי' דהרווחה שייך בזה ויש בו חשש דאזיל ומודה ולפני עור לא שייך בזה ואם כוונתו דבשביל דאזיל ומודה שייך לפני עור בשביל זה גופא וכמו שעלה ע"ד הב"ח בסימן קמ"ח א"כ מה נתקן בזה אם איירי רש"י בכל מקח וממכר למה לא נקט לפני עור ממ"נ אם לא שייך במקח וממכר אזיל ומודה גם לאו דלא ישמע על פיך לא שייך בזה ואם שייך במקח ומכר אזיל ומודה גם לאו דלפני עור שייך בזה אם שייך במודה לפני עור וא"כ מה חילוק יש בין תקרובת למו"מ וכמה אי מיירי במו"מ א"ש דנקט כא ישמע ולא לפני עור ובתקרובת הי' לו למינקט גם לפ"ע והן אמת לפמ"ש בחידושי בק"א א"ש דברי המהר"מ אך רחוק הוא להעמיס כן בלשון מהר"מ וצ"ע דבריו

בא"ד נהי דרוב אידיהן מן הקדישים וכו' כוונתם למ"ש הבד"ה בסימן קמ"ז בשם רבינו ירוחם וז"ל והר"י כתב שיש היתר אחר בזמן הזה כי נשבעים בקדישים שלהם הנקראין עון גליון ואין תופסים בהם אלהות וכו' וז"ש דרוב אידיהן הוי מן הקדישים מעון גליון ואינו לשם ע"ז מ"מ יום אחד אסור מדינא דש"ס ומוכח מזה דהוי בשם ע"ז ממש

בא"ד לכך נראה דטעם ההיתר משום דנכרים שבינינו קים לן בגווייהו דלא פלחי לע"ז נלפע"ד דהני שני טעמים דלא פלחו לע"ז וטעם שני משום איבה צריכין זה לזה דכ"א לבדו אינו מספיק דהנה הטעם דלא פלחי לע"ז אינו מספיק מטעם שהרגישו הפוסקים דהרי דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ונדחקו בישוב הדבר ולהיפך בטעם איבה לבד אינו מספיק מטעם