עבודת עבודה חלק א ה

הנה אחר שכתבנו קצת דברי אגדה לכבוד התורה ולומדיה וכתבנו קצת מילתא דבדיחותא נתחיל גוף החיבור בעז"ה

רה ב' ע"א בפירש"י ד"ה שמח הוא לאחר זמן למחר הנה מלשונו משמע דאין השמחה מיד רק למחרתו ונ"מ מזה לדינא דאינו אסור לפרוע מהם רק לפני יום אידו אך ביום אידו מותר דממ"נ היום ליכא שמחה ולמחר הוי אחר יום האיד ואנן קי"ל כרבנן דלאחריהן מותרין והוי חמור בזה לפני אידיהן מאידיהן ממש ממש והי' אפשר ליישב בזה מה שהקשו בתוס' למה נקט כאן לפני אידיהן ג' ימים ולא נקט להיפוך ג' ימים לפני אידיהן ועמ"ש בזה בק"א סימן קמ"ח ולפירש"י הנ"ל י"ל כך דאם הוי נקט ג' ימים לפני אידיהן הי' משמע דקמ"ל דאפילו ג' ימים לפניו אסור ומכ"ש איד עצמו פשיטא דאסור בכל הני דחשיב במשנה והרי חשיב אף לפרוע מהם והי' משמע דאסור לפרוע מהם ביום איד עצמו ולכך קמ"ל דלפני אידיהן ג' ימים כלומר דוקא לפני אידיהן אסור בכל הני אף לפרוע מהן אבל ביום אידו עצמו יש מהן שמותרין אף לרבנן דהיינו לפרוע מהן ושוב ראיתי בר"ן בהגהת חידושי אנשי שם שהרגיש בפירש"י הללו וכתב שם דלכך כתב שם הר"ן לשעתו לאפוקי מפירש"י מיהו באמת שבתי וראיתי שאין זה מוכרח די"ל דאף לפירש"י אסור ביום אידו דהרי חזינין דר"י ס"ל דגם לאחריהן ג' ימים אסור בע"כ דס"ל דשייך אזיל ומודה גם לאחריהן ולכך נהי דרבנן ס"ל דלא שייך בלאחריהן אזיל ומודה היינו רק בשמחה הבאה לו אחר אידו בזה לא אזיל ומודה אחריהן אבל בשמחה הבאה לו ביום אידו רק שלא הרגיש בו רק אח"כ בזה ודאי למחר כשמרגיש בשמחה ההוא אזיל ומודה על השמחה המגיע לו ביום האיד ובזה ודאי אזיל ומודה אחר יום אידו כיון דהפעולה נעשה לו ביום האיד רק שהוא הרגיש בה אח"כ מודים רבנן לר"י דשייך בלאחריהן אזיל ומודה ולכך גם לרש"י אסור לפרוע מהן ביום אידו ומה דפירש למחר היינו דלשון המשנה דחקתו מדקאמר שמח הוא לאח"ז ולא קאמר שמח הוא אח"כ דאח"כ הוי משמע מיד אח"כ בו ביום אבל מדקאמר לאחר זמן משמע למחר ולכך פירש כן ולדינא אין כ"מ מזה ומודה רש"י להר"ן בזה כנלפע"ד נכון ועיין תוס' לקמן דף ויו ע"ב ד"ה אמר אביי מוכח נמי דר"ל דאינו שמח עד למחר ויש להתיר ביום איד עצמו יע"ש ודוק מיהו י"ל דבהך סברא פליגי אביי ורבא שם אביי לא ס"ל כסברתינו הנ"ל ורבא ס"ל כסברתינו דשמח אח"ז מה דנעשה ביום אידו ופליגי אי נאסר ביום אידו מכח שמחתו דלמחר או לא יע"ש ודוק

עיין מ"ש בזה בק"א סימן קמ"ח בעזה"י: בתוס' ד"ה לפני אידיהן

בתוס' ד"ה אסור לשאת ולתת. פ"ה וכו' ומתוך לשונו משמע וכו' עיין במהרש"א שכתב האי לישנא איתא בגמרא וכו' עד דהאי טעמא משום דונח ישמע על פיך שייך בכל מקח וממכר עכ"ל והנה לפע"ד דבריו תמוהין מאוד דאטו לר"ת ופירושו דמיירי רק בתקרובות לא יהי' האיסור מכח לא ישמע על פיך. הרי כיון דבש"ס מפורש כיון דחשיבא להו מלתא ואזיל ומודה א"כ מפורש הטעם משום דאזיל ומודה וכמ"ש המהרש"א בעצמו א"כ גם ר"ת מוכרח כפרש כן גם הרא"ש כתב בדברי ר"ת עצמו הפירוש וז"ל וקמיבעיא לי' האי דאסור למכור להם מידי דחזי להקרבה לע"ז משום רווחא דכשיש להם הרבה להקריב לע"ז הוא מקריב בריוח ומן המובחר ומשבח לע"ז שלו שזימנה לידו להקרבה בריוח א"כ נקט בפי' גם לר"ת החשש בזה מכח אזיל ומודה ומה איכפ' לישראל בזה מה שהנכרי אזיל ומוד' בע"ב דהישראל עובר משום ולא ישמע על פיך א"כ גם לר"ת אסור משום ולא ישמע על פיך ואעפ"כ מפרש רק בתקרובת וא"כ מ"ל דלרש"י הוי האיסור בכל דבר ואף דזה הוי אפשר ליישב דנ"ל דלר"ת אין האיסור מכח ולא ישמע על פיך רק מכח לפני עור רק דמיבעיא לי' באיזה ענין עובר אלפני עור אם הטעם מכח דאזיל ומודה על ידו ולכך עובר הישראל אלפני עור מה שגורם שהנכרי מודה על ידו. וא"כ אף ביש לו נמי שייך אזיל ומודה מכח הרוחה ואף בזה שייך לפני עור ועיין בט"ז סימן קמ"ח ומ"ש עליו בזה בק"א שם או הטעם הוי רק מכח לפני עור לא מכח אזיל ומודה כלל ולכך ביש לו בהמה אחרת שרי אבל הכל יהי' מכח לפני עור מ"מ אכתי לא הונח סוף סוף אם הוי עיקר האיסור מכח דאזיל ומודה מה לי אם הוי האיסור דאזיל ומודה ועובר הישראל אלפני עור: או הטעם דעובר משום לא ישמע על פיך ולמה בלאו דלא ישמע על פיך משמע לי' דבכל מקח וממכר שייך כן ולאו דלפני עור לא שייך בכל מקח וממכר אף אם שייך אזיל ומודה מיהו לפי האמת הא לא קשיא דר"ת ס"ל דגבי מקח וממכר לא שייך אזיל ומודה וכמ"ש הרא"ש בשמו וכמ"ש התוס' בתחלת דבריהם כאן. אך א"כ דברי המהרש"א תמוהין מאוד מנ"ל דפירש"י דפירש הטעם דולא ישמע על פיך דאסור בכל מו"מ ומנ"ל דלא ס"ל כר"ת אטו ס"ל לר"ת דשייך הודאה בכל מו"מ הרי ס"ל דבמקח וממכר לא שייך אזיל ומודה כלל א"כ מה זה שכתב המהרש"א דלא ישמע על פיך שייך בכל מו"מ תרי אם הי' שייך במקח וממכר אזיל ומודה הי' שייך בו לאו דלא ישמע על פיך: אבל י"ל רש"י ס"ל כר"ת כמי דלא שייך במקח וממכר אזיל ומודה כלל א"כ לא שייך בזה לאו דלא ישמע על פיך א"כ דברי המהרש"א תמוהין מאוד בפירושו שכתב דלפי ה"ט דולא ישמע על פיך שייך אף במקח וממכר

מיהו דברי התוס' והרא"ש ג"כ אינן מובנין באמת מנ"ל מפירש"י כן דהן מפירושו במשנה והן מפירושו בגמרא אין ראי' לאסור כל מקח וממכר וצ"ע ועימ"ש לקמן בישובו גם עיין בק"א סימן קמ"ח מ"ש בישוב דברי הרא"ש ומהרש"א קצת

והנה מה דהוי קשיא לי על שיטת ר"ת שחולק על רש"י ומפרש דמיירי רק מתקרובת ע"ז למה לא הביא ראי' מן ש"ס מפורש לקמן דף ה' ע"ב בפיסקא ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם ומי בעינין כילי האי והתנן בארבעה פרקים וכו' ואם איתא דהמשנה אוסרת בכל מו"מ מה ענין זה לזה כלל ואין שייכות פירכת הש"ס כלל למעיין שם שוב עיינתי בהרא"ש הביא באמת ראי' זו ות"ל כוונתי לדעתו בזה מיהו התוס' שהשמיטו ראי' זו נראה דטעמם ונימוקם דמזה אין ראי' דהנה עיקר פלוגתת רש"י ור"ת הוי רק להך לישנא דטעמא הוי מכח הרווחה אבל אם טעמא הוי מכח לפני עור לא שייך רק בתקרובת ע"ז ולא בדבר אחר וא"כ י"ל דפירכת הש"ס הוי כך דקשה ומי בעינין כולי האי והתנן המוכר וכו' וא"כ תיפשוט מינה האיבעיא דטעמא מכח הרוחה דאי מכח לפני עור א"כ אין איסור רק בתקרובת וא"כ ל"ל ג' ימים בחדא סגי א"כ תיפשוט מינה הך בעיא ודוחה הש"ס דמינה לא תיפשוט די"ל דלעולם מכח תקרובת ואעפ"כ בעינין טפי להקרבה אבל לעולם לטעם הרווחה י"ל דאסור כל דבר

גם י"ל לפמ"ש התוס' לקמן דף ה' ע"ב ד"ה מי בעינין כולי האי וז"ל והלכך אסור לשאת ולתת בכל עניני מקח וממכר משום דשם ע"ז שגור בפיו ואזיל ומודה עכ"ל כראה כוונתם דבאו להחזיק פרש"י וכוונתם כך דודאי אם לא הי' שייך שיעור הקרבה בג' ימים קודם אידיהן לא הוי שייך חשש אזיל ומודה קודם אידיהן כיון דעכ"פ אין שם ע"ז רגיל בפיו כיון דלא הוי יום אידיהן עדיין. אבל כיון דשיעור הקרבה הוי ג' ימים א"כ כיון דדרכו לחפש להקרבה ג' ימים קודם אידיהן א"כ הוי ע"ז רגיל בפיו ולכך שייך חשש אזיל ומודה גם ג' ימים לפני אידיהן ולכך פריך שפיר ומי בעינין כולי האי להקרבה וכו' א"כ שוב לא הוי שם ע"ז רגיל בפיו ואין לחושבהו לאזיל ומודה ולכך מתרץ דבהקרבה בעינין ג' ימים ולכך הוי שם ע"ז רגיל בפיו ושייך בי' אזיל ומודה בכל מקח וממכר ולכך לא הביאו ראי' זו וא"ש ועמ"ש לקמן דף ה' ע"ב לפרש דברי הרא"ש הנ"ל בראי' זו

והנה מה שעמדנו לעיל מנ"ל להתוס' דרש"י ס"ל דבכל מו"מ הדין כן י"ל דהנה בהך אזיל ומודי י"ל בי' שני כוונות או דהכוונה שיהי' אזיל ומודה לע"ז מיד או דהכוונ' שיהי' ביום חגו אזיל ומודה לע"ז. והחילוק הוא כך דאם נימא דהאיסור הוא בכל מקח וממכר בזה לא שייך לומר דתיכף אזיל ומודי דהרי היום אין הע"ז רגיל בפיו. ובזה אין חשש רק דביום האיד שיהי' נזכר בשמא דע"ז ואז יהי' אזיל ומודה ע"כ מה שעש' הנך ג' ימים סמוך לאיד דמה שעשה קודם הג' ימים כבר יצא הדבר מלבו ואינו מודה לע"ז רק מה שעושה תוך ג' ימים עולה על זכרונו ביום אידו ומודה על מה שעשה תוך ג' ימים אבל אם הוי הטעם מכח תקרובת ע"ז בזה י"ל כסברת התוס' דף ה' הנ"ל כיון דעוסק ליקח תקרובת ע"ז ועוסק בשמא דע"ז ואזיל ומודה מיד בו ביום ולכך י"ל דרש"י ותוס' כאן לא ס"ל כסברת התוס' דף ה' הנ"ל דבכל מקח וממכר אזיל ומודי מכח דזוכר שם ע"ז ע"י התקרובת דאם אינו עוסק בתקרובת אינו מזכיר שמא דע"ז כיון דאינו יום החג עדיין אך לגבי תקרובת עצמו ודאי שייך לומר בי' הך סברא כיון דמזכיר שמא דע"ז בעסק התקרובת אזיל ומודה ובזה נחזיק סברת התוס' הנ"ל גם נחזיק לפ"מ שמשמע מדבריהם דהך אזיל ומודה הוי מיד בו ביום ולא ביום אידו דא"כ מה ענין אם מבקש תקרובת או לא ביום אידו מזכיר שמא דע"ז בלא"ה ובע"כ הם מפרשים כבין דעת קדושים דאזיל ומודה מיד

ובזה דהנה רש"י פירש כאן במשנ' דאזיל ומודי לע"ז ביום אידו ולכך שפיר הוכיחו התוס' מדפירש שיהי' אזיל ומודה ביום אידו ולא פירש שיודה מיד בע"כ דס"ל דבכל מו"מ אסור ובזה לא שייך אזיל ומודה מיד כיון דהיום לא מזכיר שמא דע"ז ולכך הוצרך לפרש שיהי' אזיל ומודה ביום אידו אבל לפר"ת דמיירי בתקרובת א"כ ע"י התקרובת מזכיר שמא דע"ז א"כ י"ל דיש לחוש דאזיל ומודה מיד ולא הוי צריך רש"י לפרש דיודה ביום אידו ומדפירש ביום אידו מוכח דכוונתו לאסור כל מו"מ כנלפע"ד ברור ונכון בכוונת דבריהם ואדרבה דוקא בכאן הקשו ולא בפירש"י בגמ' ות"ל אנהרינהו לעיינין לעמוד בכוונת דבריהם ע"פ דבריהם לקמן דף ה' הנ"ל ודוק היטב והרי הרא"ש שהביא ראי' הנ"ל בע"כ לא ס"ל סברת התוס' הנ"ל ולכך לענין שאר מקח וממכר נחזיק כדעת הרא"ש דלא מדכר שמא דע"ז ע"י התקרובת אבל בתקרובת גופייהו נחזיק כדעת התוס' דשייך עי"כ שיזכיר שמא