עבודת עבודה חלק א נז

וברייתא וא"כ י"ל ה"כ מבעיא ליה למפשטי' המשנה ומברייתא וממשנה וברייתא אין ראיה זולת דברי ר"ז כלל ולעולם ר"ז י"ל דמפרש באדום ושקיל שחור ושקיל ומה קושיא וצ"ע

גמרא תנן ר"מ אומר וכו' אין מוכרין להם במחובר לקרקע וכו' עיין בתוס' ד"ה תורניתא מ"ש בזה ועוד קשה לי דהרי מפורש בש"ע סימן קכ"א שמוכר לו ע"מ שיקוץ וקוצץ וא כ מה קושיא נימא דר"א מיירי במוכר לו דקל ע"מ לקצוץ לכך בשאר אילנות מותר ובדקל טוב אסור אך י"ל לפי מ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות דהעבודה הוי בזה בפירות הדקל שמקריבין ממנו לע"ז א"כ בע"כ מיירי שמוכר לו שלא יקוץ מיד דאם יקוץ מיד א"כ לא יוציא פירות ואין כאן חשש עבודה ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בד"ה תורניתא על רש"י דהרי אין מוכרין להם כל דבר המחובר לקרקע ולפמ"ש י"ל דדוקא בדקל טוב שאין הוא ראוי לעבודת ע"ז רק פירותי' א"כ אם מכר לו גוף הדקל הוי עיקר האיסור בשביל שיהי' גדל בו פירות לע"ז א"כ בע"כ שלא התנה ע"מ לקוץ דאם התנה ע"מ לקוץ ליכא פירות ולכך פריך שפיר אבל התם בתורניתא פירש רש"י דהעבודה הוי לתלות אותו בפני ע"ז ובפרט דארז אינו עושה פירות א"כ לא הוי עבודה רק בגופו א"כ י"ל שפיר שמכר לו ע"מ לקוץ וקוצץ ולכך אין איסור רק מכח לפני עור והנה לפי פירוש הרמב"ם דהעיקר עבודה הוי בפירות י"ל שבהך סברא פליגי ר"מ ורבנן דמשמע דרבנן מתירין בדקל טוב ור"מ אוסר והיינו דרבנן ס"ל כיון דהוא אינו מוכר לו הפירות רק הדקל והרי אינו עובד בדקל רק בפירותיו ולכך הוי כלפני דלפני דלא מפקידינן ור"מ ס"ל דאינו בכלל לפני דלפני ושייך גם בזה לפני עור זה הוי לפי הס"ד הש"ס דמיירי במוכר לו הדקל בע"כ פליגי בהך סברא לרבנן נחשב לפני דלפני ולר"מ לא נחשב זה לפני דלפני ולפי מה דמשני הש"ס דמיירי בפירות דקל יהי' פליגי בהך סברא דר"מ לשיטתו דס"ל דאדם מקנה דשב"ל וא"כ אין צורך לומר דהוי כוונתו שמוכר הדקל לפירותי' רק דמוכר גוף הפירות ובמכירת הפירות שייך לפני עור כיון דהם הם התקרובת ורבנן לשיטתם דס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל והמוכר פירות בע"כ כוונתו באופן המועיל וכוונתו שמוכר הדקל לפירותי' ואף דרבנן ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ היינו רק באמירה אבל במעשה גם לרבנן אין אדם עושה מילי בכדי כדקיימ"ל בח"מ סימן מ"ב דהיכי שמתבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד בעהש"ט עה"ת ייע"ש ועוד יש כמה ראיות דלפעמים אף לרבנן אין אדם מוציא דבריו לבטלה לכך ה"נ הוי כוונתו שמוכר לו דקל לפירותי' ושוב כיון דאין עובדין בדקל רק בפירות הוי לפני דלפני וחשש איסור חני' בקרקע ליכא בזה כיון דאינו מוכר לו הקרקע רק לפירותי' דהרי קי"ל ומפורש כן במשנה שמשכיר לו בתים וא"כ מוכח דקנין פירות מותר אף דשכירות כיומא ממכר הוא א"כ ה"נ מותר למכור לו דקל לפירותי' ולכך חני' בקרקע לא הוי ולפני עור לא שייך כיון דאינו מוכר הפירות רק כח הדקל הוי כפני דלפני ור"מ מודה דכל הנ"ל הוי לפני דלפני רק דהוא לשטתו ס"ל דהפירות עצמו מכר ורבנן ס"ל דהדקל לפירותי' מכר ולהס"ד פליגי באם זה נחשב לפני דלפני או לא כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב

במתני' מקום שנהגו למכור וכו' פרש"י כגון מקום שלא נחשדו על הרביעה וכו' קשה לי למה נקט רש"י הס"ד דש"ס והרי למסקנא מסיק הש"ס דאף רב הדר ביה וס"ל דאדם חש על בהמתו שלא תעקר א"כ ס"ל דלא שייך חשש רביעה במכירה ובע"כ הטעם דמקום שנהגו שלא למכור הוי מכח גזרה דקה אטו גסה או טעם אחר ולמה עזב רש"י המסקנא ופירש כפי הס"ד ואפשר ליישב בדוחק דכוונת רש"י דאף למסקנא היינו רק בסתם דבסתם לא חיישינן לרביעה מכח דאדם חס על בהמתו אבל ודאי יש מקומות דאף על שלו הם חשודין על הרביעה ולכך פרש"י דתליא במקום שנהגו מיהו בהיות כן קשה על התוס' ד"ה אמר רב דכמה דהדר בי' רב ניחא והו"ל להקשות על פירש"י דס"ל דגם למסקנא הוי הטעם מכח חשש רביעה א"כ נשאר קשה אף לפי המסקנא מ"ט בכותים אסור דהרי הם לא חשידי על הרביעה וצ"ע למה לא הרגישו התוס' בזה

רש''י בד"ה לא סתמא צריכא למימר דמזבנינן דלא תנינן אלא תרנגול לבן כוונת רש"י בזה דלא בעי לפרש דקושיות הש"ס הוי מכח סברא דמסתמא פשיטא דמותר וכדרך הש"ס בכמה דוכתא פשיטא דאח"כ מוקי הש"ס באמת דפירושן היינו חוורתא וא"כ ס"ל באמת לאיסורא והאיך ס"ד דיסתור הש"ס דבריו תכ"ד דתחלה פריך פשיטא דמותר ואח"כ מסיק דבאמת אסור ולכך פרש"י דאין הכוונה להקשות מסברא דודאי י"ל דאסור רק דפריך דההיתר א"צ לפרש דממילא משתמע כיון דלא נקטו בכלל האיסור ממילא נדע ההיתר אבל למהו דמסיק דפירושיהן הוי חיטי חוורתא א"כ מפורש במשנה באמת דאסור ת"ל דבאמת אסור וק"ל

רש"י ד"ה מקום שנהגו למכור בהמה דקה כגון מקום שלא נחשדו על הרביעה והכי מפרש לה בגמרא ואל ישנה אדם מפני המחלוקת לא גרס ליה הכא אלא בפסחים המשך כוונתו נראה דודאי אם הטעם דלכך נהגו שלא למכור מכח דגזרינן דקה אטו גסה כמ"ש הש"ך בסימן קמ"א בשם העט"ז ורש"י ורע"ב או כמ"ש הר"ן כאן דגזרינן מכירה אטו יחוד בכל אלה כיון דבגופייהו ליכא איסור רק מצד גדר וסייג אטו ד"א א"כ בזה האיסור חל מצד הישראל שבמקום זה קבלו עליהם חומרא זו ובמקום אחר לא קבלו עליהם חוטרא זו ודאי שייך למתני כאן אל ישנה מפני המחלוקת דהיינו אח יבא אחד ממקום שמוכרין למקום שאין מוכרין אם ירצה למכור שם אסור לו לשנות מפני המחלוקת והוי ממש דומיא דהתם במקום שנהגו לעשות בע"פ או לא אבל אם הוי הטעם כפירוש רש"י דיש מקומות שחשודים נכרים על הרביעה ויש מקומות שאין חשודים הנכרים על הרביעה ובמקום שהנכרים חשודין אסורין למכור ובמקום שאין חשודין מותרים למכור א"כ בזה לא הרי השינוי מצד ישראל רק מצד הנכרים דבמקום זה חשודין ובמקום זה אין חשודין א"כ פשיטא דמדינא אסור למכור מי שהוא ממקום אחר שמוכרין אסור לו למכור במקום שאין מוכרין כי מה שנהגו היתר במקום שמוכרין היינו מכח דשם אין חשודין אבל במקום הזה הנכרים חשודים וא"כ מדינא אסור לו למכור שם ולמ"ל הטעם דאל ישנה מפני המחלוקת לכך פירש"י דלא גרס לה הכא והיינו לפי מה שהקדים תחלה דהטעם הוי רק מכח שבמקום הזה לא נחשדו ובמקום הזה נחשדו לכך לפי הטעם הזה לא גרסינן הכא דאל ישנה מפני המחלוקת דלא שייך דבלא"ה אסור רק בפסחים שייך שפיר אבל הרי"ף מפרש כטעם רש"י והרע"ב או כטעם הר"ן ולכך גרס שפיר אל ישנה מפני המחלוקת דשייך הכא כמו בפסחים וא"ש ודו"ק

תוס' בר"ה חצב קשבא וכו' במסקנא דהך שמעתא כ' ר"ב ברבי כיון דשאר דברים פירושן אסור א"כ אסור לעולם למכור לבונה לכומר עכו"ם דהוי כמו פירושן דדבר ברור הוא דלתקרובת בעי ליה וכו' דבריהם מחוסרין הבנה דמה ענין שאר דברים לפירושן ללבונה דהרי לבונה מפורש במשנה לאיסור ואפשר לפרש כוונתם דס"ל דבלבונה בעינן שיאמר לבונה זכה כמו תרנגול בעינן שיאמר לבן אבל אם אינו אומר זכה הוי כמו תרנגול למי שמותר למכור לו אך עכ"פ לא גרע משאר דברים באומר בפירוש לע"ז ואם הוי בשאר דברים אף באומר בפירוש לע"ז הוי מותר מכח הטעם המפורש בש"ס דמימר אמר כי היכי דהוא אביק כ"ע נמי אביקי' בי' גם בלבונה הוי כשאר דברים ואף שהו' כומר ואין דרך הכומרים לילך בעצמן לקנות שאר דברים רק לצרכי ע"ז מ"מ י"ל כיון דאינו מפרש זכה לא בעי לה לע"ז ומה שהולך בעצמו היינו כדי שיטעה הקונה ויסבור שלצורך ע"ז קנאו ויוזיל גבי' דכ"ע אביקי בי' אבל אם בשאר דברים אסור בפירוש ולא אמרינן הך סברא דמביק אביק בי' א"כ ה"נ בלבונה אף בסתמא כיון שהוא כומר הוי כפירש בשאר דברים או י"ל הכונה דביום איד שכיח הוא להקריב אבל בשאר ימות השנה לא שכיח הוא שיקריב ולכך אם בשאר דברים אם בפירוש הוי אזלינן בתר רובא דאין דרך להקריב מהם ואף בפירוש לע"ז הוי תלינן דמכח שיוזיל לו אומר כן דסובר כולי עלמא אביקי בי' ולא הוי חיישינן למיעוטא שיקריבנו גם בלבונה בכומר בשאר ימות השנה הוי אזלינן בתר רובא דאין דרך להקריב בימים הללו והוי חמרינן שמה שהכומר הולך בעצמו אף שאין דרכו לקנות שאר דברים מ"מ י"ל דעושה כן כדי שיוזיל גבי' דסובר כ"ע אביקי' גבי' אבל כיון דבשאר דברים אסור בפירוש אף דזה, סברא אלימתא די"ל דמימר אמר כי היכי דהוא אביק כ"ע אביקי' בי' מ"מ חיישינן למיעוטא שמא יקריב ממנו א"כ ה"נ בכומר הקונה לבונה בשאר ימים אף דאין דרך להקריב אז מ"מ כיון דכומר הוי כפירש חיישינן למיעוטא אף בשאר הימים או י"ל הכונה דהתוס' מיירי בקונה הרבה יחד בענין דניכר דקונה לסחורה אך כיון דהוי כומר ואין דרכו לסתור ולקנות רק לקנות לע"ז הוי כפירש לע"ז וא"כ בהרבה יחד ופירש לע"ז דינן כשאר דברים ופירש לע"ז ואם הוי בשאר דברים מותר אף בפירש מכח דמימר אמר כי היכי דהוא אביק כ"ע אביקו בי' כן ה"נ הוי מותר בקונה הרבה יחד די"ל מסתמא לסחורה קנאו כיון דהוא הרבה ומה שהולך בעצמו היינו כדי שיסברו שקונה לע"ז ויזולו לו דמימר אמר כי היכי דהוא אביק כ"ע אביקי בי' אבל אם בשאר דברים אסור בפירש ולא אמרינן מימר אמר וכו' א"כ ה"נ בהרבה יחד והוא כומר דהוי כפירש או פירש ממש דאסור כנלפע"ד ביאור דבריהם ודו"ק

בא"ד דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר עכ"ל הדברים תמוהין כיון דהישראל עצמו מכרו לכומר לא הוי עובר רק אלפני עור וכמ"ש התוס' עצמן א"כ השתא שהוא מוכרן לנכרי אחר והנכרי לכומר הוי לפני דלפני כמפורש לעיל בש"ס דאלפני דלפני לא מפקידינן, והנה אחר העיון בספרים ראיתי בב"ח יו"ד סי' קל"ט הביא בשם המרא"י שהרגיש בזה וכתב הב"ח לחלק בין ספק לודאי דמה דקאמר הש"ס דאלפני דלפני לא מפקידינן היינו בספק שמא ימכרנו כנכרי ואם הוי ודאי שימכרנו גם בלפני דלפני מפקידין עכ"ד והנה מלבד שלשון הש"ס דקאמר אלפני דלפני לא מפקידינן משמע דעל גוף הדין לא מפקידנן כלל ולא מכח ספקא ומלבד זה קשה דבאה"ע סי' ה' בהג"ה מפורש דבאם אין הכותי בעצמו מסרסם רק נותנן לאחר לסרסם לכ"ע שרי והב"ש כתב שם יותר בשם הת"ה דאפילו נותנו לשלוחו מותר א"כ מפורש להדיא שם דאפילו בודאי לא קפדינן אלפני דלפני וא"ל כיון דים בזה ב' דעות באמת הת"ה שם יסבור כדעת המתירין וס"ל דאף בודאי לא קפדינן אלפני דלפני והתוס' ס"ל כדעת האוסרין וכסברת הב"ח דים חילוק בין ספק לודאי אך א"כ סתרו דברי הרמ"א זה את זה דביו"ד סי' קל"ט הביא ב' דעות בזה ובאהע"ז פסק בפשיטות שמותר והו"ל להביא גם שם השני דעות בזה הן אמת דיש לדחוק כיון דבלא"ה הוי שם שני דעות בזה בהג"ה שם א"כ בזה אם לא יסרסם הוא רק אחר הוי ס"ס וק"ל אך אכתי