עבודת עבודה חלק א נה

מום לא יהי' בו מה עביד לי' נימא דקמ"ל דמטיל מום בבעל מום במקדש ולא במדינה דעובר ובע"כ לרבנן אף כה"ג אינו עובר ומשמע להש"ס כן מדמתירין שם להקיז דם באחיזת דם מכח דהוי מטיל מום בבע"מ וי"ל דאחיזת דם הוי רק כמום במקדש דהלקרבה אינו ראוי מכח הקריבהו לפחתיך וכו' אבל במדינה אינו מום לפדותו בכך ומוכח דאף מטיל מום בבעל מום במקדש ולא במדינה מותרין מן התורה ולכך פריך כל מום לא יהי' בו מהו עבדו לי' ולכך הוכרח רש"י לפרש דלר"מ פריך ודו"ק

גמ'. נראה בעל מום מעלייא הוא קשה לי מה קושיא הרי בכתובו' רפ"ק ובכמה דוכתא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מני' ופריך תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מהו איכא למימר דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר ייע"ש וכן מוכח בכמה דוכתא דהיכי דעשה שלא כהוגן הפקירו ב"ד ממונו למפרע וא"כ י"ל ה"נ גבי אין מקדישין ואין מעריכין כיון דרז"ל אסרו להקדיש אם עשה שלא כהוגן והקדיש הפקירו חז"ל ממונו למפרע ולא חל ההקדש דאין אדם מקדיש דשא"ש אך מה דאמרינן ת קר היינו דבשלמא במקדש אשה דהפקירו ממונו הוי לי' קנס שאז זכתה ב' האשה והוא לא קנה כלום אבל כאן אם נימא דהפקירו ממונו ואין ההקדש חל מה הפסיד החוטא יחזור ויזכה בו לכך קנסוהו להיות בהמה תעקר וכו' וא"כ תינח לחייבו לבערם מן העולם שפיר חייבוהו ולא פטרוהו מביעור מטעם דהפקירו ממונו אבל לענין שילקה מכח מטיל מום בקדשים אי אפשר לומר דהוי מטיל מום ממש כיון דהפקירו ממונו ולא יחול ההקדש א"כ אינו הקדש ואף אם לפי האמת לא הפקירו ממונו עכ"פ קשה דאפשר הוא שיתקנו כך שיפקירו ממונו ויחייבנו לעקרו מן הארכובה ולמטה וממ"נ אין חשש שהחוטא לא ירויח שהרי עקרם מן הארכובה ולמטה והרי בנשא ונתן ביריד די בזה לקנוס וחשש מטיל מום בקדשים ליכא דהפקירו ב"ד ממונו והפקר ב"ד הפקר וא"כ מדין תורה לא חל ההקדש כלל ואין כאן מטיל מום בקרשים ולכך מתרץ רבא דנהי דנימא כך עכ"פ נראה כמטיל מום בקדשים דמראית עין עכ"פ איכא כיון דאנן מחייבינן לי' לעקרו א"כ מוכח דחשביבי לי' כהקדש שוב נראה כמטיל מום בקדשים ולכך קאמר רק נראה כמטיל מום בקרשים דמום ממש לא הוי דהרי אפשר בתקנה כנ"ל שיפקירו ממונו למפרע ויחייבנו לעקרו ומהו פריך כראה מום מעלייא הוא וצ"ע והוא קושיא נפלאה לפע"ד במתני' אלו דברים אסורין למכור להם וכו' ובזמן שהוא בפ"ע קוטע אצבעו ומכרו לו לפי שאין מקריבין חסר לע"ז הנה לקמן מבעיא בש"ס באם מבקש תרנגול קטוע אם מותר למכור לו תרנגול שלם או נימא אערומי קמערים וקשה מ"ט לא פשיט מהך משנה דלמה קמ"ל דקיטע אצבעו ומוכר לו קטוע ולמה לא קמ"ל רבותא יתירה דאפילו שלם מותר למכור לו אם מבקש קטוע ונשמע תרתי אחד דקטוע אין מקריבין והשני דמותר למכור לו אף שלם אבל השתא לא נשמע רק דמותר למכור לו קטוע אבל לא נשמע דמותר למכור לו שלם ומדלא קמ"ל כן מוכח דשלם אסור למכור לו והי' אפשר לדחות וליישב די"ל דקמ"ל דמותר לקטע אצבעו בשביל כך ואין בזה חשש איסור צב"ח וכמ"ש באה"ע סימן ה' בהג"ה דהיכי דהוי צורך האדם אין בזה חשש צב"ח וקמ"ל דאף זה הוי צורך האדם חף דאפשר למכור לישראל מיהו היותר נראה לי ויתיישב עוד דקדוק אחד מה שפירש רש"י לקמן בד"ה קטוע וז"ל קטוע רגל ולמה לא פירש קטוע אצבע דהרי כאן מפורש דאף באצבע די אך נראה דדבר גדול דיבר והוא דהנה לעיל דף ה' ע"ב מפורש בש"ס דמניין למחוסר אבר שנאסר לבני נח שנאמר מכל החי הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ויש להסתפק אם מחוסר מקצת אבר אם נאסר לב"נ או לא דמלשון הש"ס דקאמר מניין למחוסר אבר משמע לכאורה דכל האבר מחוסר בעינן אך מחוסר מקצת אבר לית לן בה אבל ממ"ש דכתיב מכל החי הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה משמע דבעינן שיהי' חיים ראשי האברים ואם נחסר ראשי האברים אף שהמותר קיים פסול לב"נ ולפ"ז מ"ל דוראי מדינא אף מחוסר מקצת אבר פסול בהו אך הנכרים עצמן הנה מחוסר אבר ממש פסול לכולם ואין מקריבים אותם כלל אך אם הוא מחוסר קצת אבר ולא אבר שלם בזה י"ל דלאיזה נכרי משמע ליה קפידא בהכי וס"ל דאינו פסול רק בחסר אבר ממש ולא מקצתו מיהו עכ"פ רוב נכרים אין מקריבים אף בחסר מרצת אבר כיון דבאמת פסול להו אף בחסר מקצת אבר וכל האבר ודאי משמע להו דפסול לכך מעצמן נמנעין מלהקריב אף מחוסר מקצת אבר ובזה יתיישב הכל דודאי אם הנכרי שואל סתם תרנגול לבן ואינו מבקש תרנגול קטוע מהני אף לקטוע לו אצבע אף דאינו אבר שלם מ"מ עכ"פ אין דרך להקריב ממנו לע"ז וכל דאין דרך להקריב ממנו מותר למכור לו אך אם הנכרי מבקש תרנגול קטוע למכור לו שלם בזה לא מבעיא בש"ס רק היכי דהוי קטוע אבר שלם בזה כיון דלפי דעתו פסול לו בודאי להקריב לכך י"ל דלא חיישינן בזה לערומי קמערים דהרי חושש אולי ימכרו לו כפי דעתו קטוע ואין ראוי לו כלל אך אם מבקש קטוע מקצת אבר ודאי דאסור למכור לו שלם דבזה ודאי חיישינן לערמה דאם ימכרו לו שלם מה טוב ואף אם ימכרו לו קטוע מקצת אבר עדיין יש בידו להקריבו די"ל דלא משמע לי' פסול רק בכל האבר ולא במקצתו ובודאי אסור למכור לו שלם כי לא שייך בזה הטעם לומר דאין דרך להקריב כן דהרי הוא מוכר לו שלם ממש מהו אמרת שהוא תובע קטוע וזה אין ראי' כיון דעכ"פ בידו להקריבו ודאי די"ל ערומי קמערים ובזה א"ש הכל דהמשנה קמ"ל דבקטוע הוא כן אף דקטוע רק מקצת אבר זו והיינו לפי שאין מקריבין חסר לע"ז היינו דאין דרך להקריב לע"ז חסר אף במקצת אבר אבל אם הנכרי מבקש קטוע מקצת אבר ודאי אסור למכור לו שלם ממש בלי ספק אך הש"ס מבעיא במבקש קטוע בכל האבר בזה י"ל דמותר למכור לו אף שלם ולכך פירש רש"י קטוע רגל דקמ"ל דדומיא דרגל בעינן שיהי' חסר אבר שלם ולא מקצת אבר כן נראה לי לומר ע''ד הפלפול ודו"ק היטב ועיין ראיה קצת לדברינו בתוס' דף י"ד ע"ב ד"ה חלב קשבא שכתבו אפי' דעשה בו פגימה יש חשש שיקריב בו אף דלפי האמת פגיעה הוי ביטול וה"ה בחסר מקצת אבר ייע"ש ודו"ק

תוס' בד''ה ונשחטי' משחט וכו' קשיא דא"כ כי משני רבא דנראה כמטיל מום וכו' הנה לולי דבריהם הי' נראה כיון דאמרינן בש"ס אמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף א"כ י"ל דמה דממעטינן ביומא קדשי בד"ה השחוטי חוץ אין הכוונה בקדשי בדק הבית שאין ראוין להקרבה כלל דבזה פשיטא דלא שייך בהו איסור דשחוטי חוץ רק עיקר הכונה בהקדים תמימים לב"ה דקדיש קדושת הגוף שפיר יש להם דמיון לקדשי מזבח לכך קמ"ל דאף באלו לא שייך לאו דשחוטי חוץ ובזה י"ל דעובר המטיל בו מום כיון דקדוש קדושת הניף באמת וא"ש ודו"ק ויש להסביר הדבר יותר החילוק בין לאו דשחיטי חוץ בין דמטיל מום בקדשים דבשחוטי חוץ אין החיוב רק בגמר שחיטה וכבר הקשו התוס' דנימא כיון דשחט בה פורתא אין ראוי' לפתח אהל מועד ואידך מחתך עפר בעלמא הוא ורצ"ל דבהכי חייב רחמנא וא"כ כיון דהוי עיקרו גזירת הכתוב וטעמא רק דבהכי חייב רחמנא לכך י"ל דלא חייבו רק בקדשי מזבח ממש אך בקדשי ב"ה אף דממילא קדשי קדושת הגוף מ"מ בהכי לא חייב רחמנא ואין לך בו אלא חידושו ומסברא ראוי לפטרו כיון דאינו חייב רק בגמר שחיטה והוי מחתך עפר בעלמא הוא אבל במטיל מום בקדשים דאינו חידוש ועיקר חיובו הוי רק שפסלו ממזבח א"כ מה לי אם הוקדש לבדק הבית או למזבח כיון דסוף סוף קדוש קדושת הגוף וראוי למזבח וע"י מעשיו פסלו ראוי להתחייב וא"ש ודו"ק

תוס' בד"ה ר"י זבן פיתא וכו' וי"ל דפת דבר חשוב הוא וקפץ עליו זבינא והוי כדבר המתקיים ייע"ש דבריהם סותרים למ"ש לעיל דף י"ב ע"ב ד"ה עיר שיש בה ע"ז ייע"ש וצ"ע

דף י"ד ע"א אמור רבי יצחק משום ר"ל לבונה זכה ופירש"י מין לבונה היא הנה אם יהי' כוונת רש"י כפשוטו כפי הבנת הפוסקים דדוקא זכה אבל שחורה מותרת לא הוי לרש"י לפרש מין לבונה היא רק הו"ל לפרש דזכה אסורה ושחורה מותרת או הו"ל לפרש בקיצור דזכה היינו לבינה או צלולה ולכך הי' נראה לי כונה חדשה ברש"י דרש"י ס"ל דכל לבונה אסורה ומ"ש ר"ל לבונה זכה היינו להיפך דסתם לבונה הוי שחורה והוי ס"ד דדוקא שחורה אסורה אבל לבונה זכה מותרת שאינו בכלל סתם לבונה וכעין דאמרינן בעלמא איזוב ולא איזוב יוני איזוב ולא איזוב כוחלי וכו' ובכמה דוכתא אמרינן דכל שיש לו שם לוי הוא ענין בפ"ע ולכך הוי ס"ד כיון דבמשנה קתני סתם לבונה וסתם לבונה היא שחורה הוי ס"ד דלבונה זכה כיון דנקראת זכה הוי שם לוי ואינו בכלל סתם לבונה ויהי' מותר לכך קמ"ל דאף לבונה זכה מין לבונה היא ואף זה בכלל האיסור וזה שכתב רש"י דלבונה זכה היא מין לבונה דהוי נמי מין לבונה ובזה א"ש לדעת הטור שהעתיק סתם דלבונה אסורה ולא חילק בין שחורה או זכה ותמה עליו הב"ח ולפמ"ש א"ש שכן הוי שיטת רש"י והר"ן שכתב נמי כלשון רש"י והוציא כן מלשון המשנה דקשה להו אם הכוונה דדוקא זכה אסורה למה לא פירש במשנה בלבונה זכה כמו דפירש בתרנגול לבן והו"ל לפרש כן בלבונה זכה ולמתנ' עלה פלוגתא דר"י ורבנן בלבונה זכה בין השחורים ולמה המתין עד תרנגול לבן אלא ודאי דכל לבונה אסורה ועוד הוי קשה לי' על הש"ס דמחלק אח"כ בין אומר תרנגול לבן למי בין אומר סתם תרנגול למי ולמה לא מחלק כן תחלה בלבונה ראם פירש לבונה זכה אסור למכור לו לבונה זכה ואם אומר לבונה סתם מותר למכור לו זכה משמע דלבונה בכל ענין אסורה והן אמת דזה יש לדחות די"ל בתרנגול דשחור ולבן שוין הם לסחורה ואין נכנס בכלל גדר רע וטוב לכך השואל סתם תרנגול אינו בכלל לבן יותר משחור אבל לבונה זכה הוי טובה ושחורה הוי רעה ופסולת כדרך דכל המינים שיש בהם רעים וטובים ולכך סתם השואל לבונה הוי שואל טובה והוי מן הסתם כשואל זכה לכך אף בסתם אסור כמו שואל זכה ובזה נדחה גם דקדוק הראשון מה דלא נקט במשנה לבונה זכה כמו בתרנגול כיון דסתמא כך הוא מיהא עכ"פ קשה למה לא תנא פלוגתא דר"י ורבנן בלבונה זכה בין השחורו' ולמה המתין עד תרנגול מזה נראה דמשמע כל לבונה כן נלפע"ד נכון בשיטת רש"י לולי שהקדמונים לא הבינו כן וחלקי אמרה נפשי והנה עפ"י הנ"ל הי' נראה ליישב שיטת הטור שהעתיק סתם דבהרבה יחד מותר למכרו דלסחורה קבעי והוא תמוה למה לא נתן שיעור כמה הרבה ובש"ס מפורש דבעינן דוקא שיעור ג' מנין שהי' כראה ליישב והוא דהנה לכאורה הי' נראה להוכיח דלא בעינן בלבונה שיפרש זכה רק סתם לבונה אסור דאל"כ אלא גם בלבונה בעינן א קשה למה מהני בלבונה בקונה ג' מנים משום דלסחורה קבעי ומ"ט לא ניחוש דדלמא ערומי קמערים כדדייק הש"ס לקמן וגם הרי רבנן אסרו בודאי למכור