עבודת עבודה חלק א נג

תעקר ואח"כ מפרש איזהו עיקור נועל דלת בפני' והיא מתה מאלי' מכח דלשון תעקר סובל גם נועל דלת בפני' והיא מתה מאלי' וא"כ נשאר קושית הש"ס בדוכתא והאיכא צב"ח ואין לתרץ כדמשני ש"ה שכתוב ואת סוסיהם תעקר דהרי מנ"ל דהתם הכונה לעקרם בידים דלמא נמי הכונה רק להיות נועל בפניה והיא מתה מאליה ואין לומר מה בכך סוף סוף הוי צב"ח חדא זה אינו דודאי בקום ועשה לשוא"ת הוי הפרש רב ודלמא לא הותר רק בשוא"ת ולא בקום ועשה ועוד הרי משני בש"ס ש"ה דאיכא בזיון קדשים פרש"י דהתם אינו מתה אלא לזמן מרובה א"כ מוכח דבעוקר מן הארכובה ולמטה הוי צב"ח טפי מנועל דלת בפני' והיא מתה מאלי' א"כ דלמא לא הותר רק צב"ח קטן שמתה מהר אבל צב"ח גדול שאינו מתה מהר רק עד זמן מרובה לא הותר וצ"ע

תוס' ד"ה אבל מהני שרי וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה דלק"מ דודאי בחנם אסור ליתן להעכו"ם מתנה דאם לסתם נכרי אסור ליתן מתנה מכ"ש לע"ז ומקרא מלא הוא לא תחנם אך די"ל כאן מיירי בקונה איזה חפץ ונותן מכס הנה בזה ודאי דהחפץ שוה בעיניו כל כך כפי מה שנותן עם המכס דאם לא הי' שוה בעיניו כל כך לא הי' קונה אותו ובע"כ דשוה בעיניו כל כך וא"כ אם הי' המוכר מבקש לנפשו כל כך מעות בעד המקח נמי הי' נותן לו וא"כ אין הישראל נותן משלו כלום לע"ז דהרי מקבל בעדו החפץ והנכרי הוא שמוותר מדמיו לע"ז וא"כ הנכרי הוא נותן לע"ז משלו לא הישראל והישראל אינו מהנה לע"ז רק דרך גרם בעלמא שהרי עכו"ם גורם הוא לבא הנאה לע"ז על ידו שאם לא הי' קונה אותו לא הי' הנכרי נותן כלום לע"ז ולכך גורם הישראל שיבא הנאה לע"ז על ידו ולכך הנאה כזו דהוי רק גרם הכאה בעלמא והנאה דממילא בלי נתינת דמים או חפץ ממש בזה ס"ל דמהנה מותר אבל התם שמוותר משלו מקום בחנם לע"ז דהוי הנאה ממש משלו בדמים ובחנם ודאי אסור ככל עכו"ם מכח לא תחנם מכ"ש בע"ז וזה ברור ונכון לדעתי ומ"ש הם וי"ל דשאני הכא דאיכא הנאה יתירה ונראה כנותן מקום לע"ז כראה דזה הוי שני תירוצים אחד דזה דומה למה שקיי"ל בהניח להם דבר חפץ של ריבית דיש חילוק אם הוי דבר המסויים כגון כסות וכלים שחייבין להחזיר ובין אם לא הוי דבר המסוים שאין מחוייבין להחזירם א"כ י"ל ה"נ בשלמא במרויח המכס לע"ז שאינו דבר המסוים בזה מותר להיות מהנה אבל המניח מקום לע"ז דהוי דבר המסוים וניכר בזה אסור להיות מהנה דנראה כמהנה לע"ז ולכך כתבו ב' חרוצים תחלה כתבו דש"ה דהוי הנאה מרובה ואח"כ כתבו טעם שני דהוי דבר הניכר ונראה כנותן מקום לע"ז וכיוצא בזה פירוש המרמ"ל לעיל בתס' ד"ה המעוטרת בוורד והדס דהוי שני תירצים ייע"ש וק"ל

תוס' ד"ה ק"ו נהנה אסוי מהנ' לא פ"ש והר"מ מקוצי כתב בספרו וכו' קשה לי לשטת הרמ"ק דוחלק בין אם מפרש לסתם מהו פריך הש"ס ולא פליגי והתני' הולכין ליריד של עכו"ם וכו' נימא דכאן בסתם כאן במפרש ר"י דאמר דמהנה אסור ומפרש כן בברייתא היינו במפרש שמקבל המכס לע"ז והולכין ליריד של עכו''ם מיירי בסתם בזה מותר אף שנותן מכס ולמ"ל לתרץ בשקל מב"ה דאנו מקבל מכס כלל טפי הו"ל לאשמעונן אף במקבל מכס רק סתם דבזה ג"כ מותר וצ"ע

תוס' בד"ה יניח נמצא הנה פרש"י מן הריח וכו' קשה לי לפי מה שהסכימו לפירוש ח"י דהאיסור הנחה הוי רק מכח הריח א"כ קשה לשטת ר"ת שמפרש לעי דמהנה אסור אף לר"ל ואין ר"ל מתיר רק במהנה כזה דהוי בזיון לע"ז אינו רוצה להניח עטרה בראשו בזה מתיר וא"כ מה קושיא שמקשה הש"ס לר"ל מהך ברייתא דיניח נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה הרי התוס' הקשו לטל בד"ה דקמתהני מריחא מבת תיהא דאמרינן ריחא לאו מלתא ותירצו לחק בין עיקרו עומד לריח או לא וכן הוא באמת דעת המרדכי הובא בש' יו"ד סי' ק"ח וא"כ י"ל דר"ל מיירי להדיא במעוטרת בפירות דבזה אם יניח אין איסור בדבר מה שנהנה מן הריח כיון דריחא לאו מלתא כיון דאין עומדיו להריח א"כ כיון דיכול להניח ואינו מניח הוי בזיון לע"ז לכך מותר להיות מהנה אבל הברייתא מיירי בעטרה של ורד והדס דעיקרו לריח זה אם יניח עושה איסור בדבר דקמתהני מריחא א"כ בזה אם אינו מניחאין לה ביזיון כיון דישראל הוא ואסור לו להניח ושוב כיון דליכא ביזיון ע שוב אסור להיות מהנה כמ"ש התוס' בשם ר"ת דבכה"ג מודה ר"ל וא"כ ה קושיא הרי יש לחלק כן כיון דבע"כ הברייתא מיירי בורד והדס דבלאו הכי אין איסור מכח הריח לשיטת המרדכי הנ"ל ור"ל מיירי להדיא במעוטרו בפירות בענין דליכא איסור מהריח א"כ מה דמיון הוא זה לזה דברייתא מיי להדיא בענין דא"י להניח ולהנות ולכך גם מהנה אסור דליכא בזיון ו"ל מיירי בענין דמותר להנות ואיכא בזיון במהנה לכך מותר להיות מהני וצ"ע והוא קושיא פליאה לפי דעתי

בא"ד יניח נמצא כהנה כו' אינו כקרא נהנה מע"ז כיון שהמעות שלו הנה נשאלתי מידידי החריף מוה' אברהם שלמה נ"י מווארשא דלמה אמרינן דהוי שר שכר משום פרוטה דר' יוסף הרי בזה כמי אינה נהנה כן משלו ויפה העיר ומה שנראה ליישב הוא כך די"ל דמה דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוי נחשב כאלו קיים כבר המצוה השני' ג"כ ומקבל שכר שתיהם והיינו כיון דא"צ לטרוח אחר שתיהן באמת חייב בשתיהן ואינו פטור רק כשא"א לטרוח אחר שתיהן וכמ"ש ברמ"א א"ח סימן ל"ט וא"כ ממילא כיון דאי אפשר לו לקיים שתיהן בלי טורח הוי כאונס בדבר ובחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו כאלו עשאה וא"כ מכ"ש בעוסק במצוה דהוי רצונו לקיים שתיהן רק דאינו יכול מכח דעוסק באחרת א"כ הוי כאלו עשה גם שניהם כמו בשאר חישב לעשות מצוה ונאנס דמעלה עליו כאלו עשאה וא"כ בזה נחשב כאלו נתן הפרוטה להעני כבר וחזר העני והחזירה לו דבזה ודאי קיים המצוה דלא גרע משכרו במה שנתן העני הפרוטה בחזרה דמתנה בעלמא הוא דיהיב לי' וכיון שנתן להעני כבר קיים המצוה ואח"כ העני נותן לו מתנה משלו כן ה"נ בזה בעוסק במצוה דפטור מפרוטה. לעניא מעלה עליו התורה כאלו נתן כבר הפרוטה לעני והחזירו לו העני ואף על פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר בחו"מ סי' קט"ו וכפוסקים בסוגיא דשבח דאף דהשביח הלוקח מעלינן עליו כאלו מכרו למוכר וחזר המוכר ומכרו ללוקח כן ה"נ מעלה עליו התורה כאלו נתן הפרוטה לעני וחזר העני ונתן לו וא"כ כיון דנחשב לו כאלו קיים המצוה ונתן לעני ומקבל שכר ואח"כ החזיר לו העני הפרוטה א"כ הוי כמקבל פרוטה חדשה דהרי בעד פרוטה שלו מקבל שכר ונחשבת של העני והוא מרויח פרוטה חדשה לכך נחשב נהנה שפיר אבל במה שהם גזרו שמי שיניח עטרה על ראשו יניח לו המכס בזה הוי הכוונה רק שחל עליו חיוב נתינה לא שנאמר בזה דהוי כאלו נתן להם והחזירו לו דבזה אין שכר ולא מצוה ולא שייך כאלו נתן והחזיר לו רק דהוי כאלו לא נתן מעולם וא"כ בזה כיון דאינו הנאה חדשה דאינו מרויח רק שלו לא נחשב הנאה דומה למקדש במלוה דאינה מקודשת כיון דלא הוי לה הנאה חדשה לא נחשב הנאה כן ה"נ מכ"ש בזה ועוד נראה כוונתם דאין כוונתם לומר דוקא עבור מה שהוא כבר שלו ולא דבר חדש רק הכונה כך דהנאה האסור מאיסורי הנאה אינו אסור רק מדבר הבא מגוף איסור הנאה אם נהנה מגוף הדבר הוי הנאה ונחשב נהנה מע"ז אבל הנאה מעלמא רק ע"י גרמא בעלמא של איסור גרמא אין בו ממש וכעין דקיי"ל דגרמא בנזקין וכן גרמי פטור מן התורה דגורם לית בי' מששא כן ה"נ באיסור הנאה מה שנהנה ממנו ע"י גרם בעלמא לא נחשב נהנה מאיסורי הנאה וכעין זה כתב הריטב"א בפ"ג דסוכה דמצות לאו להכות נתנו אף דמקבל שכר מ"מ הוי הנאה דאתי מעלמא ייע"ש וא"כ ה"נ באיסורי הנאה באיסורי ע"ז דאין הכאה מגוף הדבר רק מעלמא לא נחשב נהנה מאיסורי הנאה וזה הוי כוונת התוס' כיון דאינו נהנה מגוף ע"ז רק מעלמא אין זה הנאה אך תינח לאיסורי הנאה בעינן הנאה מגוף הדבר אבל לענין להיות שומר שכר בזה לא אזלינן בתר גוף הדבר רק בתר הבעלים אם כהנה מן הבעלים נעשה לו שומר שכר וא"כ מן הבעלים שפיר נהנה דהרי מרויח פרוטה דר' יוסף והוי שומר שכר ומה שהקשו התוס' ממודר הנאה משופר דהרי נהנה פרוטה דר' יוסף ולא תירצו כלל רק באמת לא ס"ל כסברת הריטב"א הנ"ל רק ס"ל דהנאה דעלמא נמי נחשב הנאה מאיסורי הנאה ויסברו באמת דמה דאמרינן בע"ז יניח נמצא נהנה היינו באמת הרווחת המכס ולא כפירש"י והתוס' כאן לא כתבו רק ליישב פירש"י דמפרש נהנה מן הריח ולא מן המכס ושיטת רש"י פירשו דס"ל כיון דהנאת המכס לא הוי מגוף הע"ז לא נחשב הנאה והם ס"ל כשיטת הריטב"א דהנאה דאתי מעלמא לא נחשב נהנה מאיסורי הנאה וא"ש ודו"ק היטב ע"כ השבתי להשואל הנ"ל ואולי יזכיני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה

תוס' בד"ה אמר אביי אמר קרא ואת סוסיהם תעקר הקשה הר"א למ"ד צב"ח דאורייתא וכו' משמע מדבריהם דלמ"ד צב"ח דרבנן ניחא להו ולדידי קשה להיפך אדרבא למ"ד צב"ח דרבנן קשה טפי מה משני אמר קרא ואת סוסיהם תעקר מה ראי' מן התורה התם עדיין לא גזרו על צב"ח אבל לדידן דגזרו על צב"ח י"ל אף זה אסור ואין לומר דלמ"ד צב"ח דרבנן א"ש דהם אמרי והם אמרו ומה פריך הש"ס ואין צורך כלל לקרא ואת סוסיהם עקר ובפשיטות הו"ל לתרץ דצב"ח דרבנן והם אמרו והם אמרו ומהו פריך הש"ס והאיכא צב"ח ואם באמת קושיות הש"ס הוי רק למ"ד צב"ח דאורייתא לא יהי' מדויק לשון התוס' שכתבו הקשה הר"א וא"ת למ"ד צב"ח דאורייתא משמע דמעלמא הקשו דלהך מ"ד דצב"ח דאורייתא לא ניחא להו טפי הו"ל להקשות דבע"כ הך קושיא ותירוצא אזיל למ"ד צב"ח דאורייתא דאי הוי דרבנן מעיקרא לק"מ דהם אמרו והם אמרי ובע"כ למ"ד דאורייתא פריך וא"כ מה מתרץ א"ק וכו' ומדלא כתבו כן בע"כ דס"ל דקושיות הש"ס ותירוצו יכול להיות אף למ"ד צב"ח דרבנן והיינו בע"כ דמשמע להו דאף איסורא דרבנן אין להתיר מכח קנס וא"כ קשה מה משני אמר קרא וכו' מה ראי' מן התורה לדידן אחר תקנתא דרבנן ונראה דמזה ראיה ברורה דהתוס' ס"ל כדעת הט"ז בא"ח סימן קפ"ח ויו"ד סימן קי"ז דבדבר המפורש בתורה להתיר אין כח ביד חז"ל לאסרו ונראה דהתוס' כאן נמי ס"ל כן ולכך שפיר יכול להיות קושיות הגמ' גם למ"ד צב"ח דרבנן ומשמע לי' דבשביל קנס לבד אף צב"ח אין להתיר ולכך משני כיון דהוי זה מקרא מפורש ואת סוסיהם תעקר אין כח ביד חכמים לאסרו ומוקמינן לי' אדין תורה ולכך הקשו דעכ"פ למ"ד צב"ח דאורייתא קשה וא"ש ודו"ק ועיימ"ש לקמן ע"ב השייך לכאן