עבודת עבודה חלק א מו

כתב דאין לומר בהזכרת נשמות תחת כנפי שכינה דנשמת ישראל המה למעלה מכנפי שכינה רק נפש הגר הוא תחת כנפי שכינה כמ"ש ברות אשר באת לחסות תחת כנפיו ונשמת ישראל ונשמת הגרים אינן במקום אחד כי זה למעלה מכנפי שכינה וזה למטה ייע"ש וא"כ חשב רבי כיון שנפשו קשורה בנפשו בחיים יהי' גם אחר מיתה כן ויהי' נפש אנטונינוס משכו למטה לתחת כנפי השכינה לכך אמר רבי נתפרדה החבילה והותר הקשר והועיל באמירה זו שמעתה יהי' כל אחד כפי שרשו זה למעלה מכנפי שכינה וזה למטה מכנפי שכינה וא"ש וזה נרמז ברות באמרה כי המות יפריד ביני ובינך כי בעוה"ז הגר וישראל יחד שוין אבל אחר המות יהי' פירוד ואינו כשני אוהבי ישראל

בתוס' ד''ה שדר לי' כוסברתא וכו' לולי דברי קדשם הי' נראה לפרש בע"א עפ"י מ"ש התוס' לקמן דאנטונינוס מל א"ע והנה המילה נקרא תכריתה כמ"ש ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה ובמדרש חיי שרה בפסוק ויוסף אברהם ויקח אשה זו"ל אם יכרת ועוד יחליף אם אמר לו כרות הברית ייע"ש ולפ"ז הנה מה שנצטער אנטונינוס על זכות בתו ומה שצוה רבי להרגה היינו מכח דע"י זנות את אבי' היא מחללת כמ"ש בבת כהן ומדפוסלה חת אבי' מכהונה מוכח שנותנת בו פגם וא"כ בודאי יש בו פגם בנפשו בעוה"ב ולכך נצטער אנטונינוס בזה שזכתה בתו ותתן בו דופי ופגם ולכך שלח ליה רבי כוס ברתא והיינו לפי מה שסבר שאנטונינוס לא מתגייר ויהי' לו זרעו מתייחס אחריו ותתן בו פגם לכך שלח לו כוסברתא אבל אנטונינוס שלח לו שדעתו למול וזה ששלח לו כרתי שהיינו שיכרות הברית וימול עצמו א"ם לא תתייחס בתו אחריו ולא תתן בו דופי לכך שלח לו רבי מעתה חסא שיחוס עלה כיון שאין הדבר נוגע לו או י"ל לפי פירש"י הכונה להיפך שרש"י יהיה סובר לא נמול ולכך י"ל רבי סבר שימול א"ע ובלא"ה לא יהי' לזרעו יחוס אחריו כיון שגר כקטן שנולד דמי לכך שלח לו כוסברתא אבל אנטונינוס שלח כרתי שיכרות זרעו שאין דעתו להתגייר ויש לזרעו יחוס אחריו וא"כ יכרות זרעו ולכך שלח לו רבי דא"כ אם אין דעתו להתגייר ויש לזרעו יחוס אחריו מעתה יחוס עלה וא"ש ודו"ק או י"ל דהנה חז"ל אמרו בפסוק קול דמי אחיך צועקי' אלי דהיינו דמו ודם זרעיותיו וכן אמרו בפ' שמות בפסוק ויפן כה וכה שראה שאין זרע כשר יוצא ממנו מוכח מזה דההורג איש ראוי לו להביט גם בזרעו הבא אחריו אם יהי' ממנו זרע כשר ולכך י"ל רבי סבר תחילה שהבת הזו אינה ראוי' להוליד עוד ואינה בת בנים א"כ לא שייך לחוס על זרעה היוצא ממנה רק עלי' לבד לכך שלח לו כוסברתא אבל אנטונינוס שלח לו כרתי דיכרת בזה זרעה העתידין לצאת ממנה והם לא חטאו לכך שלח לו לו רבי חסח דמעתה יחוס עלה בזכות תולדותי' וא"ש

בתוס' ד"ה חד קטיל אבבא דבי רבי וכו' וי"ל שהי' ירא פן יודיעו אל השרים ואמרינן אם בא להורגך השכם להורגו הנה לכאורה אין ראייתם מוכרחת דהתם כבר בא להורגו לכך השכם להורגו אך כאן אם לא יקרא להם עמו לא ידעו הדבר ולא יבואו להרגו רק הוא קירא אותם עמו ויודע שעי"כ יומשך להם הדיבה מי הותר לו לקחתם ע"ד שיהרגם כיון שב"נ מוזהר על ש"ד וכעת אין מחויבין הריגה עדיין ונראה דמזה מוכח מה שהביא הר"ן במס' שבת פרק ר' אליעזר דמילה שני דעות באם נשפך החמין שאחר המילה אם מותר לו למול כיון דיש סוברים שמותר לו למול דהשתא בהיתר הוא מל ואח"כ שיצטרך לחמין פ"נ הוא שדוחה שבת ויש ס"ל בהיפך כיון דסוף סוף יודע השתא שסופו לבא לידי חילול שבת מכח זה והשתא ליכא פ"נ ומילה אינו דוחה שבת אסור לו למול ייע"ש ועיימ"ש בזה בהרבה מקומות ולכך מן התוס' הללו הי' מוכח דס"ל דבתר השתא אזלינן ולא משגיחינן מה שנמשך מזה אח"כ ולכך ה"נ עד כה מותר לו לקראם כיון דהשתא אינו הורגם ואח"כ כשהולכין עמו אז פיקוח נפש שלו המתיר להרגם ומוכרח דבתר השתא אזלינן ולא משגחינן בתר מה שיהי' בסוף וזה ראי' ברורה לפע"ד מן התוס' כדעת המתירין מיהו לאידך תירוצא שכתבו התוספות אין ראי' מזה והנה בעיקר קושייתם הי' נראה שהרגן אנטונינוס ולא בידים וע"כ לא נאסר לבני כח הריגה רק בידים כמו שכתב שופך דם האדם באדם דמו ישפך אבל אם יכה בגרמא בעלמא שוב בישראל אין חייבין מיתה על כך ואינו רק איסורא בעלמא אם כן היינו דוקא בישראל שמצווין על השבת נפשו לכך מכל שכן לאבדו דאסור אפילו ע"י גרמא בעלמא אבל בנכרי דלא מעלין ואין חיוב להצילו וקיי"ל אם נפל לבור מותר ליטול הסולם ממנו בזה גם ע"י שם ואמירה מותר להרגו ובזה א"ש מ"ש במדרש יתרו שרבנן אמרו בשם המפורש הרגו שנאמר הלהרגני אתה אומר והיינו דהוי קשה לרבנן איך הרגו משה ועבר על ש"ד ולכך באמת יש שם תחילה שעיין בדינו וראה שחייב מיתה אך רבנן לא ניחא להו בזה לכך מפרשי שבשם המפורש הרגו ובזה ליכא איסור ס"ד וכן מצינו בחכמי הש"ס שאמרו יהיב בי' עיני' ועשאו גל של עצמות ואיך עברו על שפיכות דמים ובע"כ דכה"ג ליכא איסורא והנה מה שהתוס' לא מתרצין כן היינו דלא משמע להו שיהי' אנטונינוס ככרי שלא נמול יודע בשם המפורש ויהי' בידו להמיתו ברוח פיו וכמ"ש במדרש תנחומא משפטים שאפילו אם יקיים כל התורה כולה כל זמן שלא נמול אין יכול ללמוד תורה שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום ואיך אפשר שיהי' בידו שמות הקדושים ברוח פיו ימית רשע לכך הוכרחו לתרץ בע"א ובהיות כן י"ל דברי התוס' שאח"ז בד"ה א"ל א"כ לימא לי' להאי דקאי אבבא וכו' במדרש יש חלב מטמא ויש חלב מטהר וכו' והוא תמי' שאין לו המשך לחיבור כלל אל הקודם ואם כוונתם רק להודיע מהות אנטונינוס הו"ל לציין כן לעיל ולא כאן אך לפמ"ש י"ל דהנה שני מיתות יש דיש מיתה הבאה בדרך הטבע כמיתת כל אדם או הריגה בידים ויש מיתה רוחניות ע"י שם המפורש ולתינת עינו בו וכנגדן יש שני עניני תחיית המתים דלהחיות המת שמת בטבע או נהרג זה קשה מאוד וצריך זכות רב כי זה מענין תחיית המתים דלא נמסר לשליח רק בידו ית' הוא לבדו ויש תחי' שנית למי שמת ברוחניות ע"י שם המפורש או נתן עיניו בו כיון דלא מת בטבע ע"י מלאך המות אין תחייתו מענין תחיית המתים רק מי שהוא צדיק ויודע באיזה ענין מת יכול לעשות לו תרופה כנגדו להסיר את נזקו מעליו וזה אינו מענין תחיית המתים ממש וקל לצדיק לעשותו דכמו שבידו להמית בידו להחיות ובזה הוי כשר להחזיק גרסת הש"ס דקאמר א"כ ולא קשיא קושיות התוס' שהי' לו להרגיש שמת כי י"ל דודאי הרגיש שמת אך הוא לא חשד את אנטונינוס שהרגו בידים וסבר שהרגו ע"י שם או נתן עיניו בו ולכך סבר שמנסהו אם יכול להחיותו ובזה ידע דמיתה כזו בידו להחיות אך כשהלך מצאהו שנהרג ממש בידים וא"כ בזה אי אפשר להחיות רק מעין תחיית המתים ממש וזה הוי ענין קשה מאוד אך מ"מ כי היכי דלא לזלזל במלכותא בעי רחמי עלי' ואחיי' לכך אמר ידענא זוטי דאית בכו מחי' מתים דייקא ומה דלא תרצו התוס' כן היינו דלא הוי ניחא להו באכטונינוס שהוא נכרי שיהי' בידו להמית שלא כדרך הטבע וא"כ איך לא הרגיש בזה ר"ח מיד שמת כדרך הטבע לכך לא גרסו לשון א"כ אך אח"כ הביאו המדרש הזה לומר דחלב מטהר וכוונתם דא"כ י"ל דאנטונינוס אינו דומה כשאר ככרי שאין בידו ללמוד תורה דשאני ככרי דחלב מטמטם הלב כמ"ש הפוסקים אבל הוא שינק חלב ישראלית והחלב טיהר אותו י"ל דהי' לו לב מבין בתורה וי"ל שהי' בכחו להמית ברוח פיו או בנתינות עינו ושוב י"ל דגרסינן א"כ וכן הביאו אח"כ הירושלמי שמל א"ע ממש וי"ל שאחר המילה הוי מעשה זו וי"ל דהמיתו ברוח פיו וכדומה לכך גרסינן א"כ וא"ש ודו"ק

דה י"א ע"א גמ' אמר להו הקב"ה נקט נורא קמי' ישראל שנאמר וה' הולך לפניהם יומם וכו' הנה מה דנקט טובה זו לישראל יותר מכל הטובות וישועות שעשה הקב"ה לישראל ולמה ע"י אמירה זו נתגיירו אך הנה כל עיקר מניעת הגירות הוי מה שרואים האומ"ה שישראל הם בשפלות מאוד והאומ"ה מחללים שמו הגדול ולכך טועים האומות לכפור בו ית' כי אומרים דנהי דאין ישראל ערש"מ ראוי הוא לנקום נקמת שמו הגדול ולכך אומרים האומ"ה אי' אלהיהם אך התירוץ הוא כך דהקב"ה גם הוא עמנו בגלות ומקבל גלות על עצמו כדי למרק בזה עונות ישראל ועיין במשנה סוף ידים גבי קובל אנחנו עליכם צדיקים שאתם כותבים את המושל עם השם בדף ולא עוד שאתם כותבין את המושל תחילה שנאמר ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וכשלקה מהו אומר השם הצדיק ובחידושינו פ' בא ופ' וישלח שבת תקצ"א פרשנוהו שזה הי' מעין גלות השכינה שהקב"ה מקבל על עצמו כאילו הוא בגלות ביד פרעה לכך מניח להקדים המושל תחילה ואח"כ השם לזה הוי מעין גלות השכינה אבל כשהגיע זמן הגאולה ויצאה השכינה מן הגלות אז נאמר ה' הוא הצדיק הזכיר שמו ית' תחילה ואח"כ את פרעה ייע"ש מ"ש בזה והנה להבין ענין גלות השכינה איך הוא יש להסביר כך דהנה אמרו חז"ל צדיק מושל ביראת אלהים ונעשה הצדיק מושל עליו ית' ועיין במדרש וארא בפסוק מי הוא זה מלך הכבוד למה נקרא מלך הכבוד שחולק מכבודו ליראיו מכך ב"ו אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו ואין יושבין על כסאו והקב"ה הושיב לשלמה על כסאו והרכיב לאליהו על סוסו וכו' לכך נקרא מלך הכבוד שחולק מכבודו ליראיו וביאר הרב עקדה הענין שמלך ב"ו שיש לו שרים ודוכסים אין כוונתו בשביל ליתן להם כבוד רק בשביל כבוד עצמו שהוא נצרך להם ולכך הוא משתמש בהם ואין הם משתמשין בכבודו אבל הקב"ה שחלק מכבודו ליראיו אין כוונתו לטובתו רק לכבוד הצדיקים לכך הם ודאי משתמשין בכבודו ואין הוא ית' משתמש בהם ולכך נקרא מלך הכבוד שחלק מכבודו ליריאיו ייע"ש והנה מטעם זה השרים והדוכסים מאירים למלך ואין המלך מאיר להם והקב"ה מאיר לישראל מה"ט גופא שהשרים הם משמשין למלך אבל אין המלך משמש להם וא"כ אם יאיר להם המלך הרי הם משתמשין בכבוד המלך ולא זו הדרך רק המלך משתמש בכבודם לכך הם מאירים לו אבל הקב"ה שהוא אינו משתמש בכבודם רק הם משתמשין בכבודו ית' לכך נעשה הקב"ה כביכול כאלו משמש להם ולכך הוא לפניהם והנה אמרו חז"ל דיו לעבד שיהי' כרבו ומה"ט גופו מקבל הוא ית' הגלות כיון שהוא ית' עשה עצמו כמשמש לישראל וכאלו ישראל מוטלים עליו וא"כ אני והם בגלות די לעבד שיהי' כרבו לכך גם הוא ית' מקבל על עצמו הגלות ולכך מניח את שמו להיות מחולל בין הגוים וז"ש להם אונקלס שלא יוקשה להם דמ"ט אין הקב"ה נוקם נקמת שמו עכ"פ מן הגוים לכך הראה להם גודל ההפרש בין מכך ב"ו להקב"ה שמלך ב"ו כולם מאירים לו ואין הוא מאיר להם וכן עבדיו שומרים אותו ואין הוא שומר להם והיינו מכח שהוא משתמש בהם ואין הם משתמשין בו אבל הקב"ה מאיר לישראל לפניהם וכן שומר אותם מבחוץ מוכח שהם הם משתמשין בכבודו והוא ית' משמש להם לכך הוי גלות השכינה מכח דיו לעבד שיהי' כרבו ובזה הסביר להם עכ"פ שיש