עבודת עבודה חלק א מה

דבעינין דאקני א"כ אינו כשר רק במפורש בו דאקני א"כ במפורש אף אם לא הוי מאוחר גובה בו בדאקני א"כ מה שאחרוהו הוי בחכם רק לרעת המלוה שלא יגבה קודם לכך הוי כמחילה ומתנה ובזה לא מהני כיון דתפיס שטרא וא"כ י"ל דמן הש"ס דילן לא הוי ראי' די"ל דהני רבנן ס"ל דבשטר מאוחר לא בעינן דאקני לכך ממילא מהני מחילה שלו אבל לדידן דמוכח מן הש"ס דב"ב דשטר מאוחר בעי דאקני וא"כ י"ל דלא מהני מחילה שלו דהוי תפיס שטר' והוי קצת הוכחה לזה מגוף הש"ס דכאן דקאמר הוא סבר דחוי' קמדחי לי' ויש לדייק הרי זה הלכה למעשה ואיך ס"ד לומר דדחוי' קמדחי' לי' דא"כ אין הדין אמת ואיך פסק ר"נ דגובה בו מיד אך לפי הנ"ל הוי אפשר לומר דרבנן הוי ס"ל דמאוחר לא בעי דאקני ולכך הוי ס"ל עד דמטא זמניה לא טריף ולפום שיטתייהו השיב להם ר"כ דאינו מאוחר כלל אבל לפי האמת אף אם הי' מאוחר לא הי' חושב ר"נ כיון שהוא ס"ל דבעינן דאקני כסוגיא דב"ב א"כ אף אם הוי מחילה לא מהני ולכך סבר שפיר דדחוי' קמדחי ליה כיון דאין בו נ"מ לדינא דלפי האמת אף אם הוי מאוחר י"ל לר"נ דטורף בו מתחילה לכך קמ"ל הב"י בשם הבעה"ת דקיי ל כן לדידן דאף דבעינן דאקני מ"מ מהני מחילתו ואמרינן דעד דמטא זמני' לא טריף וא"ש אך בהיות כן לפי האמת נשאר לשון הש"ס דחוי' קמדחי לי' בקושיא ואפשר דזה באמת כוונתו הוא סבר דחוי' קמדחי ליה ולפי האמת ס"ל לר"נ דאף מאוחר ממש גובה מזמן ראשון נפק דוק ואשכח דתנינא וכו' א"כ לא הוי דרך דחוי' ושפיר וקאמר ר"נ דוקא כאן אבל מאוחר ממש לא טריף עד דמטא זמני' וזה קמ"ל הב"י בשם בעה"ת ודו"ק

במרא מתקיף לה ראב"י ממאי דלמלכות יון מנינן דלמא ליצ"מ מנינן וכו' הנה לעיל הערותי בהבנת סוגיא זו ושוב ראיתי בת"ח שהרגיש בזה וכעת נראה לומר כך דהנה חזינן דדייק הש"ס וקאמר ספרא דוקנא כתבי' משמע דוקא מכח די"ל דהסופר חכם ומדייק כתבו אז לא תלינן במאוחר דלא שכיח שימחול אבל אם לא הוי אפשר לתלו' בספרא דוקנא רק בטעות הסופר לא הוי תלינן בטעות הסופר ולומר דלאו מאוחר הוא דהרי טעות לא שכיח ב"כ ומהו אולמא הך לא שכיח דמחילה מהך לא שכיח למתלי בטעות הסופר ולכך לא הוי תלינן בטעות הסופר וטפי הוי אמרינן דמאוחר הוא ובהיות כן א"ש דהנה ידוע הכלל דאף בהנך דלא אזלינן בתר רובא או ע"א אינו נאמן בהו היינו רק היכי שנפל הדבר בספק במקום הזה כגון בנפשות או איסור ערוה וכדומה אבל אם נפל הספק בעלמא ואז הוי אזלינן בתר רובא או העד הוי נאמן בזה שוב אף אם מזדמן אח"כ לגבי נפשות או ערוה מהני ואם כן כיוצא בזה נאמר כאן דבשלמא אם ידוע לנו שמונין למלכות יון ואין ספק רק אם מנו הסופרים הני ששה שנים או לא א"כ כולד הספק רק בדין זה אם הוי מאוחר או לא וא"כ כולד לנו הספק רק בענין מאוחר בזה אמרינן כיון דמאוחר הוא מלתא דלא שכיחא לא תלינן במאוחר אבל אם הוי הספק אם ליצ"מ מנינן או למלכות יון וא"כ ממ"נ אם אנו דנין על כלל העולם איך מונין הרי ספק זה לא כולד לענין מאוחר רק בעלמא וא"כ דהספק הוי בעלמא ולא כולד לכו לענין דין מאוחר שפיר הוי ספק כספק ממון דעלמא והמע"ה א"כ אף עתה שנולד לנו לענין ספק מאוחר הוי ספק מעלייא כמו בכל מקום והוי המע"ה ואם נאמר דאף שרבים מונין ליצ"מ מ"מ יש ספק בזה אם הסופר מונה כמותינו או הוא לבדו מנה למלכו' יון וא"כ בזה יהי' טעות ביד הסופר שאינו מוכה כמותינו ובטעות הסופר אין לתלות דלא שכיח דמהו אולמא דהך מהך ולכך פריך שפיר דלמא ליצ"מ מנינן וממ"נ אם נתחיל הספק בגוף מנין שלנו אין לא שכיח דמאוחר מכריע הספק בזה ואם הספק רק בענין הסופר אם מונה כמותינו לא אלים הך לא שכיחא מהך לא שכיחא וא"ש ודו"ק היטב ועוד הוי בראה לומר בישוב הסוגיא דהנה המחבר בחו"מ סימן ג' סעיף א' הביא י"א בשטר שאין בו זמן אם מביא עדים שראו בידו טורף מאז ולהלן והש"ך תמה שם למה כתבו בלשון י"א הרי הוא ש"ס מפורש ב"מ דף י"ד ייע"ש ואני מוסיף על תמיהתו דהרי מוכח קמן הש''ס בסוגיא דידן ופרש"י דהרי רש"י פירש דלכך עד דמטא זמנא לא טריף מכח שמחל לו שלא יטרוף ממנו וכו' ולמ"ל מחילתו תיפוק לי' בלא"ה כיון שמזמנו ליכא הוכחה למטרף רק ע"י מה שראינו בידו מקודם יטרף וא"כ הוי כאין בו זמן ובלא"ה אינו יכול למטרף ומן הש"ס גופא נמי מוכח כן דאלת"ה איך קאמר ר"כ דסופר דוקנא כתבי' מאן יימר ודלמא מונה כמותינו ומאוחר הוא ומידי ספק לא נפיק ובע"כ כפירש"י דמחילה לא שכיח א"כ תינח אם מה דמאוחר אינו טורף הוי רק מכח מחילה י"ל דמחילה לא שכיח כפירש"י אבל אם נאמר דשטר שאין בו זמן לא מצי למטרף אף דמייתי ראי' אימת מטי לידו מדינא בלא טעם מחילה א"כ ה"נ בשטר לא מצי טריף מדינא בלא טעם מחילה א"כ שוב יקשה מה"ת יהי' טורף ולא ניחוש לספקא דדלמא מאוחר הוא(י"ל דבשטר שאין בו זמן גופא הוי מטעם מחילה כמו כן וכמו שראיתי אח"כ גם באו"ת שכתב כן זה אים כראה לי לפי דברי הש"ך דא"כ לא הוי הש"ך מייתי ראיה מהתם בשחרור שנפל דלא שייך שם ענין מחילה ובע"כ דהש"ך לא נחית לומר דבאין בו זמן יהיה כוונתו מטעם מחילה ואם כן קשה למה לא הקשה הש"ך גם מכאן ודוק) ולכך נראה לי לומר דמכאן אין ראי' כלל די"ל לפימ"ש הרמ"א בסימן מ"ב דכל שטר שלא נעשה כתיקון חכמים פסול אע"פ שאין בו טעם לפסלו והש"ך הכריע שם דבדבר דהוי תיקון חכמים ממש אם לא נעשה כתיקון חכמים פסול אף שאין טעם לפסלו אבל סבר שאינו תיקון חכמים רק עצה טובה אף שלא נעשה כן בשר ייע"ש וא"כ יש לומר ה"נ בזה בשלמא אם לא נכתב בו זמן כלל א"כ לא נעשה כתיקון חכמים שחז"ל תקנו לכתוב בו זמן לכך פסול עכ"פ לענין משעבדי דלא שייך לפסלו לגמרי דתקנות הזמן לא הוי רק לענין משעבדי לכך אם לא נעשה כתיקון חז"ל פסול לאותו דבר שתקנוהו עבורו לכך פסול לענין משעבדי ושוב לא מהני מה שיביא ראי' אימתי מטא לידו כיון דנפסל לענין משעבדי אבל בשטר מאוחר דעכ"פ נכתב בו זמן כיון דנעשה כתיקון חז"ל ועכ"פ כתבו בו זמן שוב אם נולד לכו ספק לקודם הזמן שפיר מהני אם מייתי ראי' אימתי מטא לידו ובזה נדחה ראיות הש"ך מב"מ דף י"ז נמי ייע"ש וא"כ לפ"ז אתי שפיר דתינח אם אנחנו מנינן גם למלכות יון א"כ עכ"פ עשו עיקר התקנה וכתבו הזמן למנין שתקנו חכמים ובכמות הזמן לא שייך לומר שלא נעשה כתיקון חכמים דהרי כ"א כותב כפי שנה שלו וזמן הלואתו וחיובו אימתי נתחייב וא"כ לא נעשה בזה שינוי מתיקון חכמים ולכך אף שהוי מאוחר מ"מ אם מייתי ראי' אימתי מטא לידו טורף למפרע אך אם אנחנו מנינן ליצ"מ א"כ אם הסופר מנה למלכות אחרת לא הוי כתיקון חכמים ושוב פסול השטר לגמרי לענין משעבדי שוב לא מהני הראי' אימתי מטא לידו כיון דלא נעשה כתיקון חכמים ממש א"כ בזה אף מספק אי אפשר לגבות דבזה כא בעינין טעם מחילה רק בלא"ה לא מהני ראי' אימתי מטא שטרא לידו ולכך פריך שפיר ודלמא ליצ"מ מנינן והוי ספק בעיקר הזמן אם נכתב כהוגן ובלא מחילה א"י לגבות מספק ודו"ק

בתוס' ספרא דוקנא כתבי' וכו' עיין בת"ח מה שתמה על דבריהם ודברי' נכונים אך עיין בהרא"ש מה שכתב הוכחה זו בדרך אחר וראייתו שפיר אך לפי דבריו צריך עיון על הפוסקים בחו"מ סימן מ"ג שהעתיקו בסתם הדין אם השמיט לבריאת עולם כשר ולא חלקו בין אם ע"ד משל היום הזמן ה' מאות ה' אלפים לבריאת עולם והשטר כתב סתם ה' אלפים ה' מאות וכעת שהשטר למראה עינינו שכה זו נמי אינה לבריאת עולם רק כזה ובין אם ע"ד משל היום בשעה שהשטר למראה עינינו הוי ה' אלפים ה' מאות וששה והשטר נכתב בו ה' אלפים ה' מאות ולא כתב בו לבריאת עולם ובאמת יש לחלק בינייהו לפי ראיות הרא"ש דבשלמא אם השתא נמי ליכא ה' אלפים ה' מאות וא"כ אם נאמר שהסופר שלא כתב לב"ע יהי' כוונתו לזמן אחרת מאוחר יהי' לו דין מאוחר ובע"כ נתאחר בכונה בזה מכשרי התוס' והרא"ש שפיר מכח ראייתם מכאן דמאוחר לא שכיח דאין דרך למחול שיעבודו כפרש"י אבל אם היום ה"א ה' מאות וששה ושטר יוצא כעת לפנינו וכתוב בו ה' אלפים ה' מאות ולא כתוב לב"ע א"כ אפשר שהשטר נכתב בשנה זו והיום נעשה החיוב ומה שלא כתב בו לב"ע י"ל דנמנה למנין אחר ומ"מ לא הוי כאן מחילה די"ל דהלואה לא נעשה כן עתה בזה י"ל דלא טריף למפרע משנת ה' מאות עד השתא וצ"ע על הפוסקים שסתמו בזה ולא חלקו והרי מקורו הוי מכאן ולפי"ז יש לחלק כנ"ל וצ"ע בזה

גמרא ע"ב בכל יומא הוי מייתי תרי עבדי הנה בספר ת"ח הקשה דלמה לקח שנים וא"ל כמו גבי אברהם שנאמר ויקח את שני נעריו דא"כ בחזרתו האיך הלך רק עם א' ייע"ש שנדחק בדבר ולפע"ד לק"מ כיון שאחז"ל דאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך עד שיהי' שני נעריו עמו ולמדו מאברהם ומבלעם וא"כ משמע באינו חשוב א"צ שנים עמו וא"כ בשלמא כשהלך אנטנוניס מביתו שהי' שם מלך הוי לי' תורת אדם חשוב דנגדם הוי אדם חשוב לכך הוצרך שני נעריו עמו אבל כשהלך מבית רבו ששימש את רבי ועשה עצמו כהדיוט לפניו וכנגד רבי הוי דומה כהדיוט לכך כשיצא ממנו התנהג עצמו כהדיוט לכך די לו באחד וא"ש או י"ל הכונה דהן אמת שחז"ל אמרו בפ"ק דפסחים ששליח מצוה עדיף בהליכתן מחזירתן ייע"ש דמוכח כן אך נראה דהיינו בישראל כיון דבישראל המחשבה טובה הקב"ה. מצרף למעשה א"כ בזה עדיפי שלוחי מצוה בהליכתן מחזירתן כיון דהמחשבה להם כמעשה א"כ הזכות נחשב להם כאלו כבר קיימוהו ומ"מ עדיין לא גמרוהו ומוכנין לעשותן והוי באלו עוסקין כעת בשעת מעשה במצוה לכך עדיפי מחזרתן שכבר גמרו המצוה ולא נחשבו עסקו במצות עוד אבל בנכרי כיון דאמרינן בש"ס דבנכרי אין הקב"ה מצרף למעשה א"כ בהליכתן אין בידם כלום עדיין אבל אם עשו כבר המצוה המצוה מגין עליהם לכך בנכרי עדיפי חזרתן מהליכתן וא"כ אנטנוניס שהי' נכרי בהליכתו לרבו לא הוי לו זכות המצוה והתורה לכך הוצרך לשמירה יתירה ולקח שני נעריו עמו אבל אח"כ כשלמד ושימש את רבי כבר הי' לו זכות זה בידו לכך די לו בשמירה פחותה ודי לו באחד וא"ש גם י"ל כיון שאמרו חז"ל למה נמשלו אהלים לנחלים מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כך בהכ"נ ובתמ"ד האדם נכנס מלא עונות ויוצא מלא זכיות א"כ ה"נ טרם שהי' אנטנוניס בבית רבי הי' חושש מעונות שבידו לכך הוצרך לשמירה יתירה אבל כיון שהי' בבית רבי ויצא מלא זכיות לכך די לו בשמירה פחותה וא"ש

גמרא כשמת אנטנוניס אמר רבי נתפרדה החבילה הנה טעם אמרו כן נראה כיון שהם הי' אוהבים זה לזה והי' נפשם קשורה זה בזה כפרש"י והנה דרך האוהבים להיות נפשם קשורה בעולם הזה ובעוה"ב כמ"ש בדוד ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו וא"כ לולי אמירת רבי הי' קשר אהבתו עם אנטנוניס גם לעולם הבא אך הנה השל"ה כתב