עבודת עבודה חלק א מג

בעתה אחישנה ששניהם יהיו שיהי' אחישנה ואעפ"כ יהי' בעתו שיקדים בגוף הזמן ויעבירנו לכאן וז"ש ויהי מקץ שלשים וד' מאות שנים שזה הקץ שנקבע לסוף ד' מאות ושלשים שנה ויהי בעצם היום הזה נעשה ובא לעצם היום הזה יבא יום המאוחר לכאן עכ"ד הקדושים. והנה לפירושו גם כאן יהי' זה הכונה דבאמת קביעות ימות המשיח לא נקבע רק בשני אלפים אחרונים נקבע ימות המשיח אך מ"מ אם הי' ראוין ליגאל הוי הקב"ה משנה הזמן והי' נוטל זמן הגאולה דנקבע באלפיים אחרונים והי' מביאו עתה בימי יחזקי' ובהיות כן א"ש דהנה אחז"ל דבשעה שאמר יהושע להשמש שמש בגבעון דום אמרה השמש ליהושע אם אני אדום מי אומר שירה אמר לה יהושע שתוק ואני אומר שירה א"כ מוכח מזה שלא הוי ביד יהושע לשנות מהלך השמש רק בהבטחה זו שהוא יאמר שירה במקומו וא"כ לפ"ז הנה שירת השמש ומערכת השמש לא כאמר רק אם הם מתנהגין כסדר שנקבעו מששת ימי בראשית כמ"ש השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת א"כ דסדר השירה שלהם הוי רק כסדר הנסדר מששת ימי בראשית יום אחר יום אך אם הוי נתהפך הסדר זמנו נתבטל השירה שלהם והי' בטילים משירה שלהם ואז א"א לעשות כן רק באופן שיאמרו ישראל שירה במקומן א"כ תינח אם יאמרו שירה במקום השמש אך כיון שלא אמר חזקי' שירה על מפלתו של סנחריב א"כ אבד טענה זו שאני אומר שירה לכך אי ואפשר עוד להפוך הזמן דא"כ מבטל אותן מלומר שירה וז"ש חז"ל שרצה הקב"ה לעשות לחזקי' משיח ואף דלא הוי בשני אלפיים האחרונים רצה לשנות הזמן ולהקדימו אך כיון שלא אמר שירה א"כ אבד מעלת השירה ומי דאמר שירה במקומו של הזמן דא"כ יבטל סדר השירה שלהם לכך נשאר המשך הגאולה שיהי' בזמנו ממש ובזה נבין מ"ש בתורה פ' בשכח ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים והנה הכל הקשו על לשון ישיר דהו"ל למימר אז שר ולפמ"ש א"ש דהנה קי"ס אם הוי בזמנו שנקבע לו מתחלה אז לא הוי נתבטלו מערכת השמים משירה שלהם ולא הי' צריכין ישראל לומר שירה במקומן אך אם כעשה שלא בזמנו ונשדד מערכת השמים אז נתבטלו הם משירה שלהם וצריכין ישראל לומר שירה במקומם והנה אם הי' בזמנו הי' נחשב לו ית' חד גאות אבל אם הוי שלא בזמנו נתכפל הנס וגאה על גאה והנה לכאורה כיון שראו ישראל את הנס מה אמונה שייך בזה עוד ואיך אמר לשון אמונה מה שכבר ראו אך לפמ"ש א"ש דהאמונה הוי אף שראו יש לומר כי בזמנו ומועדו הוי אך הם האמינו כי הוי שלא בזמנו רק ששינה הש"י מערכת השמים וכיון דהוי שלא בזמנו אז פסק שירי מערכת השמים והוצרכו ישראל לשורר במקומ' וז"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הי במצרים ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומה הוי האמונה היינו דזה הוי האמונה שאז ישיר משה ובני ישראל ולא השמש והשמים וכל מערכיהם כי הם פסקו מלומר שירה והתחילו ישראל לשורר במקומן ולכך ויאמרו לאמור אשירה לה' ולכך נשיר אנחנו מכח כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים שכפל גיאות הוי לענין שנעשה שלא בזמנו הנקבע לו בתחילה והוי כפל גיאות ובטל שירת צבא השמים ולכך עלינו לשיר במקומו וא"ש ובני השנון אמר כי ע"פ דברינו הנ"ל בפירוש הש"ס דרצה הקב"ה לעשות כחזקי' משיח א"ש מה שסיים שם הש"ס ופתחה הארץ לומר שירה ואמרה אני אומר שירה במקומו וכו' ועשה צביונו של צדיק שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וכו' והיינו כיון דעיקר העיכוב מלהיות משיח הוי מכח שלא אמר שירה וא"א לשדד המערכות שיתבטל שירת צבא השמים שמספרים כבוד אל שפיר אמרה הארץ שהיא תאמר שירה ויעלה במקום שירת צבא השמים המספרים כבוד וכמוה כמוהם מעשה ידיו של הקב"ה במעשה בראשית ויפה אמר

שם בגמ' אלא מהנפש אשר עשו בחרן והנה מכאן יש להוכיח מה שחקר היפ"ת אם ישראל יצאו מכלל בני נח קודם מתן תורה או לא ויש להוכיח מכאן מה שנאמר לאברהם לך לך מארצך וכו' יצא מכלל בני נח לגמרי לכך פירש התרגום עמא דשעבידו לאורייתא דשיעבוד לא שייך רק במי שהוא מחויב בדבר ומשועבד לעשותו אבל במי שאינו חייב ועושיהו מרצונו הטוב לא שייך לשון שיעבוד ומוכרח דהם יש להם דין מצווין ועושין והיינו דמן הש"ס דילן מוכח כן דקשה דהרי לחד דיעה בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו וכן מורה הכתובים דעכ"פ קודם שנאמר לו לך לך מארצך וכבר הכיר את בוראו ובלא"ה איך הבטיחו לשכר גדול אם לא הי' שכר הראוי לו מקודם ובע"כ שמקודם הכיר את בוראו וא"כ למה נמנה שני אלפים תורה משנת נ"ב לאברהם ולא קודם ואם נמנה מקודם הי' יותר מאלפים תורה ואם נאמר דבפורתא יותר לא דק א"כ מ"ש אלפיים תהו לא הוי בשלימות רק חסר מעט ואעפ"כ לא דק בזה א"כ מאי קושיא נימא שהתחיל ממתן תורה ממש ואף שחסר מעט לא דק כמ"ש הת"ח יע"ש ובע"כ דמשמע לי' דאלפים במכוון קאמר א"כ לא הוי אכתי במכוון ובע"כ דלא נמנה התורה מימות שהכיר אברהם את בוראו כי אז עדיין לא הוי לי' דין מצווה ועושה ואין לו דמיון לימים שאחר מהן תורה שהן מצווין ולכך לא נמנו רק מזמן שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ואז פירש התרגום עמא דשעבידו לאורייתא ומוכח דאז התחילו מצווין ועושין ולכך אז שקולים ימים הללו כימים שאחר מתן תורה ולכך שייך לומר שני אלפים תורה דשוין הן ממש ומוכח דיש להם מאז דין מצווין ועושין וק"ל

בפירש''י ד"ה לחומרי' וכו' ה"פ דמצי למיתני דניבצר תמנין הכונה שמונים והיינו שמונים של הסופר יותר ממלכות יון ממנין חורבן הבית וכעין שפירש"י ז"ל אח"כ בסוף העמוד בד"ה מ"ח שנה וז"ל ה"ה דמצי למימר וניבצור מינייהו כ"ב שנים שהי' לו לסופר קודם שהתחיל התנא למנות וכו' אך יש לדייק דשם פירש"י הטעם משום דמנח בה סימנא מ"ח עיר ולמה לא פירש"י כאן כן משום דמנח בה סימנא זה לי עשרים שנה וכאן נקט טעם אחר דרוצה למיתני דרך קצרה ושם לא פירש כן וצ"ע בפירש"י ד"ה כי מעיינית מוהנפש וכו' והא קע"ב שנים וכו' הנה תיבת והא ט"ס וצ"ל והוא קע"ב שנים

בדף יו"ד ע"א מתקיף לה ר"א ב"י ממאי דלמלכות יון מנינן דילמא ליצ"מ מנינין וכו' הנה בעניי לא הבינותי קושיות הש"ס בזה דהרי תחלה נמי אפשר לומר דלא מנה לשית שנין שמלכו בעולם רק שטר מאוחר הוא רק כיון דאפשר לומר דכוונתו הוי על שית שנין ולא הוי כמאוחר לא חיישינין מסתמא מטעם שכתב רש"י ז"ל דמאוחר לא שכיח א"כ גם עתה מאי פריך דילמא ליצ"מ מנינין א"כ אכתי סוף סוף יצטרך לומר דליצ"מ מנינין ומאוחר הוא ומאוחר לא שכיח ומה לי תליא דליצ"מ מנינין ומה לי תלי' דלמלכות יון מנינין בלא הששה שנים ומה שנראה לפרש בזה כונת הש"ס כיון דס"ס עדיף מרוב א"כ אם בשלמא דמנינין למלכות יון ואין ספק רק אם מנו חוץ הששה שנים או בהדי השנים הללו אז בחד ספיקא אזלינין בתר רובא ולא חיישינין למאוחר דלא שכיח אבל כיון דאפשר דליצ"מ תלינין א"כ הוי תרי ספיקא דילמא ליצ"מ מנינין והוי מנה הך סופר ליצ"מ והוי מאוחר ואת"ל שמונה למלכות יון דילמא מונה כמו שמונין אנחנו בלא הששה שנים והוי מאוחר ג"כ וכיון דאיכא תרי ספיקא חיישינין למיעוטא שמאוחר הוא וס"ס אלים מרוב ובפרט להחזיק שוב ראיתי בת"ח שהרגיש בזה ותירץ בדוחק ועיימ"ש לקמן עוד מזה

שם בגמ' סבר רבנן קמי דרבא למימר האי שטר מאוחר הוא עד דמטי זמנו לא טריף הנה הש"ך בחו"מ סימן מ"ג סעיף י"ב ס"ק ך"ה תמה על הב"י שכתב דמסברת בע"ת מוכח דהמוציא על חברו שטר מאוחר עד דמטיא זמנו לא טריף ותמה הש''ך שם שהרי ש"ס מפורש הוא והניח בצ"ע והנה טרם עיוני בבעה"ת הי' אפשר לומר דמהש"ס לא מוכח רק דלא טריף ממשעבדי ולענין משועבדים מחל השיעבוד אבל לא מבני חורין דמבני חורין מדידי' י"ל דגובה שפיר לכך קמ"ל הב"י בשם הבעה"ת דמיני' דידי' נמי לא טריף ומחל הכל אך אחר עיוני בבעה"ת עצמו לא ראיתי שם שום משמעות דליגבי מיני' דידי' נמי לא גבי ואינו מדבר רק ממשועבדים ויפה תמה הש"ך ולכאורה הי' כראה לומר לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דשטרי חוב המאוחרין לא בעינין דאקני ועיין בקצה"ח סי' מ"ג מה שתירץ שם דבריו דודאי להס"ד דדאקני לא הוי משתעבד כלל אז בשטר חוב המאוחר לא הוי גובה מדאקני אבל לפ"מ דקי"ל דדאקני משתעבד שוב א"צ כלל לדאקני לשטר חוב מאוחר ייע"ש ולפ"ז י"ל דהנה מה דאמרינין שטר"ח המאוחרין עד דמטי זמנו לא טריף היינו מטעם מחילה כפירש"י והיינו אף דמחילה לא שכיח כפירש"י בעצמו מ"מ כיון דחזינין שהוא מאוחר בע"כ מוכח שמחלו לו וא"כ י"ל היינו דוקא אם דאקני לא משתעבד א"כ אף מאוחר לא מהני לגבי דאקני וא"כ למה איחרוהו בע"כ הכונה כדי למחול לי שלא לטרוף עד הזמן אבל אם במאוחר לא בעינין דאקני י"ל דלכך איחרוהו כדי לטרוף מדאקני ולעולם לא מחל לו עד זמן ההוא דלא חיישינין למחילה דלא שכיח ולכך י"ל הש"ס דילן אזיל למ"ד דאקני לא משתעבד כס"ד דש"ס דב"ב וא"כ למה איחרוהו ובע"כ כדי למחול לו עד השתא אבל לדידן דקי"ל דאקני משתעבד א"כ בשט"ח המאוחרין לא בעינין דאקני שפיר י"ל דלכך איחרוהו כדי לטרוף אף מדאקני ואין ראי' ממחילה לכך לא תלינין במחילה דלא שכיח כן הי' נראה לומר לכך קמ"ל הב"י בשם בעה"ת דאף לדידן אמרינין כן דעד דמטא זמנו לא טריף מיהו גם בזה לא הונח דא"כ אין ראי' מדברי הבעה"ת שהרי הוא ס"ל שם דלא כהרמב"ם וס"ל שגם בשט"ח המאוחרין בעינין דאקני וא"כ אין ראי' ממנו ונ"ל לשיטת הרמב"ם דלא בעינין דאקני י"ל דטורף קודם זמנו לכך נראה לומר כונה אחרת דהנה ידוע פלוגתת הפוסקים גבי מוחל ותפס שטרא אם מהני מחילה ודעת כמה דלא מהני מחילה בתפס שטרא ולכאורה קשה עליו מסוגיא זו דאיך אמרינין דעד דמטא זימני' לא טריף ופירש"י דהוי כמחל לו ממ"נ אימת הוי מחילה אם קודם שהגיע השט"ח לידו א"כ לא זכה עדיין בהשיעבוד וא"כ הוי מחילה בדבר שלא בא לעולם דלא מהני וא"כ הוי המחילה כשכבר בא לעולם א"כ איך מהני מחילה הא תפיס שטרא ובתפיס שטרא לא מהני מחילה אך נראה לומר דהנה דין זה אם מהני מחילה בתפיס שטרא תליא בדין אי שיעבודא דאורייתא אי ל"ד דהנה אי נימא ש"ד א"כ מן התורה אף בלא שטר זוכה בנכסים בשיעבודן רק דחכמים הפקיעו שיעבודו וא"כ בשטר דאוקמוהו אדין תורה יש לו שיעבוד מן התורה וכיון דתפיס שטרא לא מהני מחילה אך אם שיעבודא ל"ד רק בשטר תקנו חז"ל השיעבוד וכיון דהוי רק תקנת חז"ל הרי כל האומר א"א