עבודת עבודה חלק א מב

נכרי נבילה ודילמא כאלו אכל נבילה אבל לא זבחי מתים ואין לומר דאין טעם לדבר לדמותו לנבילה בשלמא לאוכל זבחי מתים כיון דאסור מכח דאזיל ומודה ועובר על לא ישמע על פיך א"כ הוי כאלו עובד ע"ז אבל אין טעם לדמותו לאוכל נבילה אבל ז"א דא"כ גם לאוכל זבחי מתים אין לדמותו והו"ל למימר כעובד ע"ז ומה ענין אכילה לכאן ובע"כ דלא דקדק הכתוב לדמותו ממש דומה בדומה א"כ דילמא הכונה כאוכל נבילה ומנ"ל דהכונה כאוכל זבחי מתים וצ"ע

דף ח' ע''ב בגמ' אדם חשוב שאני עמ"ש בחידושי לש"ע סי' קנ"ב מ"ש ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם בזה ועיין ב"ח וט"ז מ"ש בזה ובאמת אני בעניי לא זכיתי להבין סוגיא זו דמהו פריך מר"י דאדרבה לא מיבעיא דתיובתא ליכא הכי אף סייעתא איכא דהרי אף ר"י בעצמו רצה לאכול קודם דשמע ואודי ואיך רצה לאכול תחלה בע"כ דקודם יב"ח שרי רק אח"כ דשמע דאודי פירש וא"כ לעיל מיירי דלא שמע דאודי בזה מתיר קודם יב"ח אך בשמע דאודי אסור א"כ אדרבה סייעתא ולא תיובתא וא"כ צ"ע בזה להבין הסוגיא ואפשר לפרש כוונת הסוגיא כיון דאמרינין בעלמא. צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן א"כ קשה איך בא כאן תקלה ע"י הצדיק שהנכרי אודי על ידו והתוס' הקשו מכמה דוכתי וכתבו לתרץ דדוקא באכילת איסור הוי כן ויע"ש וא"כ קשה כאן כיון דאמר ר"י דמעלה עליו הכתוב משעת קריאה כאלו אכל מזבחי מתים א"כ כיון דמעלה עליו הכתוב כאכילה א"כ איך הביא הקב"ה תקלה על ידו אך התירוץ הוא דמה דאין הקב"ה מביא תקלה על ידן היינו דוקא בשוגג אבל אם חוטאין במזיד ובכונה בזה אין הקב"ה שומרן דהבחירה חפשיית ולכך כיון דר"י עשה שלא כדין מה ששמע לו והלך בקריאתו לכך לא נשמר מן השמים ואזיל הנכרי ומודי אך תינח אם עשה ר"י שלא כדין שפיר לא שמרו הקב"ה ובא לו תקלה דאודי על ידו אבל אם קודם יב"ח שרי א"כ כדין עשה והקב"ה צריך לשמרו ואיך בא תקלה על ידו ולכך פריך שפיר מזה דשמע ואודי והביא הקב"ה תקלה על ידו מוכח דשלא כדין עשה וא"כ מוכח דקודם יב"ח אסור ולכך מתרץ אדם חשוב שאני והוא מחויב לפרוש ולכך נענש שלא פירש ואיש אחר מותר קודם יב"ח וא"ש ושוב ראיתי בת"ח שהרגיש בקושיא זו ופירש דהקושיא כיון דחזינין דאיתרמי דאודי ראוי לו לחוש דילמא אודי ודבריו בלתי מובנים דאטו בשביל שיזדמן כן על המיעוט ראוי לחוש אף דהרוב אינו כן ופירושנו נראה יותר ועיין ביו"ד סי' הנ"ל ישבתי גם דברי הת"ח ייע"ש

שם בגמ' מעיקרא מאי דריש ולבסוף מהו דריש מעיקרא דריש נסעה ונלכה וכו' יש לדייק מהו זו שאלה ומנ"ל דדרשי שום דרשא וממ"נ אם נאמר דבסוף עשו כן כבחירותם שלא בגזירת שמים פשיטא דאין קושיא די"ל תחלה לא מלאו לבם להרשיע כ"כ לשקר ולבסוף הרשיעו יותר ובעינינו ראינו בני אדם שעומדין באמונתן תחלה ולבסוף מתפקרין ומכ"ש באומ"ה וכמה אומות יש להם שלום מתחלה ואח"כ נלחמין ואם כלך בתר האמת דלב מלכים ושרים ביד ה' והוי הכל בגזרת שמים א"כ ג"כ לא קשה די"ל תחלה לא גרם חטא ישראל להיות בגלות ולבסוף גרם החטא שנתחייבו גלות כמו בחורבן בית ראשון וכמה גלות שעברו על ישראל ומתו זו שאלה מעיקרא מאי דריש ולבסוף מהו דריש ונראה הכונה ע"ד אמרם ז"ל במגלה צור וירושלים אם יאמר לך אדם נתמלאו שתיהן אל תאמין חרבו שתיהן אל תאמין דכתיב אמלאה החרבה וכו' ולכך שאל הש"ס כאן מעיקרא מאי דריש בשמים שהניחו להיות מושלים כאחת הרי א"א שישתמשו בכתר אחד כמ"ש אמלאה החרבה וכן ולאום מלאום יאמץ ולזה משני הש"ס דמאי דאמרינין דנתמלאו שתיהן אל תאמין היינו שיתמלאו כל אחד בפני עצמו ומדעת עצמו בלי רשות חברו בזה א"א שישתמשו שניהם בכתר אחד אבל אם אחד מוחל לחברו מרצונו חלקו ומסכים בדבר להיות שוה לו בזה אפשר להיות שפיר כן ולכך אמר דמתחלה דריש כיון דעשו בעצמו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך א"כ מונה את יעקב עמו ברצונו אפשר הוא להיות שוין בגדולה לכך הי' שוין בתחלה אך אח"כ אמרו הרי שוב יעקב מחל מתנה זו לעשו א"כ מחל לו מתנה שנתן לו א"כ כיון שנמחל מאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך שהרי מחל לו יעקב בזה כדין הנותן לחברו מתנה ואמר הלה אי אפשר בה ושוב בלי רצון עשו להתמלאות שתיהן אי אפשר ולכך שלטו בהן וא"ש ודוק

בתוס' ד"ה אלא שלא דנו דיני נפשות הנה לולא דברי קדשם נראה ליישב די"ל כיון דמפורש כאן שאמרו מוטב שיהי' ניגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום וגומר א"כ י"ל דזה דדין ד' מיתות לא בטלו היינו רק אם נתחייבו רוצחים עכ"פ רק שלא קיימו בהם אז לא בטלה דין ד' מיתות אבל אם לא נתחייבו כלל הרוצחים מיתה פשיטא דדין ד' מיתות כמי לא נעשה בהם ולכן דייקו שם חז"ל בלשונם ואמרו מי שנתחייב הריגה וכו' אבל בלא נתחייב לא ולפ"ז הנה בירושלמי איתא והובא בר"ן קידושין וש"ך חו"מ סי' ד"א ובש"ע א"ע סימן ל"ח דהא דאונסא כמאן דעביד דמי ואף החולק שם היינו מטעם שכתב הש"ך שם אבל בלא"ה מודה דאונסא כמאן דעביד וכן נמצא כיוצא במסכת זו לקמן דף כ"ה למ"ד המל ימול איתתא כמאן דמה ולא דמי ומוכח מכל זה היות כי אין בידם למול נחשבו כמהולי א"כ י"ל ה"נ בעת חורבן הבית שליכא בית ולא סנהדרין ואי אפשר להם לקיים הכתוב ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך לכך נחשבו כיושבים ממש שם וא"ב באחד שנתחייב מיתה בב"ד חל עליו החיוב ממש והוי כאלו נידון בב"ד מיתה רק שלא קיימו בי' כן ולכך דין ד' מיתות לא בטלו ונתקיים בו בידי שמים כן אבל כ"ז שהוי הב"ד קיים שהוי ביד סנהדרין לישב שם ולפסוק הדין והמניעה הוי מרצונם ומידם בזה שפיר לא נתחייבו כלל הרוצחים מיתה וכדומה שארי החוטאים וכדקאמר כאן כ"ה דלא ליחייבו ואם לא נתחייבו כלל אף דין ד' מיתות בטלו ולכך שפיר קאמר דוקא משחרב הבית אז אע"פ שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו אבל קודם שחרב הבית אף דין ד' מיתות בטלו ודוק היטב

ועוד נראה לומר כיון שהתוס' בדיבור שאח"ז הקשו דכל ירושלים נקרא מקום ותירצו דשאני ד"נ דבעינין סמוך לשכינה ייע"ש ולפ"ז הנה בפ"ד דר"ה והובא במדרש איכה ובילקוט יחזקאל ג"כ דעשר מסעות נסעה שכינה מכפורת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וממפתן לחצר וכו' ומגג לחומה וכו' ולפ"ז הנה החלה בזמן שהי' השכינה עדיין בק"ק אז כשגלתה סנהדרין וישבה לה בחנות לא נחשב סמוך לשכינה ובטלה דיני נפשות אבל אח"כ כשגלתה השכינה משם לחצר א"כ אף בחנות היתה סמוך לשכינה ומכ"ש כשהיתה השכינה בחומה שהי' כל ירושלים נקרא מקום אז חזרו ודנו ד"נ ולא בטלו דיני נפשות בלי הפסק רק משחרב בה"ע ואילך וא"ש ודוק מיהו כד דייקינין אי אפשר לומר תירוץ זה דהרי אמרינין שם במס' ר"ה דעשר מסעות נסעה שכינה וכנגדו גלתה סנהדרין א"כ לפי חשבון המסעות זה כנגד זה ממילא מוכח דבזמן שגלתה השכינה לחצר כבר היו הסנהדרין דרי' ביבנ' א"כ עדיין לא היו כמוך לשכינה ולא דנו דיני נפשות ובע"כ מוכח כמ"ש מתחלה ואף קושייתם תמוה כיון דבש"ס מפורש דלכך בטלו כיון דנפישי רוצחים א"כ דוקא דילמא רוצח לא דנו אך אם נזדמן שאר דיני נפשות חזרו לישב ודנו אבל משחרב בהמ"ק בטלו כל דין ד' מיתות ולמה הצריכו לומר עבור צורך שעה דנו ודוק וצ"ע

דף ט' ע"א בגמרא תנא דב"א ששת אלפים הוי העולם שני אלפים תוהו שני אלפים תורה וכו' יש לדייק דאטו שני האלפים האחרונים ליכא תורה ומה זה שאמר שני אלפים הוי תורה: והנה רש"י נראה שהרגיש בזה ופירש וז"ל שני אלפים תורה בלא ימות המשיח וכונתו כראה שמ"ש שני אלפים תורה היינו תורה לבד בלא ימות המשיח ומ"ש שני אלפים ימות המשיח היינו ימות המשיח בהדי תורה אך הוא דוחק אך לולא דברי קדשו נראה דא"ש עפמ"ש במדרש איכה בפ' בגוים אין תורה וז"ל אם יאמר לך אדם יש תורה בגוים אל תאמין שנאמר בגוים אין תורה ובילדותי בחידושי מצאתיו אח"כ בספר יערות דבש שפירש כן דהיינו אין הכונה על האומות שאין בהן תורה רק על ישראל עצמן הכוונה שישראל שהן בגוים אין בהם תורה דמכח קישוי הגלות נשכח התורה מאתנו ואמרו עוד בפ' במחשכים הושיבני זה הלמוד בבלי ולפ"ז הנה ידוע דקישוי הגלות אין מתחיל רק אחר זמן הצמיחת הגאולה וכמ"ש במצרים שהתחיל עיקר השיעבוד משנולדה מרים ושנמנה להם לגואל וכמ"ש ואשלח לפניך את משה ואת אהרן ואת מרים אז התחיל השיעבוד לכך ה"נ בגלות הזה טרם שהתחילו שני אלפים ימות המשיח ולא הוי זמן גאולה לא הוי קישוי השיעבוד לכך עדיין הוי תורה בישראל לכך הוי שני אלפים תורה אך אח"כ שהתחילו ב' אלפים ימות המשיח אז התחיל קישוי השיעבוד ואז אם יאמר לך אדם יש תורה בגוים אל תאמין ולכך הוי שני אלפים רק ימות המשיח בלא תורה וי"ל עוד דבכוונה עושה הקב"ה כן כי בזמן שמתחיל ימות המשיח יהי' נשכח התורה כדי שבזכות התורה יגאלו לנקום נקמת תורתם ולכך כל עוד שלא הגיע זמן הגאולה לא נצטרך לשכחת התורה אבל כשהגיע לימי אלפי המשיח אז עשה הוא י"ת בכונה שיהי' ניסבב שכחת התורה כדי שבזה יהי' סיוע לקרב גוף הגאולה בזכות התורה ולכך דוקא שני אלפים הוי תורה וא"ש

ומ"ש ב' אלפים ימות המשיח הקשה אלי בני השנון מהא דאמרינין פ' חלק שרצה הקב"ה לעשות לחזקיה משיח וכו' ויפה הקשה וכן הקשה בספר ת"ח אך באמת לק"מ דהרי אמרו חז"ל בפסוק אני ה' בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה א"כ כוונת חז"ל כאן הוי רק על בעתו אז הוי רק שני אלפים ימות המשיח אבל אם היו זוכין הי' הקב"ה גואלן שלא בעתן והת"ח מתרץ כן מסברא דנפשי' והדבר תמוה שנעלם ממנו ש"ס מורגל כזה והנה ליישב זה ע"ד השכל י"ל יותר כי אדרבה לא מיבעיא שאין סתירה ממאמר הנ''ל שרצה הקב"ה לעשות לחזקי' משיח לגמ' דידן רק אף אדרבה הוי סיוע משם דהא אמרינין שם דלכך לא עשאו משיח על שלא אמר שירה על מפלתו של סנחריב ולכאורה אין לו הבנה דמה זו מדה כנגד מדה ולמה בשביל עון קל כזה יאריך הגלות זמן כביר כזה אך הענין הוא עפמ"ש בספר הנזר הקודש בפ' בא בפסוק ויהי מקץ שלשים וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה שהלשון אין לו הבנה גם מה שהקשו הכל דלא הי' כלל כסך הזה במצרים ומפרש הוא ז"ל כך דהנה באמת זמן הגאולה קבע הקב"ה זמן כ"א בזמן הראוי לו מששת ימי בראשית כמו שנסדר ימי בראשית מתחלה כן נסדרו זמני הגאולה כ"א בזמנו אך אם הש"י רוצה הוא מחליף הזמנים ומשנה עיתם כמ"ש בתפלת מעריב ובתבונה משנה עיתים ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו א"כ נטל הש"י את זמן הגאולה שנקבע אחר כמה שנים ומביאו לכאן וזה כוונת חז"ל באומרם בעתה