עבודת עבודה חלק א לח

ומה שהקשו מחולין ולא תירצו דהמתיר לא ידע שהראשון אסר י"ל דלא הוי קשה להו רק על השואל וכיון שכבר אסר ר"ה איך חזר השואל ושאל שנית ולכך הקשו קושיא זו כאן משום דכאן מפורש האיסור על השואל שלא ישאל שנית ולכך הקשו מהתם

והנה הירושלמי שהביאו התוס' עיינתי בירושלמי שלפנינו עם הק"ע וראיתי בו הגירסא להיפך לא כן תני הנשאל לחכם והתיר ישאל לחכם אחר שמא יאסר וכו' אר"י הכין הוי עובדא שאל לר"א ואסר לי' לר' סימון ושרא לי' איקפד ר"א כהדא דתני נשאל לחכם ואסר לי' אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר עכ"ל הנה מוכח ברישא ישאל לחכם שמא יאסר ובסיפא גרסינין אל ישאל לחכם. והנה מזה מוכח יותר דחכם שטיהר חברו יוכל לאסור ובאמת כד דייקינין לק"מ הכא לא מיבעיא לדעת הט"ז דבחכם שטיהר בעינין נעשה מעשה וא"כ א"ש דהירושלמי מיירי שלא נעשה מעשה ולכך אם התיר יכול לאסור ואם אסר אינו יכול להתיר דבזה אף שלא נעשה מעשה א"י להתיר כיון דשויא חד"א ובזה הוי בדיבורא כנעשה מעשה אף גם להסוברים דלא בעינין נעשה מעשה א"ש ג"כ די"ל דוקא החכם אינו רשאי לאסור אבל השואל יכול לשאל דודאי כל הנוגע לעצמו אין לו לחוש לכבוד החכם כמ"ש לעיל דדמיא למאי דאמרינין דאבידתו קודמת לאבדת רבו ואם בהשבת ממונו שלו קודם מכ"ש בהשבת גופו ונפשו באיזה חטא דשלו קודם ואין להשגיח על כבוד החכם רק שאם שאל החכם הראשון אין יכול לשאל לשני אלא יגלה לו שאסר הראשון דבאסר הראשון שוי חד"א א"כ חכם השני המתיר הוי כמתיר דבר איסור וממילא עובר השואל על לפני עור שמכשיל את החכם להתיר איסור ולכך גם השואל אסור לישאל כלל והוי גוף השאלה באיסור אבל בחכם שטיהר בזה מה דאין השני יכול לאסור הוי רק מפני כבודו של חכם ובזה תינח היכי דהשני יודע מן הראשון אבל כל שאינו יודע לא שייך דעביד איסורא בשוגג דכל כה"ג ליכא בשוגג עבירה כלל דדבר שאין בו איסור רק העדר כבוד תינח ביודע אבל באינו יודע ליכא איסורא כלל וא"כ לא שייך בזה לפני עור ושוב מותר להשואל להיות שואל להשני ולא יודיע לו שהתיר הראשון וממילא השני יורה לו כדין ולגבי השואל ליכא איסורא דלגבי נפשו שלא יהי' הפסד בממונו אם אסר הראשון או להיפך אם התיר הראשון והוא רוצה שלא יבא לידי איסור ורוצה לדייק טפי ודאי אין לו לחוש לכבודו של השני לגבי נפשי' ולכך מותר לו לשאול אם אין מודיע להשני וזה כונת הירושלמי דלל"ק מה דכעס ר' סימון אינו על ר' אמי האוסר שהרי אולי לא ידע ר' אמי שהוא התיר תחלה רק קפידתו הי' רק על השואל למה חזר ושאל ולכך פריך לא כן תני והיינו הן לפירוש התוס' והן לפי גירסתינו דודאי על השואל ליכא איסורא בחכם שהתיר ומותר לו לשאול להשני ולא יודיע לו שהתיר הראשון אבל חכם שאסר אף על השואל איכא איסורא אבל החכם בעצמו אם יודע שהתיר הראשון אין לו לאסור באופן המבואר בש"ע סי' רמ"ב בהג"ה ודוק

והנה בהיותי בזה תמהתי מאוד על הסוברים דלא הוי הטעם משום כבודו של חכם רק מכח דשויא חד"א מה יענו לירושלמי הנ"ל הרי שם לא מיירי מאוסר דבר היתר בדין הבאת האיזמל לצורך מילה והכי איתא שם תחילה ר' סימון בשם ריב"ל סכין של מילה עושה לה חילה ומביאה בר מדינה הו"ל עובדא ושאל לר' סימון ושרא לי' וכו' כדמסיימין התוס' כאן ופירש שם המפרש דעושה לה חילה היינו מחיצות של בני אדם ומביאה דרך ר"ה וא"כ בזה מאן דאסר היינו דאסר להביא הסכין של מילה דרך מחיצות של בני אדם ואיך שייך לומר בזה שויא חד"א בשלמא לאוסר איזה חפץ ידוע שייך שויא חתיכה דאיסורא אבל בזה מה שאוסר להביא איזמל דרך מחיצות בני אדם לא שייך לומר חד"א כמובן ובע"כ דלאו משום חד"א רק משום כבודו של חכם וצ"ע על הפוסקים הנ"ל ואין לומר דמ"ש בירושלמי הוי עובדא כא קאי אלעיל רק הוא ענין בפ"ע ומיירי באוסר חפץ ידוע ז"א דמלבד שזה דוחק דלפ"ז לא הוי לי' ענין לכאן כלל חוץ מזה א"א לומר כן דא"כ למה כשהיפך ר' יודן הדבר דר' אמי אסר ור' סימון שרי ולמה לי' להפוכי כולי האי הרי זה מוכרח להיפך בין אסר לשרי ולגרוס אסר תחלה אכתי למה היפך דר' סימון לדר"א הנ"ל לשנות גירסא הראשונה ולא הו"ל להפוכי רק בין שרי לאסור והו"ל לגרוס כמעיקרא ר' סימון תחלה דר' סימון אסר ור' אמי שרי ואיקפד ר' סימון ולמה לי' להגיה יותר אך בע"כ דאי אפשר לגרוס דר' סימון אסר כיון דתחלה מתיר ר' סימון משמי' דריב"ל וא"כ איך אסר אח"כ ולזה מוכרח להגיה דר"א אסר א"כ מוכח דהך עובדא מיירי ממש מענין הראשון מאיזמיל של מילה וכו' וא"כ איך שייך לומר בזה שויא חד"א ובע"כ משום כבודו של חכם הוי א"כ לפ"ז דברי הירושלמי סתרי דאם משום כבודו נגעו בה אף אם טיהר החכם א"י לאסור כמ"ש הר"ן ז"ל דזה תליא בזה ולמה ס"ל דהתיר החכם יכול לאסור ובע"כ כמ"ש דזה שאני מכח דכונת הירושלמי רק על השואל וכנ"ל ודברי הפוסקים דס"ל מכח שויא חד"א צ"ע בזה והנה לפמ"ש באיזה ענין מיירי הירושלמי נדחה ג"כ הראי' מן הירושלמי שהביאו התוס' שחכם שהתיר יכול השני לאסור די"ל ע"ד מ"ש התוס' מה דאמרינין בצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם היינו דוקא באכילת דבר איסור ולא בשאר איסורין כן י"ל בזה דדוקא בחכם שהתיר לאכול דבר איסור בזה הוי גנאי ביותר בזה חיישינין לכבוד החכם ואין לאסור מה שהתיר הראשון אבל הירושלמי בדבר שאינו מאכל בזה לא חיישינין לכבוד החכם ויכול השני לאסור מה שהתיר הראשון ופריך הירושלמי שפיר בנידון דידן כן י"ל בזה ועוד הי' מקום לפלפל בזה ועיין בת"ח שנתן טעם חדש למה חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר מכח דהוי ספיקא דדינא ומאי חזית. ואף בגדול ממנו ייע"ש והבן

בדף זיין ע"ב בגמ' יום אחד לדברי ר"י לעולם אסור וכו' יש לדקדק מנ"ל לשמואל כן הרי חזינין גם בהלואת רבית לנכרים דאסרו חז"ל מכח דשמא אתי למיסרך ואעפ"כ אחרינין דמשום כדי חייו התירו א"כ ה"נ כיון דהך איסור דלפני אדיהן דרבנן הוא א"כ י"ל דלא גזר ר"י אף לאחריהן רק ביום האיד לבד שאינו תמיד רק פעם א' בשנה דאם לא ישא ויתן עמהם עכשיו יכול לשאת ולתת עמהם אחר אותו האיד לכך גזרו בזה האיד אבל ביום א' דיהי' לעולם אסור אם נגזור בזה והוי כדי חי' ולא גזרו בזה להיות נאסר לעולם ומנ"ל דאף בזה גזר ר"י לאחריהן וצ"ע ועמ"ש לקמן ליישב זה

גמרא חכמים היינו ת"ק וקשה לי לפמ"ש בש"ע יו"ד סימן ר"ח דאם זלזל במקצת ימים שנדר צריך לנהוג אח"כ איסור כימים שנהג בהם היתר והן אמת דשם מבואר דבאיסור דרבנן א"צ לנהוג איסור כימים שנהג היתר מ"מ הביאו שם דעת הריב"ש בש"ע סי' של"ד דאף בדרבנן צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר א"כ קשה למה לא קאמר דנ"מ ביניהם כך באם זלזל בג' ימים שלפני אידיהן ונשא ונתן עמהם אז לרבנן ס"ל דוקא אם קיים תקנתא דרבנן לפניהם אז מותר לאחריהן אבל אם זלזל בימים שלפניהם אז צריך לנהוג איסור לאחריהן כימים שנהג בהם היתר לכך ת"ק ס"ל דדוקא אם נהג איסור לפניהם אז מותר לאחריהם אבל אם לא נהג איסור: לאחריהן צריך לנהוג וחכמים ס"ל דאף אם לא נהג איסור לפניהם בכ"ע מותר לאחריהן כיון דהוי דרבנן א"צ לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר או להיפך לת"ק מותר בכ"ע וחכמים אסרי אם לא נהג בימים שלפניהם וגם י"ל אף להסוברים דבדרבנן א"צ לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר היינו שאין שייכות בימי ההיתר כלל לנהוג בהם האיסור ולכך לא גזרו מדרבנן לנהוג איסור כימים שנהג היתר אבל כאן הרי לאחריהן יש קצת שייכות איסור בגופו שהרי חזינין לר"י אסרינין לעולם לאחריהן א"כ מוכח דיש שייכות לאחריהן איסור בגופו א"כ י"ל נהי דבדרבנן לא גזרו לאחריהן היינו רק היכא דנהג איסור לפניהם אבל אם לא נהג איסור לפניהן גזרו בזה שינהוג איסור לאחריהן וא"כ נימא דזה איכא בינייהו בין ת"ק לחכמים וצ"ע בזה

וע"ק לפמ"ש התוס' לעיל בשם רבינו תם דאינו אסור לשאת ולתת עמהם רק במידי דתקרובת ולא בדבר אחר א"כ מ"ט לא קאמר דבר שאין מתקיים איכא ביניהו דלת"ק אינו אסור רק דבר המתקיים ושאינו מתקיים מותר ולחכמים אף אינו מתקיים אסור וצ"ע בזה

עק"ל מ"ט לא קאמר יום א' דשמואל איכא בינייהו דת"ק ס"ל דוקא לפניהם תמיד אסור אף ביום אחד השייך בכל שבוע אבל בלאחריהן יש חילוק דבשאר אידיהן דאינו שייך בכל שבוע אסור אף לאחריהן אבל יום א' השייך בכל שבוע אם נגזר כן לאחריהן יהי' לעולם אסור ולא גזרו בו ור"י ס"ל דתמיד אסור לאחריהן אף ביום אחד וחכמים ס"ל להיפך דדוקא לפניהם אסור אבל לאחריהן מותר אף באיד שאינו נוהג בכל שבוע ומאי פריך ונראה דבזה מיושב מה שהקשינו לעיל מנ"ל לשמואל דיום אחד לדברי ר"י לעולם אסור דילמא בכה"ג מודה דמותר דלא גזרו בזה לאסור לעולם ולפמ"ש מיושב דכך יהי' המשך הסוגיא דשמואל הוי קשה לי' חכמים היינו ת"ק ולזה מפרש דא"ב כנ"ל ולכך מוכח מזה דלדברי ר"י יום אחד לעולם אסור וקאמר הש"ס אח"כ זה ראי' לדברי שמואל דמזה מוכח דלר"י לעולם אסור דאל"כ חכמים היינו ת"ק ובע"כ דא"ב כנ"ל ומוכח דלר"י יום אחד לעולם אסור והש"ס דוחה דאין ראיה מזה לשמואל די"ל א"ב אחרת וכדמשני ושוב ליכא סייעתא לשמואל כן נראה המשך הסוגיא

בפירש"י ד"ה רבנן בתראי סברי נשא ונתן אסור וכו' סתמא קאמרינין וכו' כונתו ליישב למה קאמר ת"ק מיקל וחכמים מחמירין ולא משני להיפך כדאמר לעיל לל"ק אך לא הוי צריך לזה לפ"מ דפירש בעצמו לקמן בד"ה רבנן בתראי לית להו דשמואל דסתם תנא בתרא לטפויי אתא א"כ גם הי' אפשר לו לפרש כן ולא הוי צריך לדחוקי מכח דסתמא קאמר וצ"ע

בתוס' ד"ה ואין שיחה אלא הפלה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה הנה קושייתם חמורה ותירוצם דחוק דמנ"ל מלפנות ערב שהי' כך דרכו תמיד ולכך נראה לפרש ע"פ דרכם בענין אחר ונקדים מה דמשני אח"כ הש"ס שאני משה דרב גוברי' ופירש"י שהי' כחו גדול וכו' ויש לדייק בשלמא אם הוי פליגי אם ראוי לסדר כלל שבחו של מקום או לא שפיר הי' מקום לחלק שמשה רבינו שהי' רב גוברי' לו ראוי לספר שבחו של מקום אבל לאדם אחר אין ראוי לספר שבחו של מקום אך כיון דלכ"ע מחויב כל אדם לספר שבחו של מקום מעין אותו שבח שאמר משה רק דפליגי לענין קידום ואיחור דלמר מקדמינין השבח ולמר מאחרינין וא"כ מה שייך לחלק לענין קדימה ואיחור לענין רב גוברי' או לא והנה לפי פשוטו הי' נראה לומר דהנה כשאדם מיצר אין דעתו מיושבת עליו וצלולה ויש בירושלמי הובא בב"י סימן רמ"ב דמי שהוא מיצר