עבודת עבודה חלק א לז

דברי ר"י והעולה משם דאם הוי גורם לממון לאו כממון דמי דקאי בבתיכם על החידוש דבזה מותר בביתו של עכו"ם אבל בממון ממש אף בבית אחר אסור אבל אם גורם לממון כמ"ד בכל התורה א"כ בכל חמץ אף בשלו מותר בבית אחר וקאי בבתיבם למעט הכל ייע"ש וכן יהי' הכוונה כאן דלמ"ד בכל התורה אי עביד ל"מ רק בגזל הוי חידוש שחידשה תורה דמהני אז לא הוי קנסא דר"מ קאי רק על החידוש לבדו שקניס ר"מ לבטל החידוש וממילא לא שייך לומר דקניס שוגג אטו מזיד דאף במזיד לא קניס רק לבטל החידוש אבל אם לא הוי כאן חידוש אף במזיד לא הוי קניס וכיון דבשוגג לא הוי חידוש איך יקנוס ר"מ שוגג אטו מזיד הרי הוא יותר ממזיד עצמו ולא אמרו אלא אטו מזיד ואיך יעשה תקנתא לשוגג בפ"ע מה שלא עשה כן במזיד ולא ס"ל לר"מ קנסו שוגג אטו מזיד רק היכי שאותו הקנס עצמו שייך במזיד ושייך בשוגג אז לא פלוג בתקנתא וקניס שוגג ומזיד ביחד אבל לא היכי דלא שייך קנסא דמזיד לגבי שוגג אבל למ"ד עביד מהני א"כ גם בגזל ליכא חידוש וקניס ר"מ אז הוי שפיר הקנס בין בשוגג ובין במזיד דאותו הקנס ששייך במזיד שייך בשוגג ובפרט כיון דאמרינין בפ"ק דב"מ דכל דתיקון רבנן כעין של תורה תקון ולא במילתא דליתא כותי' בשל תורה ולכך בשלמא למ"ד עביד מהני א"כ מן התורה לא מצינו חילוק כלל בין שוגג למזיד א"כ אם ר"מ קניס דלא אהני מעשיו חזינין דקניס במילתא דליתא כותי' בשל תורה א"כ שוב מה לי מזיד מה לי שוגג וראוי לומר קנסו שוגג אטו מזיד אבל למ"ד עביד לא מהני א"כ חזינין שיש מן התורה חילוק בין מזיד לשוגג דמזיד מן התורה לא מהני ובשוגג מהני א"כ שוב מסתבר לומר דמאי דקניס ר"מ כעין של תורה קניס דהיינו דבגזל אף שגילתה התורה דאי עביד מהני הוא תיקן דלא מהני והיינו רק כעין של תורה במזיד כדינו בעלמא אבל בשוגג דבכל מקום עביד מהני וליכא כותי' בשל תורה לא תיקן וא"ש דבריהם בעזה"י

בתוס' ד"ה הנשאל לחכם וכו' והא דאמרינין פ' אלו טריפות במחטא דאשתכח בסמפונא רבא דכבדא וכו' הנה לכאורה אין המשך לדבריהם דזה הו"ל לציין לעיל בתחלה דדברו מחכם שאסר אין חברו רשאי וכו' אבל כאן דברו מחכם שטיהר אז חכם רשאי לאסור ומה ענין קושיא זו לכאן ונראה לפרש דבריהם דמזה יהי' ראי' שהם סוברים דאף לגדול הימנו חין רשאי להתיר להפך מדעת הר"ן ומהרמ"ק שם שהביא הש"ך סימן רמ"ב ס"ק נ"ג והנה טעם פלוגתתם נראה דתליא בשני הטעונים שיש בזה מה שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר דיש פוסקים כתבו הטעם דהוי מכח שויא אנפשי' חד"א דנעשה ע"פ הראשון חד"א ויש לומר עוד טעם אחר דמפני כבודו של חכם נגעו בה דהוי זילותא לחכם הראשון וכדמשמע מן הש"ס פ' כל היד שם דלכך לא התירו משום כבודו דרבב"ח וכו' והנ"מ ביניהם אם הוי השני גדול ממנו דמטעם שויא חד"א אין רשאי להתיר אף שהוא גדול ממנו דסוף סוף נעשה חתיכה דאיסורא ע"פ הראשון אבל לטעם מפני כבודו של חכם י"ל דבגדול הימנו אינו מחויב לכבדו ולחוש לכבודו גם בנא"ה אם השוה לו מחזיר הוראתו הוי זלותא לראשון אך אם גדול ממנו מחזירו אין לו זלותא דבלא"ה ידוע שהשני גדול ממנו והנה עוד נ"מ בין שני הטעמים הללו דלפי טעם דשויא חד"א ממילא להיפך אם התיר הראשון יכול השני לאסור אבל אם הוי הטעם מפני כבודו של חכם ממילא ה"ה נמי להיפך בהיות אוסר מה שהתיר הראשון נמי אסור דגם בזה הוי זלותא לחכם שוב ראיתי דברינו ממש בש"ך סימן רמ"ב ס"ק נ"ט וז"ל וכן נראה מהראב"ד והרשב"א והר"ן לעיל שכתבו דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויא חד"א משמע דיכול לאסור מה שהתיר חברו ע"כ לשון הש"ך הנה מפורש להדיא בדבריו דזה תליא בזה דאם הוי משום כבודו של חכם לא הי' יכול לאסור מה שהתיר הראשון רק כיון דהוי טעמא מכח שויא חד"א ממילא יכול לאסור מה שהתיר הראשון וכן מצאתי בש"ג פ"ק שכתב כדברי א"כ בהיות כן א"ש דברי התוס' דבל"ז לא הוי מצי להקשות מן חולין די"ל דהשני המכשיר הי' גדול מר"ה והיכי דגדול ממנו יכול להתיר מה שאסר הראשון דזה תליא בזה וי"ל דבאמת הטעם משום כבודו של חכם אך כעת שהוכיחו דנאסור מה שהתיר חברו יכול ובע"כ אינו הטעם משום כבודו של חכם דא"כ מה לי להתיר ומה לי לאסור ואדרבה יותר יש זלותא לראשון אם התיר שלא כדת שרצה להאכיל טריפות ולהכשיל ממה שבא לאסור שבא רצה להכשיל רק להחמיר וכ"א יכול להחמיר מספק וא כ אם מפני כבודו מכ"ש דלא הוי רשאי לאסור מה שהתיר השני כיון דבאמת לא טעה טעות גמור והורה כדעת המחמיר ובע"כ אם קי"ל דיכול לאסור מה שהתיר חברו לא הוי הטעם משום כבודו רק מכח דשויא חד"א א"כ ממילא אף בגדול הימנו אין רשאי להתיר וא"כ קשה מהאי דחולין דאיך התיר מה שאסר חברו וא ש דבריהם ודוק ומוכח דס"ל דאף דגדול הימנו אין יכול להתיר שוב דהוי כחד"א ואף גדול א"י להתיר ולהר"ן טעמא משום כבודו של חכם ולכך ס"ל דגדול מתיר שוב ראיתי בר"ן ת"ל כוונתי האמת דשם מפורש דפליגי בזה הראב"ד והר"ן דלהראב"ד טעמא משום דהוי כחד"א והוא מפרש כדברינו א"כ ודאי כן כוונת התוס' וז"ב ונכון

שם בא"ד ודוקא אסר אין חברו רשאי להתיר אבל אם התיר חבירו רשאי לאסור לא ידעתי מי הכריחן לכך ולהוציא דברי ירושלמי מפשוטן ואין לומר דקשה להו למה נקט חכם שאסר אין הב' רשאי להתיר ולא נקנו להיפך דהתיר אין חברו רשאי לאסור אך מהא לא איריא לא מיבעיא לדעת הט"ז סימן רמ"ב דבהתיר הראשון בעינין שחלה הוראתו וכבר נעשה מעשה על פיו פשיטא די"ל דלכך נקט חכם שאסר דאז אף בלא חלה הוראתו אין יכול הב' להתיר אבל בהתיר בעינין דוקא חלה הוראתו אך גם לדעת הנה"כ שחולק על הט"ז וס"ל דלא בעינין שנעשה מעשה מ"מ כיון דקי"ל דאבדתו ואבדת רבו אבדתו קודמת א"כ חזינין בהפסד ממון אין לחוש לכבוד רבו אבל בליכא הפסד ממון קי"ל אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודם מוכח דאף דמצות כיבוד אב מן התורה מ"מ כבוד רבו קודם וא"כ אם הוי קמ"ל בחכם שהתיר אין רשאי לשאל לחכם אחר הוי ס"ד דוקא כה"ג שאין להשואל הפסד ממון בזה יש לו ליחוש לכבודו של חכם ולא יחזור וישאל לאחר דאף שיש בזה חשש איסור מ"מ הא קי"ל דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בלאו דל"ת עכ"פ וא"כ ה"ה נמי בזה אבל אם חכם הראשון אסר לו א"כ יש לו הפסד ממון ולגבי הפסד ממון אינו מחויב לחוש אפילו לכבוד רבו ולכך אין להשגיח בכבוד החכם והוי ס"ד דרשאי לחזור ולשאול לחכם ולהתיר ולכך קמ"ל דאף בזה לא יחזור וישאל ומנ"ל להכריע דחכם שטיהר רשאי השני לטמא וצ"ע בזה

והנה בדברי התוס' שכתבו דאם אין מודיע לא ישאל יש להסתפק אם מפני החשש החכם המתיר נגעו בה שהוא לא ידע שחכם הראשון אסר ויתיר הוא בשוגג עבירה הוא בידו וממילא עובר השואל על לפני עור או י"ל הכוונה מכח ההיתר גופו כי אם הי' יודע החכם שזה אסר לא הי' מתיר ואם כן הוי ההיתר בטעות ואינו היתר ונשאר האיסור הראשון קיים ובשביל עצמו אסור כן או מכח דשויא חד"א אסור אף בדעבד וכן ראיתי בהר"ן שם דלהסוברים דהטעם מכח דשויא חד"א אסור אף בדעבד ייע"ש

והנה נסתפקתי אי הך דינא דחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר אי שייך כן אף באיסור דרבנן או לא והנה זה ודאי להנך דסוברים דאיסורא מפני כבודו של חכם דאז בזה אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן אך להיפך בחכם שהתיר להסוברים דחברו יכול לאסור ולא חיישינין לכבודו של חכם י"ל היינו דוקא באיסור תורה דבזה י"ל דלחומרא אין חוששין לכבודו של חכם מכח דבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב אבל באיסור דרבנן אף הם מודים דחכם שהתיר אין חברו רשאי לאסור דבדרבנן אמרינין דגדול כבוד הבריות דדוחה ל"ת שבתורה בלאו דרבנן כן י"ל בזה ולמעט בפלוגתא עדיף גם בזה אני מסופק להסוברים דמשום שויא חד"א הוא והנה זה ודאי הוי רק מדרבנן וכמ"ש בתשובת ח"ץ סי' ע"ג דף ק"ו ע"ב והיינו דמן התורה ודאי לא שייך לומר שויא חד"א כיון דאינו שלו רק מדרבנן גזרו כן וא"כ י"ל דהיינו רק באיסור תורה ואז החמירו כיון שהורה אחד להחמיר נעשה חתיכה דאיסורא ואין יכול להתיר אבל י"ל דבדרבנן היא גופא תקנה ותקנתא לתקנתא לא עבדינין ולא גזרו בזה עוד לומר דע"י הוראת האחד נעשה חד"א ויכול השני להתיר. והנה לכאורה הי' אפשר להביא ראי' לזה מפ"ט דברכות דקאמר שם גבי חנני' אחי ר"י שהי' מעבר שנים בח"ל ופריך שם בשלמא הוא מתיר והם אוסרים לחומרא אלא הוא אוסר והם מתירים והא תניא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ומאי פריך נימא דמיירי באיסור דרבנן ובזה רשאי להתיר מה שהא' אוסר ובע"כ דאף בדרבנן א"י להתיר מיהו יש לדחות זה די"ל דלכך לא משני כן מכח הרישא דהוא מתיר והם אוסרים והנה מזה מוכח דחכם שהתיר חברו רשאי לאסור ובחידושי ליו"ד מכבר הארכתי ליישב זה להסוברים דאין חברו רשאי לאסור אבל לפי פשוט נראה כדעת הסוברים דחברו רשאי לאסור ובפרט אנן אזלינין כעת להסוברים מכח חד"א ולדידי' בהתיר הראשון יכול השני לאסור ולכך תינח בשל תורה דבזה אין חוששין לכבודו של חכם דאין חולקין כבוד לרב אבל בשל דרבנן ודאי דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבדרבנן וא"כ אין רשאי לאסור מפני כבודו ואף דהנך הסוברים מכח דשויא חד"א לא ס"ל הטעם מפני כבוד של חכם היינו דוקא היכי דהראשון החמיר בזה אין בזיון אם השני מקיל והוא מחמיר אבל אם בא להכשיר והשני אומר שאסור ודאי הוי בזיון לו שרצה להכשיל בדבר איסור לכך בזה ודאי חיישינין לכבודו של חכם לכך לא מצי לתרץ דמיירי בדרבנן דא"כ קשה מרישא למה הוא מתיר והם אוסרין הרי אסור לעשות כן משום כבודו של חכם וע"כ דמיירי באיסור תורה וא"כ קשה מסיפא שהוא אוסר והם מתירין ולכך לדינא צ"ע בדרבנן אם אסור להתיר מה שאסר הראשון אם גם בדרבנן שייך הך תקנתא או לא וצ"ע כעת

שם בא''ד הנה לולא דבריהם הי' כראה לי דודאי מיירי כשמודיעו לראשון וכדומה והכונה דאף דמיירי דהשני גדול הימנו בחכמה ומנין והיכי שהוא גדול הימנו רשאי להחזירו או דמיירי באיסור דרבנן ובדרבנן כרבנו דרשאי השני להתיר מ"מ כיון דהוי יחיד לגבי יחיד א"כ אף אם הי' שניהם בבה"מ לא הי' מותר רק מכח ספק דרבנן ולכך כיון דאין עושין ספק דרבנן לכתחילה לכך לכתחלה אסור לשאל לחכם השני כדי שלא יעשה ספק דרבנן לכתחלה או אף דהוי גדול הימנו מותר לסמוך על הוראתו מ"מ לכתחלה לא יעשה כן לכנוס לספק בזה וא"ש בפשיטות: ומה