עבודת עבודה חלק א לה

מה שנשמט כאן תמצא בסוף הספר) זמן בפוירש"ו ד"ה אלוה בשטר אין נפרעין מהן לפני אדיהן מפני ששעח הוא לאחר זמן ביום אידו דכיון דנקיט שטרא בידא דישראל עליו כל שעתא מסתפי מיני' עכ"ל הנה מפירושו משמע דלכך במלוה ע"פ כפרעין מהן מכח דבזה אף באחר זמן אינו שמח כיון דאין ביד הישראל לכופו בלא"ה ולכאורה תמוה דא"כ למה מסיים בברייתא הטעם דהוי כמציל מידם דבלא"ה מותר דבזה ליכא שמחה לאח"ז וצ"ע וכראה לפרש דרש"י לא ס"ל כסברה התוס' ד"ה אמר אביי דכונת אביי הוי היכי דשייך קצת שמחה אז בזרינן רק הוא מיישב קושיות התוס' כך דהנה ת"ק אוסר לפרוע מהן בכל ענין בין בשטר בין בע"פ ור"י מתיר בכל ענין בין בשטר ובין בע"פ ולכך לת"ק דאוסר בכ"ע אפילו בע"פ ובזה לא שייך ששמח לאחר זמן ובזה הוצרך אביי לטעם גזירה אבל לר"י דמתיר בכ"ע אף בשטר ולכך קאמרי לי' רבנן נהי דגזירה כ"ת לך תינח בע"פ אבל בשטר ראוי שתאסר כיון דבזה מיצר הוא עכשיו שמחה הוא לאחר זמן וא"כ א"ש דכוונת הברייתא לריב"ק יהי' כך דודאי אם הוי בזה חשש אזיל ומודה לא מהני טעמא שהוא כמציל מידם לעבור על איסיר תורה דלאו לא ישמע על פיך בשביל הנאת ממון והרי בלשאת ולתת עמהן נמי פעמים יש הפסד מרובה במניעת מו"מ זה ואפשר אף הפסר מקרן נמשך מכח זה אם אין לו קונה אחר והוי דבר האבד ואעפ"כ אסרו לכך בודאי בשביל חשש אזיל ומודה לא מהני טעמא דכמציל מידם רק כיון דבע"פ לא שייך אזיל ומודה דאף לאחר זמן אינו שמח רק דמ"מ הי' ראוי לאסור אטו לפורעו כמו דאסור לשאל מהן מהאי טעמא גופו מכח גזירה אף דלא שייך בזה אזיל ומודה ואף לרבא דס"ל כולהו משום אזיל ומודה לא פליג על הך גזירה דודאי מודה רבא דהי' ראוי לגזור כן רק דס"ל דלא נצרך לכך דבלא"ה אסור דבי' גופו שייך אזיל ומודה אבל מ"מ מודה רבא דראוי לגזור זה אטו זה גם י"ל דוקא בלשאל מהן דהוי כולה להיתרא רק לגזור אטו להשאיל דבזה דאין הענינים שוין דבין לשאל ובין להשאיל לא מיחלף כלל וניכר בין זה לזה והדבר מוכח מתוכו לכך י"ל דלא גזרינין רח מכח דהוא גופו אזיל ומודה אבל במלוה ע"פ כיון דלפרוע ממנו מלוה בשטר אסור א"כ הוא גופו יש בו צר איסור כגון במלוה בשטר שראוי לגזור שוב במלוה ע"פ אטו בשטר כיון דמעשה זו עצמה יש בו צד איסור ולא הוי כולה להיתרא ובין פרעון חוב בשטר לחוב בע"פ לא ניכר מתוכו ומיחלף זה בזה ולכך אף לרבא הי' ראוי לגזור מלוה ע"פ אטו בשטר מיהו בזה כיון דליכא בזה איסור תורה וחשש אזיל ומודה רק גזירה מדרבנן בזה שפיר לא גזרו היכא דשייך לומר דהוי כמציל מידם ובזה לא העמירו חז"ל דבריהם אלא העמידוהו על די הורה משא"כ בלשאל וללות מהן דליכא הטעם כמציל מידם לכך גזרינין זה אטו זה וא"ש שיטת רש"י על נכון ודוק היטב

ומה דלא פירש"י הטעם דבשטר לא שייך כמציל מידם היינו מה"ט גופו דרש"י אזיל לשיטת רבא א"כ גזירה לפרוע אטו ליפרע לא גזרינין א"כ אם בשטר לא הוי שייך שמחה למה נאסור בי' אף אינו כמציל ולכך פירש"י דבשטר שייך שמחה ושוב הי' ראוי לאסור בע"פ אטו בשטר דבזה אף רבא עודה דגזרינין ולכך הוצרך לטעם דהוי כמציל מידם ולא גזרו ודוק

בתום' ד"ה אמר אביי גזירה וכו' וי"ל דמשום ה"ט דשאח וכו' כיון שאינו שמח ביום אידו וכו' קשה לי א"כ ואי פריך הש"ס לקמן ול"ל לר"י אע"פ שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן וכו' נמאי קושיא הרי אינו דומה להתם דהתם הוי השמח' תוך המועד דכיון דכל ימי המועד אחד הם לכך ס"ל שפר דלא איכפת לנו במה שמיצר עכשיו כיון דשמח אח"ז בתוך המועד אבל כאן הרי אינו שמח ביום האיד רק אחר יום האיד א"כ בזמן האיסור ליכא שמחה ואדרבה הוי סייעתא מהתם דהתם אם אינו יכול לקפלו במועד אסור אף דהוי שמחה לו אחר המועד א"כ ה"נ בזה כיון דביום אידו אינו שמח לכך מותר ומאי תיובתא ומה שנראה ליישב הוא די"ל דקושיות הש"ס אזיל לאביי דס"ל בכולהו גזירה וכו' וא"כ ר"י דפליג ואמר נפרעין מהן מפני שצער הוא לו משמע אבל באינך להשאיל מהן וללות מהן לא פליג ומודה דאסור וע"כ דגסהוא ס"ל הדנזירה דלשאל אטו להשאילן וכו' א"כ קשה למה גבי לפרוע מהן פליג ואמר נפרעין מהם מפני שצער להם דמה בכך עכ"פ הגזירה להיכן אזלה דנגזור לפרוע מהן אטו לפורען ובע"כ דכונתו כמ"ש התוס' דהיכי דשייך קצת שמחה גזרינין זה אטו זה אך בלפרוע מהן ס"ל דלא שייך שמחה כלל ולכך שוב לא מיחלף ולא גזרינין הא אטו הא ולכך פריך הש"ס שפיר ול"ל לר"י אע"פ שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן וכיון דיש קצת שמחה שוב ראוי לגזור בי' אטו לפורעו ושוב לא מצי לתרץ דשאני הכא דאין שמחה ביום אידו רק אח"כ שהרי גם לשאל וללות מהן נמי ליכא שמחה להיות שייך בי' חשש אזיל ומודה דאל"כ לא הוצרך להך גזירה ובע"כ דלא שייך בהך שמחה אזיל ומודה ואעפ"כ כיון דשייך קצת שמחה גזרינין בי' א"כ ה"כ כיון דשמח הוא לאחר זמן א"כ נחשב שמחה עכ"פ נהי דלא שייך בי' אזיל ומודה כיון דהשמחה אחר יום אידו עכ"פ כיון דשייך שמחה שוב ראוי למיגזר בי' כמו בלהשאילן ולשאל מהן וא"ש ודוק

ד עיין ע"א גמ' ת"ר הנשאל לחכם וכו' הלך אחר המחמיר הנה לכאורה הי' מוכח מזה דאף דת"ק ס"ל דכל ספק דרבנן להחמיר ואנן דקי"ל דספק דרבנן להקל היינו דאנן קי"ל כריב"ק כדפסק הינכתא כאן וא"ל דדוקא בספק פלוגתא ס"ל להחמיר דהוי כספק ידיעה או דאפשר הוא להתברר אבל בשאר ספק מודה דהוי לקולא שהרי א"כ יהי' מוכח דספיקא דפלוגתא חמיר מספנקח דגוף המעשה ובאמת בש"ך ביו"ד סי' כ"ג וסי' כ"ז הביא בשם התה"ד בתשובה דלא דמי ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה מוכח שם להיפך דספיקא דפלוגתא קיל טפי וגם בחידושי למס' ביצה הבאתי דברי רש"ל דלא אמרינין בדשלי"וו להחמיר א"כ מוכח דזה קיל טפי א"כ להת"ק כאן דס"ל בספיקא דפלוגתא להחמיר בדרבנן עכ"ש בספק דגוף המעשה ס"ל להחוניר א"כ קשה מן הש"ס פ"ק דביצה דפריךשם וספיק' אסור' הא הוי ספק בדרבנן ולהקל ומה קושיא דילמא אתיא הך ברייתא כת"ק דהכא דאף ספק דרבנן להחמיר ומה זו תימא אם אתיא כת"ק דהכא ואם נאמר דס"ל דספיקא דפלוגתא חמיר טתי א"ם קשה על הפוסקים הנ"ל דס"ל דספיקא דפלוגתא קיל כיון דמוכח מן הש"ס הנ"ל להיפך ועוד אכתי תקשה הלא בלא"ה דחיק שם הש"ס לשנויי בתחלה דסיפא אתאן לספק טריפה א"כ בע"כ לאו בכל גווני מיירי א"כ נפרש טפי מ"ש דספיקא אסורה היינו אם חכם אחד אוסר ואחד מתיר אז ספק אסור ואתא כת"ק דכאן דס"ל בספק אזלינין אחר המחמיר וצ"ע בזה

שום בגו הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר יש לדייק בזה הלשון ויטהר דהל"ל למימר שיטהר דהשאלה הוי כדי שיטהר או כלשון הירשלמי שמא יטהר שהביא התוס' ומהו לשון ויטהר והנה לכאורה הי' בראה להכריע בזה כדעת הסוברים דמשום שויא אנפשי' חד"א הוא ולא משום כבודו של חכם דהנה י"כ הנ"מ בין הני שני הטעמים הוא אם אחד רוצה לישאל לחכם השני ע"ד שלא לעשות כהוראת השני רק לידע בנפשו אם כדין הורה הראשון או לא דלטעם משום כבודו של חכם אסור אף בזה דמה בכך שלא יעשה כהוראתו סוף סוף כיון שטיהר השני הוי בזיון לראש ון אבל בשביל שויא אנפשי' חר"א אינו אסור רק אם רוצה לסוויך על הוראת השני אז אסור וז"ש הש"ס הנשאל לחכם וטימא לא ישאל כחכם ויטהר היינו השואל דהשואל לא יטהר אחר הוראת השני שיעשה כדבריו זה אסור מכח שויא אכפשי' חד"א אבל אם אינו רוצה לסמוך על הוראת השני מותר לשאול ולא חיישינין משום כבודו של ראשון. או י"ל הכונה דהנה נסתפקתי להסוברים דגדול ממנו בחכמה רשאי להתיר אם באינו גדול ממנו רק שהם רבים שהאוסר הוא יחיד והמתירין הונה רבים אם הם יכולין להתיר ודוקא ביחיד נגד יחיד אין רשאי להתיר אבל ברבים רשאין להתיר או דילמא אף רבים אינם רשאים להתיר מה שאסר היחיד וי"ל דמזה יהי' מוכח דאף רבים אינם רשאים להתיר וי"ל דזה כוונת התנא דקמ"ל דל"מ אם אין השואל יודע הדין שטעה הראשון וא"כ בזה אף אם ישאל לשני ויתיר יהי' יחיד כגד יחיד וא"כ בלא"ה לא ישאל דמה בצע בהוראת השני כיון דאף אם יורה להיתר הוי חד לגבי חד ולחומרא רק גם אף אם השואל הוי בר דעת ויודע שטעה הראשון ויודע שבודאי יתיר לו השני וא"כ בזה אם ישאל להשני ויטהר ג"כ יהי' שנים נגד אחד שהוא והשני מתירין ובזה הוי רבים נגד יחיד ולזה קמ"ל דאף בזה לא ישאל להשני ויטהר דהיינו אף שיודע בבירור שבודאי יטהר השני ואעפ"כ לא ישאל לו ומוכח דאף בתרי גבי חד אין רשאי להתיר מיהו יש לדחות דודאי י"ל דרבים נגד יחיד הרבים רשאין להתיר מה שאסר הראשון ומה דקאמר כאן לא ישאל לחכם ויטהר היינו דקי"ל דבר שאין לו חזקת איסור רשאי לראות היתר לנפשו אך בדבר שכבר איתחזיק איסורא אסור להורות לעצמו עיין בט"ז יו"ד סימן ח"י ולכך א"ש דאם לא הוי כבר אסרו החכם לא הוי איתחזיק איסורא ואז הוי מצטרף דעת הבעלים לדעת המתיר והוי רבים נגד יחיד אבל כיון דכבר נשאל לחכם ואסר א"כ שויא חד"א שוב הוי איתחזיק איסורא וא"כ שוב לא ישאל לחכם ויטהר גם הוא להצטרף עם השני מכח ממ"כ אם לא יצטרף דעתו הוי יחיד נגד יחיד ואם ירצה להצטרף דעתו הרי כיון דאיתחזיק איסורא אסור להורות לעצמו אבל ברבים דעלמא י"ל שפיר דיכולין להתיר ונה שאסר היחיד ואדרבה מוכח כך מדקמ"ל רק באם רוצה להצטרף דעתו אינו רשאי ולא קמ"ל דבשנים אחרים ממש נמי אינו רשאי לשאול מהם מוכח דדוקא ליחיד ועצמו אינו רשאי מכח ממ"נ הנ"ל אבל לרבים ממש רשאי לשאול דרבים מתירין מה שאסר היחיד ודוק נראה לי וכיון דהוי איסורא דרבנן כמ"ש הר"ן ז"ל סומעין להקל

גם בעיקר הפלונתא בין הפוסקים שהביא תר"ן אי הוי טעמא מפני כבודו של חכם אי הוי תטעם מכח דשויא אנפשי' חד"א הוי נראה דתרוייהו איתנייהו דודאי י"ל דאף מ"ד דהטעם משום שויא אנפשי' חד"א ס"ל הטעם משום כבודו של חכם והענין הוא כך דמפני כבודו של חכם לבד אינו מספיק דהרי ראוי להתיר בדעבד עכ"פ כמ"ש הר"ן ז"ל ולכך צריך לטעם שויא אנפשי' חד"א ובזה לברו אין מספיק דהרי אין הדבר של החכם ואינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדיבור בלי מעשה ובע"כ צ"ל דהבעלים בעצמן כיון ששאלו להראשון ואסר וקבלו הוראתו הם בעצמם אסחי דעתיהו מהדבר ועשאוהו בעצמן כחתיכה דאיסורא אך אכ"ל דאסחי דעתייהו מיני' וקבלו הוראתו הרי עכ"פ אפשר להם לשאול לאחר ויתיר ומכ"ל שקבלו הוראתו אך כיון דחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר לכתחילה מכח כבודו