עבודת עבודה חלק א לג

איבעיא דאין נ"מ בזה לדינא ועיין בש"ך חו"מ סי' קפ"ב מה שפלפל בזה כאיזה מ"ד קי"ל בדין אשלד"ע והנה הרי"ף שהשמיט ג"כ הך איבעיא וכבר הרגיש בזה הר"ן במשנה א' יתיישב יותר בדרך הזה והבן ועיין בחידושי לש"ס לקמן דף ח' ע"א גבי עיירות הסמוכות לה מה שישבתי שם דברי הרי"ף שהשמיט האיבעיא הר"ל בע"א ייע"ש ודוק

ועיין בתוס' רפ"ב דפסחים שכתבו שם באמ"ה של נכרי איירי מדנקיט לא יושיט ולא נקט לא יתן כדדייק במס' ע"ז ועיין במהרש"א תמה על דבריהם שאין זה בש"ס שלנו כלל ואני מוסיף תימה על תמיהתו דאדרבה דאם מלשון לא יושיט משמע אף ביש לנכרי משלו א"כ מה דייק הש"ס דייקא כמי דמיירי בתרי עברי דנהרא דנקט לא יושיט ולא נקט לא יתן דילמא לעולם מיירי בלא קאי בתרי עברי דנהרא רק אם הוי נקט לא יתן הוי ס"ד דבשל ישראל איירי אבל בשל נכרי שרי כיון דבלא"ה הי' שלו והי' יכול ליטלו לכך קמ"ל לא יושיט דאף בשל נכרי אסור משום לפ"ע ומוכח להיפך דאף דאית לי' לדידי' שייך לפ"ע ומנ"ל לדייק בהיפך ונראה דחדא קושיא מתורצ' בחברתה דבזה יתיישבו דברי התוס' בפסחים על נכון וקושיות מהרש"א הנ"ל דודאי הי' קשה להתוס' קושיא הנ"ל מנ"ל להש"ס דלכך לא נקיט לא יתן לאשמועינין דמיירי בתרי עברי דנהרא דילמא הכוונה כנ"ל דקמ"ל לא יושיט אפילו הוי משל נכרי כמי ולכך מפרשים דבאמת יהי' כן כוונת הש"ס דהמקשן הוי ס"ד דאין לחלק בין אית לי' בהמה לדידי' או לא תמיד שייך לפ"ע בשוה ולכך משני התרצן דמיירי בתרי עברי דנהרא וקאמר דייקא נמי דבע"כ יש סברא לחלק בין אית לי' מדידי' או לא שהרי קתני לא יושיט ולא קתני לא יתן וע"כ לאשמועינין דאף אם הוי משל הנכרי לא יושיט משמע הא אם קתני לא יתן הוי אמרינין דרק בשל ישראל לא יתן לו אבל בשל הנכרי מותר וא"כ חזינין דעכ"פ הוי ס"ד דבאית לי' לדידי' מיתר א"כ נהי דלפי האמת קמ"ל לא יושיט דאף משל הנכרי אסור מ"מ שוב מוקמינין במה דמסתבר טפי דמיירי בתרי עברי דנהרא וכו' והוי הך דייקא כמי רק דהוי סברא כן מבחוץ דבאית לי' לא שייך לפני עור עד שהוצרך להשמיעינו דלא יושיט א"כ שוב י"ל דמיירי רק בתרי עברי דנהרא ולא בענין אחר וא"ש

והנה. בזה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הש"ך ביו"ד סימן ק"ס ס"ק א' דאסור להתעסק בין לוה ומלוה בריבית וכי מי שיהי' סרסור ביניהם עובר בלפני עור וכו' ולא חילק כלל בין אם הי' מלוה לו בלא"ה או לא והרי התוס' כתבו בפ' איזהו נשך דלכך לא מנה את הערב ואת העדים בלאו דלפ"ע מכח דלא פסיקא לי' דלפעמים הי' מלוה אותו בלא"ה ייע"ש וא''כ למה כתב הרמב"ם והסמ"ג כן ולא חילקו בין אם הי' מלוה בלא"ה אי לא ובע"כ דהם ס"ל דאף חם הי' מלוה בלא"ה כמי הי' עוברין בלפ"ע ול"מ לפירוש הראשון שכתבנו ודאי א"ש שיטת הרמב"ם בזה אף גם לפמ"ש עתה בביאור כוונת הש"ס במה שאמרו דייקא כמי א"ש ג"כ ע"פ הנ"ל דהרמב"ם מפרש כפירוש רש"י במשנה ולכך ס"ל דהסוגיא אזיל למ"ד גזרו לשאול אטו להשאיל וה"ה לקנות אטו למכור וע"כ מאי דאמר דאית לי' בהמה לדידי' אף למכור שרי ומוכח דס"ל דלא שייך לפ"ע באית לי' לדידי' ולכך מוכרח לאוקמי דקאי בתרי עברי דנהרא אך לדידן דקי"ל כרבא התם דכולי משום אזיל ומו"ה לא ס"ל הך גזירה כלל י"ל באמת אף דאית לי' לדידי' שייך לפ"ע רק לקנות מותר באית לי' לדידי' ומה דקאמר דכ"מ באית לי' לדידי' היינו דאז מותר לקנית אבל בעלמא שייך לפ"ע אף דאית לי' לדידי' ולכך א"צ לאוקמי בתרי עברי דנהרא ומה דקאמר הש"ס דייקא נמי היינו רק דיש סברא לחלק כן מדהוצרך לאשמועינין דאף משל הנכרי אסור מוכח דלהס"ד הי' מותר א"כ אף לפי האמת י"ל דמיירי בתרי עברי דנהרא וזה למ"ד דגזר אטו למכור אבל לדידן א"צ לכך רק י"ל דלפי האמת בכל ענין שייך לפ"ע וא"ש והנה בהיותי בזה תמוה לי טובא שם בספ"ה דב"מ גרסינין אמר אביי מלוה עובר בכולן וכו' לוה עובר וכו' ומשום לפ"ע ערב ועדים אינן עוברין אלא משום לא תשימון והקשו בתוס' למה ערב ועדים אינן עוברין משום לפ"ע ותירצו דמיירי שהי' מלוה לו בלא"ה והוי דומיא דנזיר דלא קאי בתרי עברי דנהרא וכו' וקשה א"כ מ"ט המתין הש"ס להקשו' עד הכא וכי אית לי' לדידי' מי שרי והתניא לא יושיט וכו' ולמה לא ידע מהך תירוצא דתרי עברי דנהרא הנ"ל להקשות שם בב"מ על אביי דלמה ערב ועדים אינן עוברין בלפ"ע וא"ל דבלא"ה נמי הי' מלוה הרי תנן לא יושיט וכו' ולתרץ שם דמיירי בתרי עברי דנהרא ולמה שם לא הקשה כלום על אביי וכאן הקשה וכי אית לי' לדידי' מי שרי וצ"ע בזה

ובזה מיושב דברי הש"ג בריש פירקין שהניח בצ"ע אם אפשר להנכרי לקנו' במק"א אם שייך לפ"ע והוא תמוה דמאי ספיקא הוי הלא כן מפורש בש"ס דכה"ג לא שייך לפ"ע ולפמ"ש א"ש די"ל לדידן אפשר לא קי"ל כן ואפשר כוונת הש"ג לחלק בין אית לי' כבר מדידי' או אין לו רק שדעתו לקנות במק"א אפשר דגרע טפי גם ממה שנקט הש"ג בלשונו מעכו"ם אחר משמע הא בידו לקנות מישראל אחר ודאי שייך לפ"ע ולא כדעת המשנה למלך שהבאתי לעיל ודוק

מ"ש לעיל בביאור דברי התוס' בפסחים כעת אפרש דבריהם יותר דכוונת התוס' דמוכח כן בסוגיא דבאמת דבריהם מוכרחין כן דהרי קשה מאי מתחיל הש"ס להקשות וכי אית לדידי' שרי והתניא לא יושיט אדם וכו' ומאי קושיא ומנ"ל דזה מיירי באית לי' לדידי' דילמא מיירי בלית לי' לנזיר ונכרי זה והוא נותן לו משלו והוי דומיא דכאן במכירה ומאי קושיא והתרצן למה הוצרך לתרץ לו דקאי בתרי עברי דנהרא ולא משני טפי דמיירי בנותן לו משל הנותן ובע"כ מוכח דמשמע לי' להמקשן דמיירי בשל הנכרי ולא משל ישראל ומהיכן משמע לי' כן ובע"כ מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן משמע דבשל הנכרי איירי וא"כ התרצן נמי דקאמר דייקא כמי דנקיט לא יושיט היינו רק דקאמר דייקא נמי ובע"כ הסברא מבחוץ הוי דבאית ליה לדידי' שרי דאם הסברא מבחוץ הוי דאין חילוק בין יש לו ובין אין לו למה נקט לא יושיט ליתני לא יתן ובע"כ דאם הוי קתני לא יתן הוי אמרינין דדוקא בשל ישראל מיירי אבל בשל נכרי מותר א"כ מוכרח אתה להודות דהסברא מבחוץ הוי דבאית לי' לדידי' שרי א"כ נהי דהשתא קמ"ל דאף משל נכרי לא שרי שפיר י"ל דמיירי דקאי בתרי עברי דנהרא אבל בענין אחר נשאר הסברא מבחוץ דשרי וז"ב ונכון בכוונת התוס' ודוק: והנה והנה לשון הרא"ש בזה בד"ה תניא ר"נ אומר וכו' הלכך אפילו שואל בסתם לא יתנו לו שמא ישכח וכו' מלשונו משמע דאם אינו שואל מותר ליתן לו מעצמו ואפשר הכוונה להיפך דקמ"ל לרבותא לא מיבעיא ליתן לו מעצמו פשיטא דאסור אלא אף ששואל לו הנכרי או הנזיר בסתם ואפשר הי' כוונתו עבור צורך אחר שנצרך לו אפ"ה לא יתן לו וצ"ע בזה

והנה. ראיתי בספר טורי אבן במסכת חגיגה בסופו אבני מלואים דף י"ג ע"א שהתחיל לחקור באם אפשר לו למצוא במקום אחר אם הוי איסור מדרבנן או לא והוכיח מדברי הרא"ש בסוגין שכתב דאסור להושיט למומרין דבר איסור ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא משמע הא בלא"ה הוי היתר גמור והקשה דדבריו סתרי אהדדי דבפ"ק דשבת כתב בפשט ב"ב את ידו לחוץ דפטור ומותר והקשה הרא"ש ז"ל דהרי עובר אלפני עור ואף דמיירי ביכול ליטול בלא"ה מ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצויין להפרישו מכ"ש גדול ומשמע דס"ל דיש בזה איסור דרבנן ייע"ש שהניח הדבר בצ"ע ולדידי אין כאן התחלת קושיא כלל דשאני מומר מישראל כשר דהנה מריש הוי קשיא לי על הרא"ש והפוסקים דשייך במומר לפני עור לא תתן מכשול דהרי משנה מפורשת בפ"ה דמעשר שני וכרם רבעי הי' מחללין אותו וכו' דרשב"ג ס"ל דדוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע אדרבה הלעיטהו לרשע וימות והכי קי"ל בפ"ז דב"ק וא"כ אם בישראל חשוד אמרינין כן הלעיטהו לרשע וימות מכ"ש במומר מהראוי לומר הלעיטהו לרשע וימות ואינו דומה למה דמפורש בברייתא דלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמה"ח לבני נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול דהתם י"ל דעדיין לא נעשה הנזיר רשע וחשיד מקודם רק עכשיו חיישינין שיבא לעבור לכך לא שייך לומר הלעיטהו לרשע וימות דהרי לולא מעשה זה לא הוי רשע עדיין וכן באהמ"ח לבני נח י"ל כיון דנכרי אין מצוה על שאר התורה ושבע מצות דידי' אפשר דמקיים עד הנה לכך שייך לומר בו לפני עור וכן אף דמוכח שם דאף בע"ז חיישינין בנכרי ללפני עור אף דעובד ע"ז בלא"ה י"ל דסוף סוף בנכרי דהוא טועה ושוגג ואינו מזיד בכך לא שייך לומר הלעיטהו לרשע וימות אבל במומר ישראל שהוא מזיד ופושע מה"ת ניחוש לו ללפני עור אדרבה נימא הלעיטהו לרשע וימות והנה לכאורה הי' נראה לחלק דשם בכרם רבעי אין נותנין לו בידים רק שהוא נוטלו מעצמו בזה שייך לומר הלעיטהו לרשע וימות ואינו מחויב להפרישו מן האיסור אבל כאן מיירי הרא"ש ז"ל ליתנו לו בידים ולכך י"ל בזה איסור דלפ"ע ולכך הוי א"ש בזה מה שמפורש במשנה פ"ג דדמאי בנותן לחמותו מעשר מה שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה ור' יוסי אמר שם אין אנו אחראין לרמאין משמע דת"ק ס"ל דאנו אחראין לרמאין והרי רשב"ג ס"ל הלעיטהו לרשע וקשה הילכתא אהילכתא ולפמ"ש א"ש דשם נותן לה בידים לכך שייך לומר לפני עור לא תתן מכשול אבל בכרם רבעי אינו נותן להם בידים לכך אמר הלעיטהו וכו' אך התוס' פ"ק דחולין דף וי"ו שהקשה המשניות הנ"ל אהדדי וכן כמי הרע"ב והתי"ט שם שמחלקים שם בע"א ומשמע הא בלא"ה הוי אמרינין גם בנותן לחמותו הלעיטהו לרשע א"כ קשה מ"ט ניחוש במומרין ללפני עור וצריך לחלק דדוקא אם במעשה זו עצמה יעשה עבירה בלא"ה בזה אין לנו לתקן העבירה האחרת שעשה אף שהשני לא יכוין להאחרת בזה אמרינין הלעיטהו לרשע וימות ולא שייך בזה לפני עור אבל אם במעשה זו לא שייך עבירה אחרת רק עבירה זו שאנחבו גורמים לו אף שבשאר עבירות יהי' רשע מ"מ אמרינין דשייך בזה לפני עור וא"ש והרבה יש להאריך בזה ואין כאן מקומו ועכ"פ נראה דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא דאין יכול ליטלו מעצמו בזה שייך לפני עור אף במומר אבל היכי דיכול ליטלו מעצמו דליכא בזה לפני עור רק דהרא"ש ז"ל כתב בפ"ק דשבת דיש