עבודת עבודה חלק א לב

החילוק הוא בין אם הנכרי זה שהישראל נותן לו אינו עובד כלל רק נותן לנכרי אחר זה הוי לפני דלפני אבל אם סוף סוף הנכרי זה עצמו שישראל נותן לו המעות עובד הע"ז אף שהוא אינו נותן לו גוף צרכי ע"ז אף דהוי גורם דגורם מ"מ נחשב בכלל לפני עור לא תתן מכשול עכ"פ קשה לפ"ז מהו פריך הש"ס וכי אית לי לדידי' מי שרי והתנן לא יושיט ומהו קושיא דלמא כוונת הש"ס כך דודאי ליתן לגוף הדבר שעושה בו עבירה אסור אף באית לי' לדידי' דסוף סוף השתא ע"י מעשיו עושה העברה ובתר השתא אזלינין אך אם אינו נותן לו דבר השייך לע"ז רק מעות רק דיש חשש שילך ויקנה בהם צרכי ע"ז בזה שפיר לא חיישינין רק בלית לי' לדידי' אז מסתמא יקנה במעות הללו צרכי ע"ז אבל באית לי' לדידי' מסתמא לא ילך ויקנה מאחר ואין חשש כיון דהוא אינו נותן לו צרכי ע"ז וא"כ י"ל דכונת הש"ס כך כיון דהמשנ' אוסרת לקנות מהם ג"כ ולכך אמר דנ"מ באית לי' בהמה לדידי' אז לטעם לפני עור מותר עכ"פ לקנות מהם דלא שייך בזה לפני עור כיון דמעות אין ראוי לע"ז ולחוש שמא יקנה במעות אין חשש כיון דאית לי' בהמה לדידי' לא חיישינין יותר אבל לטעם הרווחה הרי סוף סוף קמרויח לו ואסור לקנות ממנו בשום ענין דהרי מרויח לו ואזיל ומודה ונשאר קושיית היש מקשין לפירש"י מיהו קושייתם בלא"ה לק"מ די"ל דגזרו לקנות אטו למכור כדמשני לקמן גבי להשאילן ולהלוותן ואף רבא דמשני שם כולהו משום דאזיל ומודה היינו רק דס"ל דשם לא נצרך לטעם דגזרה דבלא"ה א"ש כיון דהטעם משום אזיל ומודה אבל היכא דלא שייך אזיל ומודה מודה די"ל דגזרו זה אטו זה וא"ש פירש"י ועמ"ש לקמן ע"ב בש"ס בזה

דף ויו ע"ב גמרא הבמ"ע כגון דקאי בתרי עברי דנהרא הנה הרמב"ם השמיט הך דינא דלא יושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"כ ולא נודע למה וא"ל דסמך על מ"ש בה' עכו"ם כמה דברים דאסרו משום לפני עור וממילא נדע לכל התור' עכ"פ הו"ל לחלק בין קאי בתרי עברי דנהרא או לא ולאשמועינין לשון הברייתא לא יושיט ולא נקט לא יתן ונראה ליישב שיטתו ויתישב בזה כמי מה דהשמיט הרמב"ם הך אבעיא דמבעיא כאן אם הטעם משום הרווחה או לפני עור ולכאור' הי' ראוי כיון דהוי מלתא דרבנן לפסוק בי' ספק דרבנן להקל ושוב ראיתי בהר"ן רפ"ק עמד בזה על הרי"ף והרמב"ם במה שהשמיטו הך בעיא אך נראה לומר דלכאורה הי' נראה דהרמב"ם מפרש כפירש"י במתניתין דהוי קשה לו קושיות התוס' לעיל ומה שתירצו דהכונה שיהי' לו מעות לצרכו על זה הוי קשה לו ג"כ מאי פריך הש"ס וכי אית לי' לדידי' מי שרי נימא דהכונה כנ"ל דלקנות ממנו שרי בכה"ג ולכך י"ל להרמב"ם דקושיית הש"ס הוי למ"ד דגזרינין לשאול אטו להשאיל וא"כ ה"ה דגזרינין לקנות אטו למכור וכמ"ש לעיל בישוב פירש"י ושוב ראיתי בר"ן שכתב כן וכוונתי לדעתו בפרש"י ולכך פרכינין מלא יושיט אדם וכו' אבל לדידן דקי"ל כרבא דכולן משום דאזיל ומודה ולא ס"ל הך גזירה י"ל שפיר דאף דאית לי' בהמה לדידי' אסור משום לפני עור ואף בלא קאי בתרי עברי דנהרי נמי שייך לפני עור ומה דקאמר דנ"מ באית לי' בהמה לדידי' היינו דרק אז מותר לקנות ממנו בהמה עכ"פ ולכך שוב דאף דאית לי' בהמה שייך לפ"ע ולכך יסבור הרמב"ם דבכ"ע שייך לפ"ע אך קשה דהרי עכ"פ הש"ס דייק מגוף הברייתא דמיירי בקאי בהרי עברי דנהרי מדקתני לא יושיט אך נראה דא"ש דהר"מ מפרש דמאי דמשני דייקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן אין הכוונה דמזה מוכח דבלא קאי בתרי עברי דנהרי לא שייך לפ"ע דודאי י"ל דאף בלא קאי בתרי עברי דנהרא שייך לפ"ע ומאי דנקיט לא יושיט ולא קתני לא יתן היינו לרבותא כמו שאבאר רק דכוונת הש"ס הוי רק דמדקתני לא יושיט מוכח דמיירי הברייתא דקאי בתרי עברי דנהרא א"כ י"ל דלכך נקט דינו בתרי עברי דנהרא דבלא כן לא שייך לפ"ע אבל לעולם מזה לבדו לא מוכח די"ל להיפך לרבותא נקט כן והוא עפ"מ דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וכבר כתבנו בחיבורי לאו"ח סימן רס"ג דדוקא במידי דבעי שליחות אז מסתמא נעשה שלוחו אבל במידי דלא בעי שליחות אף שאומר לחברו לעשות כך וכך לא הוי הכונה מסתמא בתורת שליחות רק אם עושיהו שליח בפירוש ולפ"ז הי' אפשר לומר להיפך דרבותא קאמר דל"מ אם לא קאי בתרי עברי דנהרא וא"כ אם הי' כונתו רק להנאת חברו למה לי' מעשיו הרי יכול ליטלו בעצמו אם ירצה ובע"כ כונתו להיות אוכל בשליחותו ולעשות רצון עצמו הוא מכוין ולא להנאת חברו א"כ בזה אנן סהדי דכוונתו לשם שליחו' ובתורת שליחו' יאכלנו בזה ודאי אסור כיון דשליחו של אדם כמותו רק אף גם אם קאי בתרי עברי דנהרא דאז אין ראי' דעשאו שליח די"ל דאין כוונתו לתורת שליחו' רק להנאת חברו אעפ"כ אסור מכח לפ"ע ובקאי בתרי עברי דנהרא דלא הי' יכול ליטלו מעצמו אעפ"כ אסור מכח לפ"ע אך מה דלא ניחא להש"ס לומר כן היינו כיון דאין שליחו' לעכו"ם א"כ אף בלא קאי בתרי עבדי דנהרא אין שייך כאן שליחו' כלל וליכא בזה רק איסור דלפ"ע ולמה לי דקאי בתרי עברי דנהרא ואין לומר דנקט לא יושיט בשביל כוס יין לנזיר דשייך בי' שליחו' ז"א דבנזיר בלא"ה לא שייך שליחו' דהרי המשלח אינו מיר והוא מותר לו לשתו' יין ובע"כ מה דנקט לא יושיט ולא נקט לא יתן אם הכונה לרבותא דשליחו' לא נקט לי' רק עבור אבמ"ה לבני נח ובזה אסור גם למשלח וא"כ בזה הרי אין שליחו' לעכו"ם א"כ לא הוי צריך למיתני לא יושיט ובע"כ למידק מינה דבלא קאי בתרי עברי דנהרא לא שייך לפני עור אך כיון דרש"י ס"ל בפ"ה דב"מ דיש שליחו' לעכו"ם לחומרא א"כ שפיר י"ל דנקט לא יושיט לחומרא דאעפ"כ עובר בלפ"ע ומכ"ש בלא קאי בתרי עברי דנהרא דאסור בלא"ה מכח שליחו' דיש שליחו' לנכרי לחומרא. אך י"ל הסוגיא דידן אזיל למ"ד אין שליחו' לנכרי אפילו לחומרא ובע"כ מדנקט לא יושיט ולא נקט לא יתן מוכח דהיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא לא שייך לפ"ע ולכך קאמר הך נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' אבל לדידן יסבור הרמב"ם כדעת רש"י דקי"ל יש שליחו' לעכו"ם לחומרא שפיר י"ל אף דאית לי' בהמה לדידי' נמי שייך לפני עור והתם נקט לא יושיט לרבותא ל"מ בלא קאי בתרי עברי דנהרא דאסור ולכך השמיט הר"מ ז"ל הך דינא דלא יושיט וכבר ביאר בכמה דוכתא כמה דברים דאסורין מכח לפ"ע ובאמת כיון מוכח דאין חילוק בין יש לו אי לא בכל ענין שייך לפ"ע ולכך לא העתיק הברייתא דלא יושיט וכו' ומה"ט לא העתיק נמי האיבעיא דאם הוי הטעם מכח הרווחה או מכח לפ"ע מוכח דאין נ"מ לדידן ביניהם דאף לטעם לפ"ע אסור אף דאית לי' בהמה לדידי' ואין נ"מ לדידן לדינא ולכך השמיטו והנה מ"ש בדין שליחו' לא נעלם ממני מה דאמרינין בפ"ב דקידושי דאף שמאי דס"ל יש שליח לד"ע מודה הוא בצא ובעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחו פטור דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב מ"מ א"ש דברינו כאן חדא דהתם לא מיירי רק באמירה בעלמא שאומר לו לאכול ולבעול הערוה אבל אין כנותן לו בידו ממש אבל אם כנותן לו בידו המאכל י"ל דחייב המשלח א"כ יש בזה שליחו' ובזה הי' מקום ליישב מה שהקשו שם התוס' ממעילה וז"ל דבמעילה מיירי שם שאמר לו טול חתיכה זו ואכול אזי עכ"פ נעשה שליח על הנטיל' והוי כאלו נטלו הוא ונתנו לו וכל שנטלו הוא ונתנו לו חייב אף דזה כהנה ורבא לא קאמר רק באין נותן לו בידיו ולא עשהו שליח על הנטיל' כלל רק באמיר' בעלמא לא נתחייב על הנאה של זה ויש לכוין זה בדברי התוס' עצמן בקדושין שם מה שתירצו שם די"ל דכונתם כנ"ל ייע"ש ודוק ואין פנאי להאריך בזה כעת. גם י"ל דהתם קאמר לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דחיובא חל על המשלח אך מ"מ איסורא קא עביד ובדיני שמים חייב עכ"פ תדע דקאמר התם רבא אפילו למ"ד שני כתובים הבאין כאחד מלמדין והוא לא דריש מודה בבא על הערוה ולמה לא קאמר דאף אי ס"ל אין מלמדין ודריש הוא כיון דס"ל דבדיני שמים חייב הו"ל למימר דמודה באומר לו אכול חלב שהוא פטור ובע"כ דבדיני שמים חייב אף בזה נהנה וזה מתחייב רק בד"א פטור ולכך א"ש כאן די"ל דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא דמוכח דאסור בתורת שליחו' דאסור בלא"ה רק אף גם היכי דקאי בתרי עברי דנהרא דליכא הוכחה דעשאו לשליח מ"מ אסור מכח לפני עור גם י"ל דאף דאין המשלח חייב כלל דזה נהנה וזה מתחייב מ"מ לענין לפני עור גופו ודאי הוי חילוק בין אם עושה מעשה ומאכילו ובין אם רק מושיט לו לאכול או נותן לו עצה לאכול דודאי אם עושה מעשה בידיו ומאכילו שייך יותר לפני עור ולכך א"ש דבין בנכרי ובין בכוס יין לנזיר י"כ דנהי דהמשלח פטור דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב עכ"פ כיון דיש שליחות שייך בי' טפי לאו דלפני עור דהוי כאלו נותן לו בידו לתוך פיו ולכך א"ש דזה תלוי במה דפליגי בפ"ק דב"מ אי ישלד"ע בשליח אינו בר חיובא או אי בעי עביד והנה כמו דאין שלד"ע היכי דאיכא למשלח עבירה כן נמי אשלד"ע היכי דהוי עבירה לשליח ולא למשלח כדמוכח בפ"י וקצה"ח גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ייע"ש וי"ל דזה תליא בהך פלוגתא הנ"ל דלמ"ד היכי דאין שליח בר חיובא ישלד"ע ה"ה נמי להיפך אם המשלח אינו בר חיובא ישלד"ע אבל למ"ד דהיכי דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אשלד"ע אף בזה אשלד"ע וא"כ י"ל למ"ד דיש שלד"ע היכי דלאו בר חיובא וא"כ ה"ה היכי דמשלח לאו בר חיובא ישלד"ע בזה נהי שהוא פטור מכח דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב מיהו עכ"פ גוף השליחו' נתקיים וכיון דהוי שליחו מסתבר טפי דעכ"פ עובר בלאו דלפני עור דנהי דגוף החיוב חל על האוכל מכח שהוא נהנה עכ"פ המשלח גרם לו שהרי אכילתו הוי במעשה ממש ושייך בזה לפ"ע לא תתן מכשול אך אם לא הוי שליחו בזה א"כ לא הוי אכילתו כמעשה הנותן א"כ י"ל דלא שייך בזה לאו לפ"ע ולכך א"ש דהסוגיא דידן אזיל למ"ד דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד א"כ במושיט כוס יין לנזיר אשלד"ע ולכך אין מעלה בזה ביכול ליטלו בעצמו יותר מבתרי עברי דנהרא ובע"כ מדנקיט התנא בתרי עברי דנהרא מוכח ביכול ליטול בעצמו לא שייך לפני עור אבל לדידן י"ל דהרמב"ם ס"ל דבטעם בר חיובא תליא מילתא והיכי דלאו בר חיובא יש שלד"ע וא"כ ה"ה היכי דהמשלח לאו בר חיובא ישלד"ע וא"כ י"ל אדרבה לרבותא קמ"ל לא מיבעיא היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ובזה מוכח דכוונתו הוי להיות שליחו בדבר דאם לטובת הנהנה הרי בידו ליטלו מעצמו אם ירצה ובזה ודאי דעובר אלפני עור דמעשיו כמעשיהו. אך בתרי עברי דנהרא י"ל דלא הי' כונתו להיות שליחו רק להנאת הנהנה כיוון ואעפ"כ עובר בלפני עור ולכך ס"ל להרמב"ם דבכל ענין שייך לפ"ע ולכך השמיט הך איבעיא