עבודת עבודה חלק א כח

גמרא. אבעיא להו הן ואידיהן או הן בלא אידיהן הנה חוץ ממה דכ"מ ליום השלישי אם אסור או מותר יש בו עוד נ"מ אחרת בזה מה דיש להסתפק אם הני שלשה ימים שאסרו חז"ל לפני אדיהן אם הוי גם הלילות עמהן ומתחילין מלילה שלפניהם או לא וזה יהי' תלוי בבעיא הנ"ל דהנה לדידן היום הולך אחר הליל' אבל בב"נ הלילה הולך אחר היום וכל אידיהן מתחילין מן היום ונגמרין בליל' שלאחריו והליל' הולך אחר היום והוי בכלל אידו ולכך ביום חידו אסור לשאת ולתת גם בליל' שלאחריו ולזאת אם נימא דשלשה ימים הו' הס ואדיהן ממילא הוי הני ג' ימים דומיא דאדיהן עצמו מה יום אידיהן הוי הכונה שמתחיל מן היום והליל' הולך אחר היום כן הני ימים שלפניו נמי הכונה כן שמתחיל מן היום והליל' הולך אחר היום בזה אבל אם נימא דהני שלשה ימים הוי בלא אידיהן אז מן הסתם הוי כונת שלשה ימים ככל הימים האמורין בש"ס דלדידן היום הולך אחר הליל' ומתחיל כאן האיסור בליל' שלפניו ובזה מיושב מה שהקשו התוס' דלמה לא פשיט לי' דהוי בלא אדיהן דאל"כ לתני שני ימים לפני אדיהן וכו' וכן הקשה בספר ת"ח אך לפי הנ"ל א"ש די"ל דהתנא רוצה לאשמועינין בזה דהלילה הולך אחר היום כן ה"כ במה שלפניו אבל אם הוי תנא בהו שני ימים לפני אדיהן ולא הוי אדיהן בכלל הוי אמרינין דהיום הולך אחר הלילה וא"ש ודו"ק ועיין מ"ש לקמן השייך עוד לכאן בתוס' ד"ה אלא ש"מ וכו'

גמרא יום אידו חשיב לי' מעיקרא וחשיב לי' בסוף קשה לי מאי פריך הא בהך איסורא דאסרו לשאת ולתת עמהם מוכח בש"ס דיש בזה שני טעמים אחד מכח לפני עור והשני מכח אזיל ומודה והנה לפני אדיהן יש לומר בו שני הטעמים אבל לאחר אדיהן ודאי לא שייך בו הטעם דלפני עור רק מכח אזיל ומודה כיון דעדיין שם ע"ז שגור בפיו כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ומי בעינין כולי האי דמכח דשם ע"ז שגור בפיו אזיל ומודה יעו"ש ואם כן לאחר אדיהן ודאי יש לומר כן והנה הטעם דלפני עור לא שייך רק במילי דהקרבה אבל במידי דלאו בר הקרבה לא שייך לפני עור כמ"ש התוס' לעיל בר"פ ולהיפוך אזיל ומודה לא שייך אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא שייך אזיל ומודה ועיין בהרא"ש ר"פ מה שמפרש מה דקתני במשנה אסור לשאת ולתת עמהם לצדדין קתני דלקנות מהם אסור דבר שאינו מתקיים ומותר לקנות מהם דבר המתקיים ולמכור להם הוי להיפוך דבר המתקיים אסור ודבר שאינו מתקיים מותר ייע"ש ובהיות כן קשה מה פריך נימא דה"נ לצדדין קתני דלפניהם אסור מכח לפני עור ולכך בדבר שלא שייך בי' תקרוב' אף דהוי דבר המתקיים מותר ודבר דשייך בי' תקרוב' אף בדבר שאינו מתקיים אסור ולאחריהן הוי להיפוך דבר המתקיים אסור אף דאינו ראוי לתקרוב' ודבר שאינו מתקיים מותר ואף דראוי לתקרוב' דעיקר הטעם בזה מכח אזיל ומודה וא"כ לפי"ז י"ל שפיר דר"י ס"ל תרתי טעמי מכח לפני עור ומכח אזיל ומודה דלפני אדיהן שייך לפני עור ולאחריהן שייך אזיל ומודה וביום אידו עצמו י"ל דשייך תרווייהו לפני עור ואזיל ומודה ולכך נחשב יום אידו לפניהן ולאחריהן דללפניהן נחשב ואסור למכור להו דבר תקרובת אף שאינו מתקיים מכח לפני עור ובכלל לאחריהן הוי דשייך ביה אזיל ומודה ואסור למכור דבר המתקיים אף שאינו ראוי לתקרוב' מכח אזיל ומודה ומאי פריך נימא דכמו דלשאת ולתת עמהם מיירי לצדדין כן ה"נ מיירי דברי ר"י לצדדין ובפרט דבלא"ה נמי מוכרחין אנו לומר כן להך טעמא לקמן דרוצה לפרש מכח לפני עור ולאחריהן לא שייך לפני עור רק מכח אזיל ומודה א"כ בע"כ לצדדין קתני בלא"ה א"כ מאי פריך כאן מר"י ודוחק לומר דכל פשיטות הש"ס הוי כאן רק לפי הך ס"ד דטעמא משום הרווחה ודוחק וצ"ע

גמרא יום אידו חשיב לי' מעיקרא וכו' קשה לי מה פריך הרי במשנה והובא בסוגיא זו מפרש דאלו הן אדיהן קלנדא וסטרונייא א"כ מוכח דאדיהן דתני במשנה מיירי בקלנדא וסטרוניא ותדע מדפריך עשרה הוי מוכח דשלשה יום לפני אדיהן מיירי בקלנדא וסטרוניא וא"כ גם לאחריהן מיירי בהני וא"כ הרי התוס' כתבו דאין בקלנדא לסטרוניא רק ב' ימים או ג' יהי' לדידן דהוי בלא אדיהן ג' וא"כ בע"כ לאחריהן דקאמר ר"י אין הכוונה לאלו ימים שאחר סטרוניא דתיפוק לי' דהני ג"י אסורין מכח דהוי לפני קלנדא ואף לרבנן אסירי ובע"כ דמ"ש ר"י לאחריהן היינו אחר קלנדא וא"כ מהו קושיא הרי י"ל דלפניהם שלשה היינו לפני סטרוניא וסטרוניא בכלל וכדמשני דכולהו כחד יומא חשיב להו אבל קלנדא אינו בכלל זה שהרי איכא ימים המפסיקין בין סטרוניא לקלנרא ואינו איד אחד לכך לא נחשב ליה כחדא ולאחריהן היינו אחר קלנדא עם קלנדא בכלל דנמנה לאחריהן ואין סטרוניא בכלל כיון דימים מפסיקין בנתים וא"כ מהו קושיא דחשיב להו מעיקרא וחשיב להו בסוף הרי י"ל דלפניהם מיירי מסטרוניא ולאחריהן מיירי מקלנדא וצריך עיון בזה

גמרא. אליבא דר"י לא קמבעיא לי כי קא מבעיא לי אליבא דרבנן קשה לי א"כ יפלגו רבנן עם ר"י בתרתי דלר"י גם לאחריו אסור ולרבנן לאחריו מותר והשנית דלר"י אסור ג"י לפניו ולרבנן רק שני ימים א"כ למה במשנה שאח"ז קאמר ר"י שלשה ימים לפניהם ושלשה ימים אחריהם אסורין וחכ"א לפניהם אסורין ולאחריהן מותרין ולמה פליגי רק על אחריהן ולא פליגי גם אלפניהן כיון דלר"י בע"כ שלשה ימים בלא אדיהן כדקאמר הכא א"ם הו"ל לחכמים לפלוגי גם אלפניהם דאינו אסור רק ב' ימים אך הנה זה קשה בלא זה למה דקאמר הש''ס לקמן דף ז' ע"ב במה דפריך חכמים היינו ת"ק ומשני הן בלא אדיהן א"ב ייע"ש א"כ קשה למה פליגי חכמים שם רק אלאחריהן ולא פליגי אלפניהם ג"כ וצ"ע

גמרא אליבא דר"י לא קמבעיא וכו' לכאורה הוי זה מחוסר טעם דבאיזה סברא יהי' בזה החילוק בין ר"י לרבנן ושוב ראיתי בת"ח הרגיש בזה יעו"ש מה שכתב בזה ולפענ"ד נראה להסביר הדבר דהנה רש"י כתב דלמ"ד לפני אדיהן הוי אדיהן עצמו כ"ש אך נראה דדבר זה אם הוי אדיהן עצמו כ"ש יהי' תליא בבעיא דלקמן אם הוי טעמא מכח אזיל ומודה או מכח לפני עור דלהך טעמא דאזיל ומודה מכ"ש באדיהן עצמו דשייך אזיל ומודה אבל להך טעמא דלפני עור י"ל דרוב נכרים מנינין לעצמן הכל קודם אידיהן ואין ממתינין ליום האיד עצמו וא"כ י"ל דלא שייך בזה לפני עור ולכך כן יהי' כונת האיבעיא אם הוי עיקר טעמא מכח לפני עור וממילא לא הוי יום אידו כ"ש כלל והוי ג' ימים עם יום אדיהן דגם יום האיד הוצרך להשמיענו אי הוי טעמא מכח דאזיל ומודה והוי שלשה בלא אדיהן דיום אדיהן לא הוצרך להשמיענו דכ"ש הוא ובהיות כן דוחה הש"ס שפיר דלר"י דאוסר גם לאחריהן לדידי' ודאי הוי רק טעמא מכח דאזיל ומודה דלפני עור לא שייך אחר יום האיד ובע"כ דס"ל מכח אזיל ומודה ובודאי אין יום האיד בכלל דכ"ש הוא אבל לרבנן דס"ל דרק לפניהם אסור י"ל שפיר דהו' טעמו מכח לפני עור וממילא הוי הן ואדיהן דבזה ליכא כ"ש ומה דמבעיא אח"כ בש"ס אם הוי הטעם מכח הרווחה או מכח לפני עור אף דכבר פשוט לי' דהן בלא אדיהן קאמר היינו דאם הוי טעמא מכח אזיל ומודה אז מוכרח לומר דהוי הן בלא אדיהן דאידו עצמו הוי כ"ש אבל אם הוי הן בלא אדיהן אז י"ל דהוי טעמא מכח אזיל ומודה והוי אדיהן כ"ש שאסור או י"ל דהוי טעמא מכח לפני עור ודוקא לפני אדיהן אסור אבל אידו עצמו מותר באמת כן הי' אפשר לפרש אך זה קשיא א"כ למה קאמר הש"ס נ"מ בין טעמא מכח הרווחה ובין לפני עור דאית לי' בהמה לדידיה ולמה לא קאמר דנ"מ יום אידו בעצמו דלטעמא משום הרוחה אסור ולטעמא דלפני עור שרי ובע"כ דאף לטעם לפני עור הוי אסור יום אידו והרי לא נקט לי' במשנה כלל ולמה לא נקטו בע"כ דכ"ש הוא א"כ מוכח דאף לטעמא דלפני עור הוי כ"ש וא"כ נסתר פירושנו הנ"ל ולכך נראה לפרש בע"א דהנה בטעמא דג"י לפניהם אסורין י"ל בו ב' טעמים או דשייך בהו גופייהו אזיל ומודה ולפני עור כפשוטו או י"ל דבשלשה ימים לפניהן ליכא חשש כלל דאזיל ומודה ולפני עור רק דיום אידו גופא נאסר לשאת ולתת בו מכח אזיל ומודה ולפני עור וממילא אסרו גם לפניהם לעשות חזק ע"ד מ"ש בש"ס במס' ר"ה דף י"ט בשם מגלת תענית דתניא במגלת תעני' הימים האלה הכתובין במגלת תענית אסורין בין לפניהם בין לאחריהם שבתות וי"ט הם אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין מה הפרש בין זה לזה הללו ד"ת ואין ד"ת צריכין חזוק והללו ד"ס וד"ס צריכין חזוק וכו' א"כ מוכח דבדרבנן בעינין חזוק לאסור גם שלפניו וי"ל בג' ימים לפניהן נמי מה"ט נאמרו אך באמת ז"א כיון דחזינין דהיכי דעשו חזוק אסרו גם לאחריהן וא"כ אם איתא דהכונ' כאן מכח חזוק הי' אוסרין גם לאחריהן ומדלא אסרו לאחריהן רק לפניהן מוכח דאין הטעם מכח חזוק רק מכח דשייך בזה אזיל ומודה או לפני עור ולכך תינח בלפניהן אבל בלאחריהן לא שייך זה לכך מותר באמת ולפ"ז א"ש דתינח לרבנן אבל לר"י דאוסר לפניהן ולאחריהן יהי' באמת טעמו מכח חיזוק דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם ולכך א"ש דלהך טעמא דחיזוק אי אפשר לומר דיום אדיהן בכלל כיון דאין טעמן שוה דיום אידו הוי מכח חשש אזיל ומודה או לפני עור וימים שלפניו ואחריו הוי טעמא רק מכח חיזוק לו וא"כ אין טעמן שוה וגם לאו חדא תקנה הוי דתחלה תקנו לאסור יום אידו ואח"כ עשו חיזוק לו וא"כ לאו חדא תקנה הוי ולכך ודאי אינו בכלל אבל אם הוי טעמא דלפניהן מכח אזיל ומודה או לפני עור א"כ הוי ליה רק חד טעמא וחד תקנה עם יום אידו ושפיר יש לומר דיום אידו בכלל ולכך שפיר קאמר דלר"י דהוי טעמא לדידי' מכח חיזוק ודאי אין יום אידו בכלל אבל לרבנן דטעמא לאו מכח חיזוק בזה י"ל דאף יום אידו בכלל וא"ש ודוק היטב

גמ' וכי אית לי' לדידי' מי שרי והא תניא לא יושיע וכו' קשה לי מהו קושיא. נימא דהתם מיירי שאין הנזיר וב"נ מהדר אחריו ומבקש ממנו להושיט לו זה רק הוא מעצמו מושיט לו בזה שפיר עובר אלפני עור אף דהי' יכולין ליקח בעצמן מ"מ אפשר שלא הי' עולה על דעתם כלל ליקח מעצמן אם לא הי' הוא מושיט להם ולכך כיון דלא חזינין ריעותא שהם מהדרין אחר הדבר לכך בכל ענין אסורין מכח לפני עור אבל כאן דמיירי דהנכרי מהדר אחר ישראל לקנות בהמה א"כ חזינין דרצונו להקריב לכך בזה י"ל שפיר אם יש נו בהמה יכול להקריב משלו כיון דהוא מהדר אחר הדבר ומבקש מישראל למכור לו כן ולכך בזה לא שייך לפני עור כל דיכול לעשותו בלא"ה וצ"ע בזה ובפירש"י להדיא בד"ה כוס יין לנזיר שמא יבא לשתותו משמע דאינו