עבודת עבודה חלק א כה

או לא כשהוא טריפה זה עצמו יהי' תליא אי חוששין לזרע האב או לא דאם אין חוששין לזרע האב מוכח דאין כח האב עיקר בולד ובטל הוא בזרע האם וממילא אף שהוא טריפה יכול להוליד דבלא"ה אינו עיקר בולד אבל למ"ד חוששין לזרע האב אז כיון דזרע האב הוי נמי עיקר בולד כמו זרע האם לכך גם כשהוא זכר והוא טריפה אין יכול להוליד כמו האם אם הוא טריפה ולכך א"ש דמאי דקאמר הכא דלמ"ד טריפ' אינה יולדת א"ש היינו די"ל שהוא סובר כמ"ד דחוששין לזרע אב ואף זכר טריפ' אינו מוליד ולכך לא איצטריך לטריפ' דמלהחיות זרע נפקא ומאי דקאמר אלא למ"ד טריפ' יולדת מאי איכא למימר ול"ק למ"ד אין חוששין לזרע האב מא"ל היינו דטפי ניחא לי' להקשות בפשיטות למ"ד טריפ' יולדת איצטריך קרא למעט כל טריפ' משא''כ אם יפרוך למ"ד חוששין לזרע האב יצטרך להאריך ולהקשות דאיצטריך קרא למעט טריפ' זכר ויצטרך להאריך גם לומר דהפסוק לא מיירי בכל ענין רק למעט זכר וטפי פריך דאיצטריך קרא לכל מילי בין לזכר ובין לנקיבה למ"ד טריפ' יולדת אבל י"ל דהך דינא תלוי באם חוששין לזרע האב או לא ולכך א"ש דלדידן דספיקא הוי אי חוששין לזרע האב או לא אין ראי' ממה שהזכר הוליד להוכיח שאינו טריפ' דאין מזה ראי' דדילמא קי"ל כמ"ד אין חוששין לזרע האב ויכול להוליד אף שהוא טריפ' ועוד אף למ"ד חוששין לזרע האב כיון דרק חוששין קאמר א"כ משמע דמן התור' ספיקא הוי אם חוששין א"כ לענין ספק טריפ' אין ראי' לומר שאינו טריפ' ממה שהוליד דאפשר אין חשש בזרע האב ויכול להוליד אף שהוא טריפ' אבל הכא בש"ס שפיר לא איצטריך קרא למעט זכר טריפ' כיון דעכ"פ חוששין לזרע האב וא"כ הוי ספק ודילמא לא יהי' ראוי להוליד והרי נח איצטריך לקחת דבר שהוא בודאי ראוי להחיות זרע ולא ספק דדילמא לא יחי' זרע וממילא ממעט זכר טריפ' כיון דעכ"פ חוששין לזרע האב וא"ש ודוק

ועוד הי' נרא' לי לומר דלפ"מ דאמרינין במס' נדה דלכך תלה הכתוב הזכרים בנקבות והנקבות בזכרים לומר לך דאשה מזרעת תחל' יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקיבה והנה יש לעיין אם גם בבהמות שייך כלל זה או לא והנה אם נאמר דגם בבהמ' שייך הך כללא הי' אפשר לחלק ולומר הא דטריפ' זכר מוליד רק זכר כיון דלידת הזכר תלוי בנקיבה והוי היא עיקר הגורמת ולכך אף שהזכר טריפ' יכול להיות נוצר הולד אבל להוליד הנקיבה תלוי עיקר הלידה בזכר ובזה אף זכר אין מוליד כמו נקיבה טריפה ובפרט לפ"מ דמוכח בש"ס הובא בכו"פ שם בשם או"ה דזכר טריפ' אינו נזקק לנקיבה זולת בע"כ אם מרביעין אותו ייע"ש א"כ י"ל דמכ"ש מה"ט אין דרכו להזריע תחל' קודם לנקיבה כיון שהנקיבה כשירה והוא טריפ' ולכך בזה חימוד הנקיבה מזרעת תחל' ולכך נקיבה אינה יולדת מזכר טריפ' ובזה א"ש דהסוגיית לא סתרי אהדדי דבחולין דקאמר בזכר עד י"ב חודש ובנקיבה עד שתלד ולא אמר בזכר עד שיוליד ומזה מוכיח הכו"פ דזכר מוליד י"ל דה"ט כיון דעכ"פ זכר יכול להוליד לכך לא נקט לי' לסימן בזכר דהוי מילתא דלא שכיחא דילמא לא יוליד כלל ואת"ל יוליד שמא יהי' נקיבה ולכך הוי תקנה זו לא שכיח ולכך נקט טפי י"ב חודש אבל בנקיבה דהוי סימן בין זכר ובין נקיבה ולכך נקט הסימן עד שתלד ובפרט די"ל דגם בזכר לא הוי עובר סימן רק אם יולדת ג"כ כמו בנקיבה וא"כ סמוך מיעוטא דמפלת למחצה זכרים והו"ל נקיבות מיעוטא כעין דאמרינן כן ביבמות בכמה דוכתא לכך הוי תקנה זו של הלידה לא שכיח בזכר לכך נקט התקנה של י"ב חודש אבל בנקיב' דהוי סימן בין אם תלד זכר ובין נקיב' ושוב הוי מפלת מיעוטא לכך נקט תקנתא דליד' אבל כאן אמר שפיר דלמ"ד טריפ' אינה יילדת מלהחיות זרע נפקא דאם הוי כתיב להחיות בן אז הוי משמע דהקפיד' על לידת זכרים לבד אבל כיון דכתיב להחיות זרע בין זכר ובין נקיבה משמע כמ"ש בבת כהן וזרע אין לה דהוי שם הדין בין זכר ובין נקיב' וכן ביבם וכדומ' וכו' א"כ ה"נ כיון דכתיב להחיות זרע משמע דבעינין שיהי' ראוין להזריע בין זכר בין נקבה וא"כ בזכר טריפ' דעכ"פ נקבה אינה ראוי להוליד אינה בכלל להחיות זרע ולכך לא אצטריך למעט טריפ' זכר וא"ש

והנה. עפ"י דרכנו הי' נרא' להכריע גם בהך פלוגתא דחוששין לזרע האב יהי' החילוק כך דאף למ"ד דאין חוששין לזרע האב היינו רק באם הולד זכר דבזה תלה הכתוב הזכרים בנקבות בזה אין חוששין לזרע האב אבל באם הוי הולד נקבה דתלה הכתוב לידתה באבי' בזה לכו"ע חוששין לזרע האב ובזה י"ל פסקי הרמב"ם המובא בש"ע יו"ד סי' ט"ז בעז שבא על הצבי' אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה הית' בת הצבי' הזאת נקבה וילדה ושחט את הנקבה בת הצבי' ואת בנה לוקה ותמהו הכל עליו דפסקיו סתרי אהדדי דבכמה דוכתי ס"ל דספיקא הוי אם חוששין לזרע האב או לא וכאן פסק בפשיטות דלוקה ייע"ש מה שנדחקו בזה ולפימ"ש יהי' א"ש מאוד פסקי הרמב"ם דכל המקומות שס"ל דספק הוי אם חוששין לזרע האב מיירי באם הי' הולד זכר בזה כיון דלידת הזכר נקרא ע"ש האם הנקבה לכך מספקא לי' אם חוששין לזרע האב או לא אבל כאן מיירי הרמב"ם להדיא בהיתה בת הצבי' הזאת נקבה א"כ לידתה נקרא ע"ש האב הזכר שהוא עז לכו"ע חיישינין בזה לזרע האב ולכך לוקה ובזה לא סתרי דבריו לדברי הש"ס שם ג"כ ייע"ש ודו"ק ואין עת לעיין בזה כעת ואולי יזכני השם בזמן אחר לפרש יותר בזה וטעם הדבר יותר דאם האשה מזריע תחל' אז בבוא אח"כ זרע הזכר בטל אליו מיד ולכך אין חוששין לזרע האב אבל באם האב מזריע תחל' כבר הוכר זרע האב טרם שנתערב ולא בטיל אח"כ דומה למה דקיי"ל בדשיל"מ דהיכי דלא הוכר בטל מוכח דבלא הוכר עושה ביטול טפי כן ה"כ בזה ודוק

שם בגמ' הניחא למ"ד טרפה אינה יולדות קשה לי להסוברים ביו"ד סי' נ"ז דביתרת אבר חיה ויולדת ומה דהוי טרפ' היינו דאמרינין כל יתר כנטול דמי ואם הי' חסר היתה מתה ואינ' יולדת לכך גם ביתר טרפה א"כ קשה מנ"ל מקרא דמכל החי דהבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה דלמא לעולם שאר חסרי אברים כשירים אך בהאברים שטרפ' בהם בזה פסלה התור' לקרבן וא"ל דלאברים שנטרפ' בהם לא צריך קרא דמלהחיות זרע נפקא זה אינו דלמא אצטריך ליתר אבר דלא נתמעט מלהחיות זרע דהרי כעת היא חיה ויולדת זרע רק מקרא דמכל החי שפיר אתמעיט כיון דכל יתר כחסר דמי א"כ הוי כחסר אבר ולכך אינו חי ראשי אברים שלה ולעולם היינו דוקא באברים שנטרפת בהם אך באינה טריפ' י"ל דכשרה לב"נ ומנ"ל לש"ס שמחוסר אבר פסול לב"נ בכל אברים וצ"ע בזה ועיימ"ש לקמן דף ו' בתוס' ליישב זה ועיימ"ש שם בזה

בפירש''י ד"ה בגליל הי' רגילין להרבות שמח' יותר קתני עיו"כ אלמא לא זבין אינש וכו' הנה מה דנקט הש"ס עיו"כ דוקא הוא תמי' דלמה מקשה דוקא מעיו"כ ולא מכל עיו"ט ועוד אם מעיו"כ פריך אף חד יומא ליכא רק הוי לבו ביום ואיך כתב רש"י דלא זבין אינש מקמי סעוד' אלא חד יומא ולכך נרא' דט"ס הוא ברש"י וצ"ל עיו"ט ומכל עיו"ט פריך והוי שפיר חד יומא קודם סעוד' מיהו עדיין לא הונח מ"ש רש"י ואלו מכרה אתמול לא הי' מזהיר לו היום דהא אין אדם קונה ג' ימים קודם לכן צרכי יום שלישי אין לו הבנה כיון שכתב רש"י דבעיו"ט הוי חד יומא קודם סעוד' א"כ ממילא אם מכרה אתמול הוי ב' ימים קודם ואיך סיים דאין אדם קונה ג' ימים קודם לכן צרכי יום שלישי והו"ל לומר אין אדם קונה ב' ימים קודם לכן צרכי יום ב' וצ"ע אך אח"כ הראני שט"ס הוא עיו"כ ובשאר ספרים הגרסא עיו"ט והוא נכון

בתוס' ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' ועוד דהך קראי בבהמה טמאה כתיב וכו' נראה ליישב קושייתם ע"ד אגדתא והוא ע"ד מ"ש הכתוב וכי תגישון עור לזבוח אין רע הקריבהו כא לפחתך הירצך או הישא פניך ופי' הראב"ע דבניחותא קאמר דאף שלפניו ית' אין רע מ"מ הקריבהו נא לפחתך הירצך וכו' ואני אפרש דבריו יותר דהנה תועלת הקרבן הוי לתקן נפש הבעלים המקריב והנה כפי הקרבן כן הוי תועלתו ופעולתו ולכך בעל מום מורה על רעות תכונתו בנפש והמום שלו מורה על פנימיותו לריעותא ולזה אם הוא רע בעצמן איך יוצא ממנו פעולה טובה למעלה וא"א לתקן שורשו למעלה וז"ש וכי תגישון עור לזבוח באמת אין רע לפניו ית' אך עיקר הקפידה הוי הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וא"כ אם למטה לא תוכל לפעול פעולה טובה ולא יגיע לך טובה מזה איך אפשר שתזכה לטובה מלמעלה ע"י בעל מום ולפ"ז אחר שנתבאר שפסול הבעל מום הוי דכפי איכות הקרבן כן הוי פעולתו ואם הוי איכותו רע א"י לפעול פעולה טובה א"ש מה שבישראל פסול בעל מום ובנכרי כשר דהנה לפי ערך איכות הבעלים המקריבין כן צריך להיות רפואתם ולכך ישראל המקריב קרבנו עולה למעלה במקום עליון וכמו שנפש ישראל דקה וזהירה כן צריך להיות רפואתה דק מן הדק נקי מכל סיג וכמו שהוי ברפואת הגוף כפי ערך הסמים כן תהי' הרפואה אם הסמים טובים תהי' הרפואה בשלימות ואם הם לא טובים לא תשלם הרפואה בשלימות וכמו כן הוי בחולי הנפש וממילא אם הקרבן בעל מום הוי איכותו לא טובה וא"א לעלות למעלה לתקן שורשה במקום עליון ולגמור רפואתו בנפש הבעלים ומום כל דהו מעכב הרפואה בזה אבל נפש הנכרי היא גס ועכור ודי לו ברפואה גסה ואין קרבנו עולה למעלה כל כך ולכך אין קפידא אם יש בקרבן שלו איזה מום כי אף שאינו נקי מכל סיג אפשר להיות רפואה לנפש הגס הנכרי אבל אם הוא מחוסר אבר דהוי פגם גדול ומורה על איכותו בנפש לרעה מאוד אז בחסרון גדול לריעותא מורה פגם גדול בתיקון הקרבן ואף בקרבן נכרי הוא מעכב ובהיות כן א"ש דהנה מה שאסף הקב"ה כל המינין לתיבה היינו לקיום המין כדי שכל מינו יקיים המין לדורות ולכך אם הי' אלו שבתיבה מחוסרי אבר והי' מורה על רעת איכותם בנפש הי' נעשה מזה פגם גדול בקיום המין לדורות כיון שקיומם נעשה ע"י בעל מום הי' נמשך מזה פגם גדול בקיום כל המין לדורות ולכך הקפיד הקב"ה שלא יהי' מחוסרי אבר כדי שלא יהי' רעים באיכותם בפגם ולא יעשו רושם ופגם בקיום המין הנמשך מהם ובהיות כן יש ללמוד שפיר ק"ו דבעל מום בחסרון אבר פסול לב"נ דלא גריעי נכרים מבהמות טמאים ואם בטמאים הקפיד הקב"ה שלא יהי' תקונם וקיומם ע"י מחוסר אבר כי ועשה מזה פגם ונזק לדורות בהמין הנתקיים מהם וא"כ מכ"ש שהקרבן המחוסר אבר יעשה פגם בבעלים המקריבין אותו להתקיים על ידו ואף שהנכרי עב ועכור