עבודת עבודה חלק א כד

בעניני עוה"ז אם אינו מכוין לש"ש אז סתמא פסול ושלא לשמה קאי רק אם מכוין בפירוש למצוה לשם שמים אז נחשב לו למצוה ובזה כל עוד שאינו מכוין לשם שמים דומה לחמור שאין בו דעה כמו שהמשילו חז"ל כל דבר שאין בו דעה לחמור ואמרו עם הדומה לחמור והרבה כזה ולכך בזה א"צ היצה"ר לנגחו בקרניו רק מבטלו ממחשבה הטובה ועושהו כחמור לעשות בלי דעת ותבונה כבר נכשל בהם כיון דהמעשה גופא הוא מגונה ובזה נמשל היצ"הר כחמור ולכך אמר זה כנגד זה דאשריכם זורעי על כל מים שעוסקין בתורה ובג"ח אז הם משלחי רגל השור והחמור בתורה שעוסק משלחי רגל השור ובג"ח שעוסק משלח החמור מדת כנגד מדה כנ"ל ובזה י"ל מ"ש בפ' וירא ואברהם היו יהי' לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בנו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו והכונה דמצות התורה נקראו גוי גדול כי מכל מצוה נברא מלאך רוחני ולכך מצות התורה המה גוי גדול ודברים שלנו כתאות עוה"ז נקראים גויי הארץ שהמה תאות עוה"ז וחיילותיו ולכך אמר שאברהם יהי' לו ב' מעלות האחד שאברהם הי' יהי' לגוי גדול ויקיים מצות התור' כדבעי וגם ונברכו בו כל גויי הארץ שגם האות עוה"ז והבלי' שגם בזה יכוין לשם שמים וגם אותם יהפוך אברהם לטוב וגם הם יקבלו ברכה ממנו ולזה אמר למען אשר יצוה את בניו ואת בני ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה דצדקה היינו ג"ח ומשפט היינו התורה כמ"ש ומשפטים בל ידעום (עיין בפ"ק דחגיגה) ולכך עבור שיעסקו בניו בתורה ובג"ח לכך יזכה אברהם לשני דברים הללו להיות יצרו מסור בידו בעסקו במצות התורה ושלא להיות הוא אסור ביד יצרו בעסקו בעניני עוה"ז ולכך אמר למען הביא על אברהם את אשר דיבר עליו היינו מה שדיבר כאן היו יהי' לגוי גדול וגם ונברכו בו כל גויי הארץ ולכך יזכו בעה"ז וליכא מידי דלא רמיזא

בגמ' שם משלחי רגל השור והחמור תנא דב"א לעולם יעשה אדם עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשאוי נראה הכונה דבא למעט שלא יכוין להנאתו לכבוד או לעושר וכדומה רק לשם שמים וכמ"ש במס' ר"ה דמצות לאו ליהנות ניתנו רק לעול על צואריהם ניתנו וכדפירש"י ז"ל וכפל לשונו כשור לעול וכחמור נמשאוי י"ל הכונה ע"ד שאחז"ל בפ"ק דחגיגה בפסוק דברי חכמים כדרבונות מה הדרבון הזה הוא מיישר את הפרה לתלמיה כך ד"ת מיישר את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים א"כ מוכח דהתורה נמשלה לדרבון ועול אך החילוק הוא דשור המושך בעול יש בו הנאת עצמו שהוא חורש להנאת עצמו כי יגדל התבואה ויהי' לו ממה יאכל כעין שאמרו הפרות חורשות והצאן רועות על ידיהן וכן לא תחסום שור בדישו ולכך השור המושך בעול יש לו הנאת עצמו בזה אבל החמור הנושא משא אין לו הנאת עצמו מן המשא כלל דמה ריוח יש לו מגוף המשא ולכך אמר שהעוסק בתורה צריך לכוין לשני אלה דחלילה לו לדמות שאין לאדם הנאה בלימוד התורה ובקיומה רק מחיוב להאמין ולידע שיש הנאה גדולה בקיום התורה ובלימודה שמביא חיים לעולם רק עכ"פ לא יכוין להנאת עצמו רק הוא ישים עצמו כחמור למשא שאין לו שום הנאה ממשאו ויכוין רק להביא חיים לעולם ויעסוק בתור' ומצות לטובת הכלל ולא להנאת עצמו וז"ש שיעשה אדם עצמו על ד"ת כשור לעול שמיישר דרכי אדם מדרכי מיתה לחיים אעפ"כ יעש' עצמו כחמור למשאוי שלא יכוין להנאתו כלל רק לנפשו ויהי' כחמור למשאוי וא"ש

שם בגמרא ומי בעינן כולי האי וכו' יש לדייק מאי פריך הרי שאני ושאני דהתם מדינא קאמר דצריך להודיע ומדינא י"ל דע"פ הרוב אין דרכו להכין מקודם רק בעי"ט ובכל דוכתא אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא ולכך אף דמיעוטא מכינין יום או יומים קודם מ"מ למיעוטא לא חיישינן ואזלינן בתר רובא אבל כאן דהוי תקנת חכמים דשלש' יום אסור לשאת ולתת עמהם ותקנת חכמים י"ל דחששו אף למיעוטא ככל תקנת חכמים שחששו למיעוט דכיון דאפשר שיזדמן שיקנה ליום אידו ויהי' אזיל ומודה תקנו שאסור לשאת ולתת עמו ומאי פריך וצ"ע

שם בגמרא והתנן בד' פרקים וכו' קשה לי מאי פריך הרי י"ל דלעולם קונין הרוב לשחיט' ב' וג' ימים קודם יו"ט אך לשחיט' ממש אין שוחטין רק בעיו"ט ולא קודם או עכ"פ ספק הוי אם ישחטו ב' או ג' ימים קודם יו"ט או ימתינו עד עיו"ט ולכך הכא דבקנין תליא מילתא אזלינן בתר רובא וכיון דרוב קונין ג' ימים קודם החג לשחיטה לכך חיישינן לאזיל ומודה משא"כ התם דאין תליית הדבר במכיר' רק בשחיט' ולכך לשחוט לא שחטי עד עיו"ט ובפרט דבזה הוי ס"ס דמצרפין המיעוט שאין קונין לשחיטה אל הספק דלמא לא ישחטו היום רק למחר והוי ס"ס דילמא לא קנהו כלל לשחיטה ואת"ל קנהו לשחיטה דילמא לא ישחטנו היום רק למחר משא"כ אם קונה בעיו"ט דאז אם קנהו לשחיט' ודאי שחטוהו היום ולכך הוי רק חד ספיקא ואזלינן בתר רובא דרוב קונין היום לשחיט' אבל בזה דבקנין תליא מילתא וכיון דרוב קונין ג' ימים קודם לכך אסרו לשאת ג' ימים עמהן ואפשר כיון דהך חשש דאזיל ומודה אינו ודאי רק ספק בעלמא א"כ פריך שפיר דגם הכא איכא ס"ס דילמא אין קונה לצורך התג ואת"ל קונה לצורך החג דילמא לא אזיל ומודה אך לפ"ז תינח אם הוי הטעם מכח אזיל ומודה אבל אם הוי הטעם מכח לפני עור א"כ הוי חד ספיקא אם הוי לצורך החג או לא דאם הוי לצורך החג הוי ודאי איסור וליכא ספיקא במילתא ושוב לא הוי קשה מהך דד' פרקים דשם הוי ס"ס ויהי' קושיות הש"ס רק בדרך פשיטות כיון דלקמן מיבעיא לי' אי הוי טעמא מכח לפני עור או מכח אזיל ומודה ולכך פריך דתפשוט דטעמא מכח לפני עור דאין לומר מכח אזיל ומודה דא"כ קשה והתנן בד' פרקים ולזה משני דלעולם לא תפשוט וי"ל דעיקר טעמא מכח אזיל ומודה רק הכא דלהקרבה קאי וכו'

וחנה ארווח לן בזה ליישב דברי הרא"ש ריש פרקין שהביא ראי' לדחות פרש"י ז"ל דאסור בכל דבר ממה דקאמר כאן ומי בעינן כולי האי כו' ומשני התם דלאכילה קאי וכו' הכא דלהקרבה קאי בעינן ג' ימים וכו' ולכאורה אין ראי' זו מוכרח די"ל דלעולם כפרש"י מטעם הרווחה אסור בכל דבר רק דפריך הש''ס דתפשוט דטעמא מכח הרווח' ולזה משני דלעולם לא תפשוט וי"ל דטעמא מכח לפני עור ואעפ"כ בעינן ג' ימים מכח דלהקרבה קאי וא"כ אין ראי' לדחות פרש"י כיון דשם אזיל רק להך צד דטעמא משום לפני עור אבל אם הוי טעמא מכח הרווחה י"ל דאסור בכל דבר ועמ"ש לעיל דף ב' בזה בתוס' שם וא"כ צ"ע על הרא"ש ז"ל בראי' זו ולפמ"ש מיושב דבריו דאדרב' ראיית הרא"ש שפיר דבע"כ אזיל כאן להך צד דטעמא מכח הרוחה דאי להך טעמא מכח לפני עור פשיטא דלא קשה כלל מהתם דאיכא ס"ס אבל הכא להך טעמא דלפני עור ליכא ס"ס ובע"כ דקושייתו הוי רק להך צד דטעמא משים הרווחה ואעפ"כ דוחה דהתם להקרבה קאי א"כ מוכח דאף לטעם דהרווחה מיירי רק להקרבה ושפיר יש ראי' דלא כרש"י וא"ש דברי הרא"ש

שם בגמרא ולהקרבה בתלתא יומא סגי מוכח מזה דלא כדעת הח"י בסימן תכ"ט דדוקא בבית הוועד שואלין קודם ל' יום א"כ לא הוי פריך מידי דדוקא לכל יחיד בביתו בתלתא יומא סגי רק בבית הוועד שואלין קודם ל' יום מכח דהני אתי והני אזלי לכך בעינן ל' יום אבל ביחיד דיו בתלתא יומי ודוק

שם בגמרא אינהו דמחוסר אבר אית להו בתלתא יומא סגי דאמר"א מנין למחוסר אבר וכו' הנה לכאורה זה הוי שפת יתר כאן דמכ"ש דאם לא הופסל בהו מומין כלל דהוי סגי בתלתא יומי וכן הוי לי' למימר אינהו דלא פסלי בהו מומא די' בתלתא יומי ולמ"ל כל הפלפול כאן ונראה שבא לפרש מה דמשני לעיל דלאכילה סגי בחד יומא ולהקרבה בעינן תלתא יומי ואם לא הופסל בהו מומין כלל למ"ל תלתא יומי ולכך מחדש כיון דעכ"פ מחוסר אית להו להכי בעינן עכ"פ תלתא יומי

שם בגמרא טריפה מלחיות זרע נפקא הנה מכאן יש להוכיח דלא כשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא הוא לחומרא רק מדרבנן וכפי פירוש האחרונים דהתורה לח דברה רק מודאי ולא מספק דלשיטתו קשה מאי משני טריפה מלחיות זרע נפקא די"ל דאי מלהחיות זרע הא ודאי טריפה פסול אבל ספק טריפה כשר דהרי להחיות זרע לא הוי צוואה לנח רק דהתורה אמרה דכוונתו להחיות זרע א"כ לפ"ז י"ל דאף ספק טריפה נמי מותר להכניס דספק תורה לקולא ותולין שהוא ראוי להחיות זרע אבל בפסוק מכל החי מכל בשר דזה הוי צוואה לנח שיביא עמו מכל החי בזה בעינן שידע שהוא חי ולא ספק טריפה א"כ אכתי מנ"ל למחוסר אבר הרי איצטריך לספק טריפה ומזה יהי' מוכח לכאור' כדעת הסוברים בכל דוכתא דספק תורה לחומרא מן התורה ועוד הוי קשה לי לפמ"ש הש"ס ליישב בפ"ק דב"מ קושיות התוס' בד"ה קפץ אחד מן המנויין לתוכו דלהכי לא בטל ברוב מכח דאף דבטל ברוב מ"מ אין זה מתורת ודאי רק ספק ונקרא עשירי ספק יע"ש א"כ מוכח דהכי דכתב' התור' בלשון עשירי הכוונ' לודאי עשירי ולא ע"י ביטול ברוב א"כ ה"נ כשאמר' התור' מכל החי משמע ודאי חי ולא ספק חי אף שבטל ברוב לא מהני ולא אמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש, וא"כ אי מלהחיות זרע בזה ודאי הוי אמרינן היכא דבטל ברוב כל דפריש מרובא פריש ועתיד להחיות זרע דהתור' אמר' לילך אחר הרוב משא"כ כשאמר' תורה מכל החי בעינן שיהי' חי ודאי ולא ספק וא"כ לא מהני ביטול ברוב בזה ומאי פריך הנה הפר"ח וצ"ע

שם בגמרא הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת וכו'. בספרו מים חיים הובא באחרונים נסתפק אי מה דקי"ל דטריפה אינה יולדת גם בזכר אמרינן כן דטריפה אינו מוליד או בזכר מוליד שפיר והנה בראשי' ההשקפ' הוי קש' לי בסוגיא זו אם נאמר דזכר מוליד מאי קאמר הש"ס דלמ"ד דטריפ' אינה יולדת א"ש דהרי גם לדידי' תקש' מלהחיות זרע לא נמעט רק נקיבה דאינה יולדת אבל לא זכר ואיצטריך מכל החי למעט טריפה זכר ואכתי מחוסר אבר מנ"ל שוב ראיתי בכו"פ סימן נ"ז שהרגיש בזה יע"ש אך אחרי שובי נחמתי כי יש לדחות ראי' זו די"ל דין זה אי זכר מוליד או