עבודת עבודה חלק א כג

ביחיד ה"א דלא מפורסם חטאיו וכו' תיפוק לי' בלא"ה דהרי מעשה דישראל הו' קודם מעשה דדוד כמה מאות שנים וא"כ האיך שייך לומר דלא הוי צריך מעשה דציבור בשביל מעשה דדוד בשלמא על מעשה דדוד שפיר הוי קשה דלמה לי גוף המעשה כיון דכבר הוי המעשה דישראל קודם והוצרך לומר דהוי ס"ד דציבור עדיף דמפשי ברחמי אבל מעשה דציבור ודאי נצרך כיון דהוי קודם מעשה דדוד ולמה לי צריכותא הראשון כלל ולכך מפרשי התוס' דאין כוונת הש"ס על גוף העשיות רק על מה דהש"ס אשמעינן כן דלא הי' ישראל ראויין לאיהו מעשה אלא כדי להורות תשובה זה הוי למותר כיון דכבר אשמועינן מעשה דדוד ונלמוד דמהני תשובה ליחיד ומכ"ש דמהני תשובה לציבור לכך משני דאיצטריך אף לאשמעינן לדידן תרווייהו מכח דהוי ס"ד דביחיד עדיף מכח דלא מפורשים חטאיו כנלפע"ד נכון וברור כוונת דבריהם

בתוס' ד"ה שאלמלא וכו' לולי דברי קדשם י"ל דאין התחלה לקושייתם דהנה ידוע דכל נשמות יש להם חלק אלהי ממעל אשר נאצלו ממנו ית' ונבראו נשמות ישראל ואין להם תקנה לשוב לשורשם עד כי נולדו בעוה"ז ועושין כ"א תכליתו לשם מה שנברא ואח"כ חוזר לשרשו וצרורין בצרור החיים בצל כנפיו ית' ולכך הנה העולם הנשמות נבראו תיכף בתחלת הבריאה ולדעת כמה נבראו אף קודם שמים וארץ אבל בריאת הגוף לא בברא רק בששי ולכך זה ודאי אמת דאם לא נבראו כלל הנשמות בגוף ולא היו נאצלים ממנו ית' ודאי הי' כוח להם יותר ולזה כיוונו חז"ל באומרם נוח לאדם שכא נברא יותר משנברא דהיינו אם לא היו נבראים כלל אף בעולם הנשמות אז הי' נוח להם יותר שלא נברא משנברא אך כיון שנבראו בעולם הנשמות וכבר נאצלו ונפרשו ממנו ית' א"כ שוב א"א לחזור לשורשם עד יעשו תכליתם ויבראו בעה"ז בגופם ושוב הי' טוב להם גמר הבריאה שיבראו בעה"ז כדי שבזה יחזרו וישובו למקום שנחצבו משם ולכך אמר כאן שפיר דבאו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא שחטאו אנו לא באנו לעולם והיינו נשארין קרח מכאן וקרח מכאן וא"ש ודוק ועמ"ש בחידושי תורה פ' בא בשנת תקצ"ב מ"ש בסוגיא זו בפסוק ויקדו וישתחוו יע"ש

בגמרא והא כתיב פ' יבמין ונחלות קשה לי טובא למה לא פריך מזה לעיל למה דס"ד שלא היו יולדים כלל א"כ קשה שפיר טפי למ"ל פ' יבמים ונחלות ולמה לא פריך כן לעיל ואם הוי ידע דאפשר לתרץ דעל תנאי נאמרו גם עתה מאי פריך וצ"ע טובא בזה והנה מן פ' נחלות כא הוי קשה כ"כ דאפשר לתרץ לאותן העומדין על הר סיני אבל מפ' יבמין קשה שפיר דהרי עיקר, פ' יבמין הוא להקים שם המת על נחלתו ולא הי' יולדים כלל ולמ"ל למיפרך ממקום אחר ולא פריך מגוף התורה וצ"ע בזה

בתוס' ד''ה אין בן דוד בא וכו' והא דאמרינן עתידה אשה שתלד בכל יום שמא גוף חדש ונפשות חדשות יהי' הנה ע"פ דרכם יש לפרש בזה גוף הפסוק כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי והיינו דלכך אין הקב"ה מביא משיח עד שיכלה נשמות שבגוף מחמת שרצה הקב"ה לברוא גוף חדש ונשמה חדשה ולכך רוצה לכלות הנשמות הישנות תחלה כדי שיוכל אח"כ לצרף את הגוף ולברוא נשמות החדשות כי אם יהי' הנשמות הישינות איך יתערבו אלו באלו וגם איך יברא גוף החדש כיון דנצרך להישן בשביל הישינות ולכך אי אפשר לבא משיח עד שיכלה הישינות ואז יתחדש הגוף ונשמות חדשות ולכך אמר מחמת כי רוח מלפני יעטוף בביאת משיח וא"כ נשמות שאני עשיתי מכבר היכן יהי' לכך ההכרח להמתין עד שיכלו הם תחלה וליישב קושייתם מאשה שתלד בכל יום י"ל כיון שיהי' כמה בני אדם שלא יזכו לתחיית המתים כדמשמע בכמה דוכתא ולכך אלו הנשמות שכא יזכו לעמוד בגופם לעת התחי' המה יתגלגלו ואותם תלד אשה בכל יום ואפשר ע"ז כיוונו חז"ל באמרם עתידין צדיקים שיחיו מתים אפשר ע"י תולדה שלהם שיכוונו אז הכל לשם שמים ולא להנאתן כלל בזה ילדו בכל יום אלו הנשמות שלא זכו לת"ה מצד עצמן וא"ש ודוק

עוד י"ל בזה מ"ש הנביא ישעיה מ"ב והוא הפטורת בראשית כה אמר ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיהן נותו נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא חתן וכו' והכוונה דאמר הלכך אינו בא משיח דלא כלו נשמות שבגוף וכבר ביאר מהרש"א ביבמות מ"ש ובעו"ה יצאו מה שיצאו הכוונה על סוד הגלגול מחמת אלו שכבר יצאו חוזרין ונבראין לכך לא יצאו החדשים ייע"ש ולפי דרכו י"ל בזה מ"ש הנביא בגוף הפסוק כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי שממנו למדו חז"ל שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף יש לפרש מ"ש הנביא בעון בצעו קצפתי ואנהו וילך שובב בדרך לבו דרכיו ראיתי וארפאהו ואשלם נחומים לו ולאבליו בורא ניב שפתים שלום וכו' והכוונה דאמר דלכך אין בא משיח כי לא כלו הנשמות שבגוף ולא תקשה הלא כמה וכמה נבראו לכך אמר אין זה חדשות רק בעון בצעו קצפתי ואכהו ומת בעינו וילך שובב בדרך לבו ואח"כ דרכיו ראיתי וארפאהו וחוזר ונברא והנה ואשלם נחומים לו ולאבליו שבזה שחוזר ובא לעולם בזה הוי הנחומין לאבליו והיינו שבורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ודרשו חז"ל לרחוק תחלה והיינו הנשמ' שנתרחק' ממנו ית' בוראה תחלה ואח"כ הנשמות הקדושות הקרובות לו ית' לכך מתאחרין הנשמ' שבגוף לצאת וז"ש הנביא שלא יקשה להם על איחור הגאול' שהוא עבור הנשמות שבגוף ולא תקשה הלא עתידה שתלד בכל יום גם לעתיד לבא אך התירוץ הוא שיהי' נשמות חדשות ולכך אמר לראי' על הדבר שהרי עתיד לברוא שמים וארץ חדשה כמ"ש במק''א כאשר שמים החדשים והארץ החדשה עומדין לפני תמיד לכך אמר כה אמר בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיהן אשר יתחדשו מחדש כן ה"נ נותן נשמה לעם עלי' ורוח להולכים בה יתחדש נמי מחדש ותכיר מזה כי אני ה' קראתיך בצדק בגאולה העתיד' ואף שמתאחר כי עדיין לא כלו הנשמות שבגוף ואף שכמה וכמה נולדים בעולם אין זה נשמות חדשות רק ואחזק בידך ואצרך פעם שנית ולא תקשה לך הרי אפשר שנבראו ע"י הגוים לכך אמר ואתנך לברית עם לאור גוים לכך אין נשמת ישראל ונשמת הגוים מאוצר אחד ולכך נתעכבת הגאולה כדי להוציא הנשמות שבגוף להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך היינו הנשמות שבגוף שלא יצאו לאור עדיין עליך להוציאם לכך מתעכבת הגאולה אבל לעולם ה' נאמן לקיים הבטחתו וכפירש"י בפ' וארא ובכמה דוכתא וכבודי לאחר לא אתן רק סוף הגאולה לבא ב"ב אמן

בתוס' ד"ה אלא שירדו מנכסיהון וכו' פשטא דקרא מיירי בפרעה וימת מלך מצרים לכאורה זה הוי שפת יתר בתוס' ללא צורך. ונראה כונתם שהביאו ראי' לדברי הי"מ דבשביל דברים אחרים לא אזיל לי' המורא שלו והוא דהרי פשטא דקרא מיירי בפרעה מלך מצרים דכתיב וימת פרעה א"כ קשה מי הכריחו לפרש דקאי על דתן ואבירם דילמא הכונה כפשוטו על פרעה ובפרט להביא ראי' מזה דעני חשיב כמת דילמא מיירי בפרעה עצמו ובע"כ דהוי ס"ל וימת מלך מצרים שנצטרע דאי אפשר לפרש מיתה ממש מכח דנא כתיב וימת וימלוך כמ"ש בפ"ק דסוטה ולכך כיון דלא כתיב וימלוך מוכח שלא מת רק שנצטרע וא"כ שוב לא שייך לומר שבשביל שנצטרע אין לו לפחוד דעדיין בידו להרע לו א"כ מוכח דבשביל שאר דברים לא נסתלק חשש המורא שלא יהי' ראוי לי"מ דבע"כ מיירי רק בעניות וזה לא שייך במלך ובע"כ דקאי על דתן ואבירם וא"ש

דף ה' ע"ב בגמ' אין אדם עומד ע"ד רבו עיין בתוס' מה שהקשו דא"כ למה קראי משה כפויי טובה כיון שגם היא לא עמד על זה כ"א בסוף ולפע"ד לק"מ כיון דאמרינין בפ"ק דמגילה ת"ת דרבים עדיף מת"ת דיחיד ולכך הך כללא דאין אדם עומד ע"ד רבו עד ארבעים שנין היינו ביחיד אבל דרבים הלומדים תורה בציבור נפושי זכותא כי ת"ת דרבים גדול ולכך הם עומדים ע"ד רבן מיד ולכך ישראל שהי' כפויי טובה כא נתנו דעתן על כך וכיון שמשה רבינו לא זכה לגדולה אלא בשביל ישראל וכמ"ש הקב"ה לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל עכשיו שישראל חטאו וכו' ולכך אף דאמרינין במס' תענית ששקול משה כנגד כל ישראל היינו רק אם הי' ישראל במעלה גדולה אז עלה גם משה עבור' אבל כיון שאז הי' כפויי טובה וירדו ממדרגתן גם משה ירד ממדרגתו ונדון רק כיחיד וביחיד אין עומד ע"ד רבו עד מ' שנין ולכך גם הוא לא עמד על זה עד סוף ארבעין שנין כשאר יחיד וא"ש שם בגמ' בזמן שעוסקין בתורה ובגמילת חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם הנה כפל לשון בזה כיון שכבר אמר יצרם מסור בידם א"כ פשיטא דאין הם מסורין ביד יצרם. אך הכוונה ע"ד שאחז"ל יצה"ר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת א"כ משמע דעכ"פ לפעמים נצרך ליצה"ר כגון שצריך לאכילת מצוה או לתאות המשגל לקיים פ"ו או מצות עונה או שעוסק במו"מ וכדומה לכך אמר שבשעה שעושין המצות ועוסקין בצרכי הנפש אין ביד יצרם לפתותם לכוין שלא לשמה או לשום איזה פני' או לבטלם ממצותם לגמרי רק יצרם מסור בידם ועושין במחשבה רצוי' ושלימה ולהיפך בשעה שעוסקין בעניני עוה"ז שיש שייכות להיצה"ר מ"מ אין הם מסורין ביד יצרם לכוין להנאתם שגם בזה הם מכונין לשם שמים וכנראה דלכך בעינין תרתי תורה וג"ח ועיין במהרש"א שעמד בזה ולפי הנ"ל א"ש דכל חד מועיל בשלו דתורה שעוסק בה הוי בעסקי הנפש ולכך מגין בעודו עוסק שבעסקי הנפש לא יפתנו יצרו לקלקל מחשבתו וכשהיא עוסק בג"ח לעשות עם חברו טובה בהכנסת כלה והכנסת אורחים וכדומה זה הוי מצות של עוה"ז ולזה מגין עליו המצוה בענינו שלא יהי' מסור ביד יצרו בעניני עה"ז ולכך אמר אם עוסק בתורה ובגמ"ח לכך מובטח בשניהם שיצרם מסור בידם גם אין הם מסורין ביד יצרם ולכך כפל הלשון גם ביצה"ר ואמר משלחי רגל השור והחמור דהנה אם האדם עוסק במצוה והיצה"ר מפתהו להתגאות בה ולכוין שלא לשמה בזה דומה היצה"ר לשור הנוגח כי זה בא לו מרום לבבו שמתגאה בקרניו וכמ"ש חז"ל מרחיקין משור המועד ביומי ניסן ופירש"י משום שדעתו זחה עליו והנה העוסק במצוה ואין לו פני' אחרת הוי מצוה כתיקונה דקי"ל לכמה פוסקים מצות אצ"כ דמסתמא לשמה קאי ואין בה פסול רק אם מכוין בפירוש לשם פני' וגאוה ומחשבת חוץ ובזה נמשל יצה"ר לשור שדעתו זחה עליו שנוגח בקרניו כן ה"נ היצה"ר נותן גאוה בלב האדם ונוגחו בקרניו ודוחהו מעבודת השם ולהיפך אם האדם עוסק בעניני