עבודת עבודה חלק א כא

יו"ד סימן שע"ו ובמג"א סימן קל"א בדיני קדיש שבן מומר הנהרג דוחה לבן מומר המת דבן מומר הנהרג כיון דאקטיל בידי אדם הוי לי' כפרה אבל זה שמת בידי שמים לא הוי לי' כפרה יע"ש א"כ מוכח דמיתה בידי אדם מכפרת ולא מיתה בידי שמים ולכך חילקו שפיר דבידי אדם מורידין דהוי לי' כפרה בכך ולטובתו הוא אבל בידי שמים לא יהי' לו כפרה ולכך אין לבקש עליו מיתתו דגם ענוש לצדיק לא טוב ובזה יובן כאן שהקב"ה רצה להודיע לאברהם כדי שיתפלל עליהם ולכאור' מה מעל' זה התפל' אדרב' לגריעותא הוא דאנשי סדום הוי ודאי מן המורידין ולא מעלין ואם הי' אברהם רואה אחד מאנשי סדום הי' מורידן ומכ"ש דאין מהראוי להתפלל עליהן לכך אמר הקב"ה דאף שאנש' סדום המה מן המורידין ולא מעלין מ"מ אין ראוי לכסות זה מן אברהם דמורידין הוי בידי אדם אבל עתה אני עושה בידי שמים וזה לא טוב הוא וז"ש המכס' אני מאברהם אשר אני עושה כיון דאני העושה ולא בידי אדם אינו בכלל מורידין ולא מעלין ולכך טוב להתפלל עליהן ולכך אין ראוי לכסות זה מאברהם וז"ש חלילה לך השופט כל הארץ לא וכו והכוונ' בניחותא דאדרב' משפט כזה ראוי להיו' בידי אדם אבל חליל' לך השופט כל הארץ לך ראוי שלא תעשה משפט ברשעים כי משפט הנעשה בידי השופט כל הארץ כדרך הטבע ולא הוי כפרה אבל הנעש' שלא ע"י שופט כל הארץ אינו כדרך הטבע ולכך הוי לי' כפרה ולכך אמר שחלילה לך השופט כל הארץ לכך ראוי שלא יעשה משפט על ידך רק ע"י בני אדם כנ"ל וא"ש

שם בגמרא אמר ר' יוסף לא ליצלי אינש וכו' א"ה דצפרא נמי דצפרא כיון דאיכא ציבורא לא מדחי עיין באו"ח הל' ר"ה סימן תקצ"א מ"ש הטעם לחלק בין תפלת שחרית למוסף יע"ש ובמחכ"ה נעלם ממנו הש"ס כאן דמפרש טעם אחר דאז מצלי ציבורא ג"כ גם ראיתי בב"י ובמג"א שם שהביא דברי התוס' שמפרשי דהא דאמרינן לא ליצלי אינש וכו' בתלת שעה קמייתא היינו רק בשע' ג' בשע' שמלכי מזרח ומערב וכו' ודבריהם תמוהין מי הגיד להם שכוונת התוס' על כך והרי סידור לשון התוס' משמע דקאי אדלעיל מ"ש אימתי רתח בתחלת שעה קמייתא ע"ז ציינו דבריהם דבתחלת שעה קמייתא היינו בשעה ג' דאז הוי שעת החרון וכן נראה מסידור דבריהם שציינו על זה ולא על מה דאר"י לא ליצלי אינש בתחלת שעה קמייתא ובפרט דעל הראשונים אנו מצטערין על פרש"י ז"ל שפירש דהטעם מכח דהוי שעת חרון א"כ קשה מאי פריך הגמרא בג' ראשונות יושב ועוסק בתור' ומהו ענין זה לזה סוף סוף כיון דהוי שעת חרון ר"ל יש חשש דילמא מעייני' בעובדי' ואם הכוונה על לישני' דר"י כיון דמיפקד דינא משמע דעוסקין אז בדין ולכך פריך דהא ג' ראשונות יושב ועוסק בתור' ז"א דא"כ מאי משני איבע"א תור' דכתיב בי' אמת אין הקב"ה עושה לפמש"ה סוף סוף איך אמר כיון דמיפקיד הרי אין שעת הדין אז ומה"ט אין לתרץ דקושייתו הוי דאיך אמר דילמא מעיינין בעובדי' הרי אין אז שעת העיין דעוסק אז בתור' א"כ מאי שנא תורה דכתיב בי' אמת אין הקב"ה עושה לפמש"ה סוף סוף איך מעיינין אז בעובדי' כלל ובע"כ דאין משגיח כלל על לשון דר"י רק מפרש עיקר טעמו א"כ מאי התחיל להקשות כלל הרי טעמא הוי דהוי שעת חרון אז וצ"ע

שוב ראיתי במג"א שם דנרא' דהרגיש קצת בזה בקיצור וכיון דפרש"י תמוה מהי תיתי נדחק לפרש דגם התוס' מפרשין כן דהכוונ' מכח שעת חרון לכך טפי ניחא דהם מיירי אדלעיל ולא לכאן וצ"ע על ב"י בזה והנה לפרש גוף הסוגיא לפרש"י ז"ל י"ל הכוונ' כך דהנה לכאור' לא פריך הש"ס מידי מהא דג' ראשונות יושב ועוסק בתורה דדילמא הא והא עביד וכעין דמשני לעיל גבי ג' ראשונות דיושב ומשחק עם לויתן דמשני הא והא עביד דלומד תורה עם התינוקו' גם יושב ומשחק עם לויתן א"כ ה"נ ניתרץ כן דהא והא עביד דעוסק בתור' וגם יושב ודן את העולם אך עיקר קושייתו הוי דהרי אמרינן דבשניות יושב ודן ואם גם בראשונו' הוי יושב ודן תרתי דינא ל"ל דהרי בשניות יושב ודן ולכך משני דתרי דינין הו"ל דתור' דכתיב בי' אמת אין הקב"ה עושה לפמש"ה ולכך הוי אז דין גמור בלי תערובת רחמים אך בשניות הוי דין בצירוף רחמים ולמי שרוצה לדון אותו ברחמים דן אותו בשניות ולמי שרוצה לדונו בדין גמור דנו בראשונות ולעולם הא והא עביד מיהו אף דנידון בדין גמור מ"מ אם לא יחשוש דהוי שעת חרון לא הי' חושש רק כיון דהוי שעת חרון ושעת הדין לכך יש חשש דילמא מעיינין בעובדי'

והנה. עוד קשה לי לשיטת רש"י ז"ל לפי שיטת התוס' ז"ל לדעת הב"י דהכוונ' רק על שעה שלישית א"כ מאי פריך הש"ס א"ה דצפרא נמי ומאי קושיא הרי י"ל דצפרא יש לו שהות להתפלל בראשונה ושני' ולכך אין צריך אזהרה משא"כ מוסף דאי אפשר להתפלל עד שיתפלל שחרית תחלה ודרכו להתאחר וכמ"ש באו"ח סימן רפ"ו דבמוסף בעינין איחור דכתיב בי' וביום לכך דרכו להתפלל בשעה ג' ולכך מזהיר דבר"ה לא יתפלל אז מוסף ומהו פריך אבל אם הכונה דעל כל שלשה שעות הזהיר שלא להתפלל בהן מוסף פריך שפיר דהו"ל להזהיר גם על תפלת שחרית וזה ראי' לכאורה וברורה הוא דלא כרש"י וצ"ע

והנה עי"ל דאף רש"י מודה דלל"ב אין הטעם משום שעת חרון רק מכח דתורה כתיב בה אמת אין הקב"ה עושה לפמש"ה ולא ביאר רש"י ז"ל כן רק לל"ק ואיפוך וביאור הענין הוי כך לפמ"ש בחידושי בילדותי לפרש מ"ש חז"ל האי ת"ח דרתח אורייתא הוא דקמרתחא לי' ולכאורה מאן מוכח ודילמא הוי כעסן בלא"ה והרי חזינין כמה בעלי כעסים שאינן ת"ח ומנ"ל דאורייתא קמרתחא לי' גם חזינין שפעם אחז"ל להיפך שלא ניתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין א"כ מוכח דהתורה שוברת העזות והכעס ואיך אמר להיפך' שאורייתא הוא דמרתחא לי' וביארתי שם שהתורה יש לה שני כוחות הפכיות כעין כח השמש שמקפית את המלח וממסה את החמאה כן ה"נ התור' למי שהוא בטבע כעסן ואז התורה מכבה כעסו ושוברת עזותו אבל מי שהיא בטבע נח ועניו אז אדרבה מסערת אותו כאש ולמי שהוא בעצאו כך התורה נגדו כאש ומי שהוא בטבע כעסן כאש התורה נמשלה אצלו כמים ולכך דייקו שפיר ואמרו האי ת"ח דרתח ובע"כ מוכח שלא הי' כעס ואורייתא דמרתחא לי' דאם הי' בטבע כעסן הי' התורה שוברת חמתו ואיך כועס ייע"ש פ' תשא מ"ש בזה וירא את העגל וישבור הלוחות וכו' ובזה יהי' הביאור כאן דקושיות הש"ס הוי כך למאי דלא ידע דתורה דכתיב בה אמת ובע"כ הוי קפידא מכח דהוי עת חרון אז ולכך פריך האמר בשלשה שעות הראשונות יושב ועוסק בתורה א"כ כיון דעוסק בתורה ממילא התורה משברת החרון כיון דלולא התורה הי' שעת חרון א"כ י"ל דאדרבה התורה משכך החרון ולכך פריך שפיר דהא בג' יושב ועוסק בתורה א"כ מסתלק החרון לכך משני איפוך ואידך לישנא מסיק דאין הטעם כלל מכח שעת חרון רק תורה דכתיב בה אמה אין עושה לפמש"ה ולכך יש חשש דלמא מיפקד דינא ושוב אין החשש מכח שעת חרון כלל כנלפענ"ד נכון ודוק

דרך ה' ע"א בגמ' ארשב"נ אר"י כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו וכו' וכל העובר עבירה אחת מלפפתו וכו' עיין בהרי"ף מה שפירש שהמצוה מכרזת לפניו כך וכך עשה פלוני ומוכן לעוה"ב והנה לפי דרכו נראה לפרש השינוי הלשון מ"ש בעבירה מלפפתו ועיין במהרש"א ז"ל שעמד בזה ולפמ"ש י"ל עפמ"ש לעיל שהכעס והזכרת עונש זה עולה במקום עונש ועיין לעיל בש"ס בפסוק ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם ייע"ש ולכך במצוה דהכרוז לפניו אינו מפסיד לו מגוף קבלת השכר לכך המצוה מכרזת לפניו אבל בעונש שהגערה תחל' מקיל העונש אם היתה העבירה מכרזת לפניו תחל' הי' הכעס והקצפון הזה פוטרו מעונשו ולכך אינה מכרזת עליו בכונה כדי להורידו לגיהנם לכך רק מלפפת אותו גם י"ל עפמ"ש המפורשים ומהם בעל העיקרים שחסד ה' הוי על האדם שיש לו השכר כפי ערכו ית' לא כפי ערך המקבל אבל על העבירה אינו מעניש רק כפי ערך האדם העושה שיש לו קצבה וגבול ולכך י"ל דהוי שניהם לטובה דבמצוה אינו דבוקה עמו רק הולכת לפניו להראות דאינו נידון כפי ערכו רק כפי ערך הקב"ה שמעשה המצוה הולך לפניו ית' והאדם נותן בה תשורה למלך וז"ש והלך לפניך צדקיך והטעם וכבוד ה' יאספך שיהי' שכרך לפי כבודו ית' שעשית כן לכבודו ואין לו סוף וקצבה אבל בעבירה מלפפתו להראות שהעבירה דביקה בו ואינו נידון רק כערכו וכי אם חטא אדם מה יפעל לו ית' ואינו גורם רעה רק לנפשו ולכך נדון רק כערכו וז"ש ילפתו אורחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו עפמ"ש בפ' חלק בפסוק תעיתי כשה אובד ובפסוק ויאבדו מתוך הקהל דח"א דיש להם חלק לעוה"ב דהכונה כאבידה המתבקשת וכן בסוף מס' מכות גבי מה דקאמר רב מסתפינא מהך קרא דכתיב ואבדתם בגוים א"ל ר"פ דילמא נאבדה המתבקשת ייע"ש וז"ש כאן ילפתו אורחות דרכם ולכך יעלו בתהו ויאבדו דייקא אבדה המתבקשת ויהי' להם תקנה אח"כ עי"ל עפמ"ש חז"ל הבא לטהר מסייעין אותו והבא לטמא פותחין לו ולפ"ז העושה מצוה אין המעשה שלו רק של הקב"ה שממנו י"ת נעשה זו וההתחלה לבדו הוי מן האדם אבל העבירה הוי הכל מן האדם ואין לו ית' חלק בה ולכך במצוה אין המצוה קשורה בו שאינה רק מן האדם רק ממנו ית' ולכך הולכת לפניו אבל בהעבירה אין לו ית' חלק רק נמשך הכל מן האדם לכך מלפפתו והולכת עמו כי קשורה בו וממנו נעשה הכל ואפשר דהוי לטובתו להראות כי טבעו גורם כך מחמת שהוא קרוץ מחומר וילוד אשה וטבעו כרוך עם החטא ולכך מלפפתו וזה מגין עליו ליום הדין ולכך אמר ילפתו אורחת דרכם יעלו בתהו ויאבדו כאבידה המתבקשת אבל במצוה שאין טבע האדם גורם לכך הולכת לפניו ולא עמו ואמר שאף שבזה שהולכת לפניו ולא עמו נתמעט כבוד האדם לא יחוש על כך שימעט שכרו לא כן הוא דנהי דנתמעט בזה כבודו מ"מ נתרבה כבוד שמים להראות כי הבא לטהר מסייעין לו וגם אף שאין מגיע שכר מן הדין אעפ"כ נתן מצד החסד וא"כ זה עצמו הוי כבוד לאדם שנתרבה כבוד שמים על ידו לכך טוב למעט כבוד עצמו למרבה כבוד שמים וז"ש והלך לפניך צדקיך ואף שזה מיעוט כבודך לא תחוש על כך כי כבוד ה' יאספך כי יתרבה כבוד שמים על ידך וא"ש

שם גמ' אר"א וקשורה בו ככלב שנאמר לשכב אצלה להיות עמה לשכב אצלה בעה"ז ולהיות עמה לעוה"ב עיין בהרי"ף שהקשה מאי ראי' מייתי מארמית על שאר עבירות דקליש מיני' והנראה ליישב בהקדים ליישב מה דקשה לו איך קאמר שלא רצה לשכב עמה ולהיות עמה בעה"ב דמשמע שעקרה הי' מכח יראת העונש ולולא העונש הי' מסכים להעבירה וזה היפך דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח משמונה פרקים שבמצות השכליות צריך שלא להיות מתאוה כלל להעבירה כמ"ש ונפש רשע אותה רע ייע"ש ואיך נתאוה יוסף הצדיק לעבירה