עבודת עבודה חלק א כ

מי השפך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן ולכך קאמר כאן שזה לא יהי' כהקרבת קדשים רק הוא חולין לך להמית צדיק עם רשע ולפ"ז בע"כ איירי שהעונש יהי' ע"י הקב"ה בעצמו ואז אם הי' מאבד רק הרשע הי' נחשב לו כקרבן לכך הוצרך לומר שבשביל שמות הצדיק עם הרשע יהי' חולין ולא קרבן אבל אם הוי מיירי בענין שהעונש נעשה ע"י רשעים אז מה איריא שאמר שמיתת הצדיק ע"י הרשע הוי חולין אפילו מיתת הרשע ע"י הרשע הוי כחולין דאחר כוונת הלב הן הדברים שאם ישראל הצדיקים ממיתין הרשע אז אינן מכונין להכנעת הרשע רק לטובת ישראל וכמ"ש חז"ל שם והבאתי לעיל דבזמן שנסתלק הרשע מן העולם טובה באה לעולם ולכך אם מכוין לטובת העולם הוי כעין קרבן שמכוין לכפרה ולטובה ואין מכוין לרעת הבהמה לשחטה רק מכוין לטובת הבעלים ולכך באבדן הרשעים נמי הוי כן אם מכוין לטובת העולם נחשב לקרבן אבל אם מכוין לרעת הרשע לא הוי כקרבן ועיי"ש לעיל גבי מעשה דריב"ל ולכך אם נעשה ע"י איש טוב וצדיק ובעל הרחמים בזה נחשב כקרבן אבל אם נעשה ע"י שלוחי הדינים בעלי אכזרים הנה מדתן הוי לרעה ולא להטיב ולכך מהם אף איבוד הרשע לא הוי כמו קרבן ולכך בע"כ מה שאמר אברהם חולין הוא לך להמית צדיק עם רשע דמשמע הא מיתת הרשע לבדו לא הוי כחולין מיירי בעונש שנעשה ע"י הקב"ה בעצמו דבעונש שנעשה ע"י שלוחי הדינים אף בעונש הרשע לבדו לא הוי כקרבן ומה אריא הצדיק דנקט ובע"כ דמיירי בעונש ע"י עצמו י"ת וא"כ מה דאמר להמית צדיק עם רשע היינו בצוותא חדא ולא הכונה ע"י הרשע רק אף ע"י הקב"ה לא ניחא לי' ולכך שוב פריך והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע וא"ש ודוק היטב כי נכון היא בעזה"י ועיין מ"ש בחידושי תורה עוד בביאור מאמר הנ"ל שכת תקצ"א ייע"ש גם בחיבור שנת תקצ"ז כתבנו בזה דרך נכון בעז"ה

בגמ' כתיב אל זועם בכל יום וכתיב לפני זעמו מי יעמוד ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור י"ל בזה מ"ש בפ' בלק וירא משם קצה העם ואח"כ דקדק אליו בלק ואמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וכו' והיינו כיון דעיקר כוונת בלעם הוי לקלל בעת זעם כמ"ש במס' ברכות ולקמן בסוגיא זו וא"כ אם הי' רואה הכל לא הי' מועיל שעת הזמם לגבי הצבור לכך אמר אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וסובר שלא יהי' עליהם דין צבור ויחול עליהם הזעם ח"ו וא"ש דף ד' ע"ב בגמ' אמר ריב"ל כל מצות שישראל עושין בעה"ז וכו' שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' נראה לפרש בזה מ"ש בפ' בחוקותי וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים והנה מ"ש לעיני הגוים מיותר דמה נ"מ אם הי' לעיני הגוים גם מה שסיים להיות להם לאלהים דהרי כ"מ שנאמר אלהים הוא דין וכאן הזכירה לרחמים אך נ"ל הכונה כנ"ל דהזכירה יהי' לעיני הגוים שיטפח לגוים על פניהם והנה מריש הוי קשיא לי אמה דאמרינין לע"ל דאומ"ה ישאלו ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו הרי אמרינין כאן דהמצות עצמן באות וטופחות לאומ"ה על פניהם ואיך יכולין לומר שלא קיימוהו וצ"ל דריב"ל לא ס"ל הך סוגיא דלעיל והוא ס"ל באמת דהמצות גופייהו מעידין על ישראל ואם כן על ידי העדות המצות יתחייבו האומות כי הם חושבין לפטור עצמן בהאי טענה ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו כיון דכל אפין שוין א"כ גם המה יזכו בחנם אבל אם הי' עדות לישראל שקיימוהו שוב יתחייבו האומות בהאי טענה ובזה נבין הביאור שאמר וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים והזכירה יהי' לעיני הגוים כי יבא מצות יציאתם ובטחונם בו י"ת כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה א"כ אמונה זה יבא ויטפח להגוים על עיניהם כדדריש כאן ואמר דלכך יטפח על פניהם להיות להגוים לאלהים דין כי בזה יתחייבו הגוים ויהי' נעשה להם דין גמור כיון שלא יהי' להם טענת ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו כיון דיטפחו המצות על עיניהם לכך זכירה זו יהי' לעיני הגוים להיות להם להגוים לאלהים ויהי' נעשה להם דין גמור וכנ"ל וא"ש ודוק

עוד יש לפרש עפג"מ זו מאמר המשורר שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל נראה דזה מדבר מיום העתיד דלעתיד דיטענו האומות ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו וירצה הקב"ה להעיד ויאמרו כלום יש אב שמעיד על בנו ולכך אמר שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה שאעפ"כ הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו והיינו שהודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו במה שבאו המצות וטפחו על פניהם של האומות ולכך לעיני הגוים גלה צדקתו שקיימו ישראל את התורה וכבר כתבתי בפ' וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים היינו מכח אמונה זו שנמשכו אחריו י"ת במדבר גם זה יזכור ויטפח על פניהם לע"ל וז"ש לעיני הגוים גלה צדקתו שיבאו המצות ויטפחו לעיני הגוים לע"ל ולכך אמר גם זה יהי' בכלל הטפוח אשר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל היינו החסד והאמונה אשר עשו בית ישראל אשר נמשכו אחריו כמאמר לכתך אחרי במדבר וכו' ולזה אמר זכר חסדו ואמינתו לבית ישראל ר"ל חסדו ואמונתו של ישראל לבית ישראל ולזה ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו וישמעו ויאמרו אמת אלו אמ"ה כמ"ש ריב"ל כאן

בפירש"י ד"ה דין לא כתיב ביה אמת והדכתיב משפטי ה' אמת וכו' הנה לולי דברי קדשו הייתי אומר דהכתוב עצמו מתרץ כן מ"ש משפטי ה' אמת לשון רבים גם מ"ש צדקו יחדיו והוא דהנה הדינין נקראין משפט ולימוד התורה כמי נקרא משפט כמ"ש חז"ל במס' חגיגה פ"ק דהלומד תורה עם הנכרי עובר בלאו שנאמר מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וכו' ומשפטים בל ידעום הרי דמפרש משפטים על התורה ועיין במדרש תנחומא בעקילוס הגר מוכח שם ג"כ דמשפטים קאי על התורה וז"ש המשורר משפטי ה' אמת היינו שצדקו יחדיו התורה והדינים אם התירה והדינים ביחד אז הם אמת אבל באחד מהם בלתי חברו אינו אמת כמ"ש במדרש פ' משפטים שאמר הקב"ה לא נתתי לכם את התורה אלא ע"מ שתשמרו את הדינין אם תקבלו את הדינין מוטב ואם לאו הריני מטל את תורתי מכם ייע"ש ולכך אם התורה לא ניתנה רק עבור הדינין אם אינן שומרין הדינין אין התורה אמת חלילה והדינים בני התורה ג"כ אינן אמת דאז עושה הקב"ה לפמש"ה אבל אם הדינין והתורה המה משתתפין יחד אז הוי אמת ולכך אמר משפטי ה' שני משפטים שלו ית' התורה והדינין המה אמת והיינו צדקו יחדיו אם הם יחדיו אז הם אמת ואם אינן יחדיו אינם אמת או י"ל ע"ד דאמרינין במס' סוטה איש ואשה שזכו שכינה שרוי' ביניהם לא זכו אש אוכלם ואמר רבא של אשה קשה משל איש מ"ט האי מצרף והאי לא מצרף ופירש"י אש של איש יו"ד מפסיק ביניהם משא"כ בשל אשה ליכא דבר המפסיק ייע"ש א"כ מוכח דדבר המפסיק גורם לשכך חומר האש והדינין וא"כ ה"נ בתורה כתיב אמת סמוך בהלי הפסק דבר בנתיים לכך הוי כולו רק אמת אבל במשפטים כתיב משפטי ה' אמת וא"כ הוי שמו י"ת מפסיק בין המשפט להאמת וע"כ אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו היינו אם היו האמת סמוך להמשפט אז הוי אמת גמור וז"ש צדקו יחדיו אם הי' יחדיו ממש האמת להמשפט אז הוי אמת גמור אבל עתה ששמו י"ת מפסיק אינו אמת גמור רק מתנהג לפמש"ה וא"ש

בתוס' ש"מ לאו אורח ארעא הנה תירוצם דחוק מאוד דמה לי בידי אדם ומה לי בידי שמים אך נראה דרש"י ז"ל תיקן זה במתק לשונו מ"ש לאו אורח ארעא לכוין שעת זעמו ולכאורה אין לו הבנה דהרי לפי הפשט משמע דלאו אורח ארעא להתפלל על הרשעים אבל כא על כוונת שעת הזעם אך נראה הכונה עפמ"ש במס' סנהדרין בסופו במשנה ובש"ס שם בסופו רשע בא לעולם חרון אף בא לעולם נאבד רשע מן העולם טובה באה לעולם שנאמר באבוד רשעים רנה ע"כ א"כ מוכח דבהסתלקות הרשע הוי טובה לעולם ובכתוב מפורש גבי עיר הנדחת ושאר חייבי מיתות זכר כמה פעמים לשון רחמים ואמר ונתן לך רחמים ורחמך כלומר שלא יאמרו ישראל שעונש זה הוי אכזריות ולכך אמר דאדרבא זה הוי רחמים וטובה לכל העולם והמה רבים וחשובים יותר בכמות ואיכות מן הרשע הזה אך הענין הוא דאם הי' כוונת ריב"ל לבקש רחמים עליו לכלותו לטובת העולם לא הי' צריך להמתין עד שעת הזעם כיון דאדרב' איבוד זה הוי טובת העולם א"כ שייך לבקשו בעת רצון ורחמים כיון דאיבוד זה הוי רחמים גמורים ואין לו שייכות כעת הזעם וזה יהי' כוונת חז"ל באומרם ארורים הרשעים שמהפכין מדה"ר נמדה"ד והיינו שמדה"ד שלהם הוי רחמים ממש דזה הוי רחמים מה שהי' נעשה בהם מדת הדין וע"כ מדרצה ריב"ל להמתין עד שעת הזעם לא הי' כוונתו אז לטובת העולם רק להרע להמין בעצמו וכוונתו לרעתו ולא לטובת העולם וא"כ אם כיון לרעתו שפיר הוצרך להמתין על שעת הזעם ושפיר קאמר הש"ס אם כוונתו להרע להמין לאו אורח ארעא למעבד הכי דרחמיו על כל מעשיו כתיב וכן גם ענוש לצדיק לא טוב וא"כ ממילא מיושב קושיות התוס' דודאי רשעים גמורים מורידין ולא מעלין ומצוה להרגן אך הטעם הוי לטובת העולם כיון דאם רשעים נאבדין טובה באה לעולם ולהיפך כשהם קיימין הוי חרון אף בעולם ולכך לטובת העולם מצוה להורידן אך לריב"ל קשה ממ"נ אם כוונתו הי' לטובת העולם הוי רחמים גמורין והוי רחמים יותר מן החרון אף א"כ לא הו"ל להמתין על שעת חרון רק אדרב' בעת רצון הי' לו לבקש כן ואם המתין על עת הזעם מוכח דכוונתו להרע לו ולא לטובת העולם וזה חין ראוי לעשות כי ורחמיו על כל מעשיו וז"ש רש"י ז"ל בודאי להתפלל על הרשעים כאלו שמצוה להורידן ודאי מכ"ש דמותר להתפלל שימותו אך להמתין על שעת הזעם זה לאו אורח ארעא מכח ממ"נ כנ"ל דאם מכוין לטובת העולם לא בעינן שעת חרון ואם כוונתו לרעתו ודאי לאו אורח ארעא וא"ש ודו"ק והנה ע''פ חילוקם של התוס' י"ל מ"ש המשורר יתמו חטאים מן הארץ כלומר דבידי שמים אין לבקש שיתמו אך ראוי לבקש שיתמו חטאים מן הארץ שכליון שלהם יהי' מן הארץ ומלמטה יתמו ולא מן השמים ויבואר בזה נמי מ"ש בפ' וירא וד' אמר המכס' אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם הי' יהי' וכו' ויאמר ד' זעקת סדום ועמור' יש לדייק דתיבת אשר אני עושה מיותר ודיו לומר המכס' אני מאברהם ואברהם היו יהי' והענין הדבר יובן ממילא שהרי תכ"ד אמר ויאמר ד' זעקת סדום ועמור' כי רבה אך נרא' שהוא דברי התוס' הנ"ל דהנה לעיל כתבנו דחילוקם דוחק אך כעת אבאר שטעם דבריהם כך הוא דהנה מדת טובו ית' להטיב לרעים ולטובים והנה מבואר בש"ע יו"ד