עבודת עבודה חלק א יח

שיהי' רב כח בשעת הדין עד דקמ"ב דלא מצאנוהו שגיא כח דמה שייכות כח לשעת הדין ואם הכוונה על כעס וחימה לא שייך בזה לשון כח והול"ל לא מצאנוהו בעל חימה וכעס ומה שייכות בזה לשון בעל כח אך נראה לפמ"ש הרב בעל עקידה בפ' אמור דמן הדין לא הי' מחויב הוא ית' לבא עמנו במשפט דאין חיוב להיוצר לבא עם יצוריו בדין ומשפט כמו דאב מותר למכור בתו הקטנה ומכ"ש הוא ית' לא הי' מחיוב לבא עם מעשה ידיו במשפט וע"ז העלה דבאמת המשפט גופו הוי חסד שנתחסד הוא ית' לבא עמנו במשפט השוה כבין אדם לחברו ייע"ש והארכנו בזה בכמה דוכתא לכך אמר שדי לא מצאנוהו שגיא כח בשעת הדין שאם הוא ית' מתנהג כפי האמת ורב כח שהכל מעשה ידיו לא הי' בא עמנו במשפט כלל רק באמת לא מצאנוהו שגיא כח ועושה עצמו כביכול כאלו לא הי' בעל כח וכאלו שוה לנו ואין אנחנו מעשה ידיו כלל ובזה שייך לשון בעל כח וא"ש ודוק

ומ"ש כאן בשעת מלחמה י"ל ג"כ בשום לב מ"ש תחלה ברישא דהך קרא דגדול אדונינו ורב כח שאמר שם הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר ונראה המשך המאמר ובפרט לפי דרשת חז"ל כאן דמדבר משעת מלחמה ומלחמה מאן דכר שמי' אך נראה בשום לב למ"ש חז"ל והאכלתיך נחלת יעקב אביך לא כאברהם ויצחק שזכו לארץ במדה אלא כיעקב אבינו שזכה לנחלה בלי מצרים שנאמר ופרצת ימה וקדמה וכו' ויש להבין באמת למה יעקב זכה לנחלה מה שלא זכו בה אבותיו ונראה משום דכתיב ביעקב שהי' איש תם יושב אוהלים ועוסק בתורה וכיון דבתורה אמרינן דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולכך כמו דהתורה אין לה שיעור וסוף כך שכרו אין לו סוף ולכך זכה לנחלה בלי מצרים ולפ"ז הנה ידוע דהאומ"ה הן תחת המזלות והנה הם מאריכין בשלותן ולפי דרך הטבע מתפחדין ישראל כאלו ח"ו אבדו תקותן כמ"ש במדרש פ' ויצא שיעקב ראה שרו של בבל עולה ע' מעלות ושרו של יון עולה נו"ן מעלות ושרו של אדום עולה ואינו יורד ונתירא יעקב ואמר לי' הקב"ה אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים חשים קינך משם אורידך וכו' והעד הנאמן על זה דהנה כל חיות שלהם הוי מצד המזל והכוכבים אבל חיות שלנו הוי מצד התורה הלכך לכוכבים ומזלות יש להם תכלית וסוף וכל דבר שיש לו תכלית אף שמאריך כמה זמן מ"מ יש לו סוף באיזה זמן אבל דבר שאין לו מנין ומספר לזה אין לו סוף לעולם ולכך זה הוי תנחומין שלנו כיון שחיות שלהם הוי ע"י כוכבים ומזלות ודבר זה יש לו מספר וכל דבר שיש לו מספר מוכרח להיות לו סוף באיזה זמן אבל אנו שחיות שלנו מן התורה ותורה אין לה מספר ודאי נאריך ימים יותר מהם וז"ש המשורר הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם לישראל שהם עצבים ושבורי לב בגלות הארוך הזה הקב"ה מחבש לעצבותם ומה הוי הרפואה שלו ית' עונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא וא"כ יש להם מספר וקצבה אבל כח התורה שלנו גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו היינו התורה שלו אין מספר וכיון דלכוכבים יש מספר ולתורה שלנו אין מספר בודאי יהי' איזה זמן שיכלו הם ואנחנו נתקיים וז"ש מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ והבן וז"ש חז"ל כאן דהנה לימוד התורה בקרא מלחמה כמ"ש משיבי מלחמה שערה ובפסוק כי תשב ללחום את מושל והרבה כזה וז"ש כאן בשעת מלחמה היינו בעת עסק התורה הוי גדול אדונינו ורב כח כמו התורה שהוא בלתי תכלית כמו הוא ית' שאינו בע"ת ואמר שעת מלחמה לתרץ חד תירוץ על שני הפסוקים דפסוק ימינך ה' נאדרי בכח מיירי במלחמה ממש ופסוק גדול אדונינו ורב כח מיירי במלחמת התורה ולכך מתרץ בחד לישנא כאן בשעת מלחמה הן מלחמה ממש או מלחמת עסק התורה בכולם הוי רב כח וא"ש

והנה. בזה נבין מ"ש בפ' לך שאמר הקב"ה לאברהם הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר כה יהי' זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה והכוונה דהנה באמת דביקות ישראל הוא בתורה שאין לה קץ ומספר ולכך מה שאמר לו הקב"ה שיביט בכוכבים ואמר לו כה יהי' זרעך הי' מגרע כוחן שלכוכבים יש מספר ולישראל אין לו מספר ולכך אמר אעפ"כ האמין אברהם בו ית' והיינו ע"ד שאמרו חז"ל דכל מה שנתנבאו הנביאים לא נתנבאו אלא למטיל כיס לת"ח אבל לת"ח עצמן עין לא ראתה וכן אמרו במדרש פרשת עקב שכל מה שקבע הקב"ה שכר התורה אינו רק מפירותיהן אבל גוף השכר אני נותן להם בעקב וכו' לכן אמר והאמין בד' ויחשבה לו צדקה היינו השכר שמבטיח שיהי' ככוכבים אינו גוף השכר רק זה כוונתו ית' בתורת צדקה אבל גוף השכר הוי עין לא ראתה ואז לא יהי' להם מספר כלל כערך גוף התורה ממש וא"ש

שם בגמרא משתבח להו ר"א בר"ס וכו' אמר אימור דאמרי ליכי בתנאי בקראי מי אמרי יש לדייק כיון דבתנאי הוי אדם גדול איך לא ראה הברייתא בסוטה דף כ"א ע"א דפריך שם ומאי אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר דילמא שאני נכרים דלא מיפקד דינא עלייהו וז"ל אין ממהרין מן השמים לפקוד עונותיהם עליהם בעוה"ז אבל בישראל הדין ליפרע בעה"ז ומדקדקין אחריהם עכ"ל א"כ מפורש בברייתא כן דבישראל ממהרין ליפרע בעה"ז ולא מנכרים א"כ מ"ט לא השיב להם כן

ובהיותי. בזה תמוה לי שם בסוגיא לעיל דאמר לעולם ר' ישמעאל הוא ואשכח קרא דאמר ותני דכתיב על שלשה פשעי אדום וכו' וקשה מאי ראי' הוי מנכרי לישראל וטפי הו"ל להביא הפסוק על שלשה פשעי ישראל דהרי אמר תחלה דשאני נכרים דלא מיפקיד דינא עלייהו וצ"ע בזה ויע"ש ודוק (א"ה מזה הפסוק דשלשה פשעי לא מוכח כלום דאל"כ יש ראי' גמורה והעיקר מכח פסוק דנבוכדנצר ושפיר בין כך ובין כך אין ראי' רק זכר ודוק). והכה לפרש גוף הפסוק מ"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם לולי דבריהם הקדושים יש לפרשו בכמה אופנים אחרים ע"פ דברי חז"ל במס' שבת מכאן מודעה רבא לאורייתא וכבר העיר הרשב"א ז"ל דא"כ למה נענשו בבית ראשון אך לפ"מ שהעיר הפר"ד די"ל דלא שייך בזה טענת אונס דדינא דמלכותא דינא והנה הוא כתב מכח דאינו על כל העולם רק על ישראל לבדם לכך לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ייע"ש אך י"ל דאומ"ה אינו חשובין אצלו ית' כלום והסיר השגחתו מהם ומסרם ליד השרים של מעלה רק ישראל לבדן המה בחלקו ית' וא"כ שוב שייך בזה דינא דמלכותא דינא ולזה חייבין עונש ולזה רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה רק אתכם ולא האומות דאם הייתי מכיר כולם לא הי' אפשר לפקוד גם אתכם דהי' לכם טענת אונם רק לבעבור כי אתכם ידעתי מכל האומות והמה אינם ידועים לי כלל ולכן אין לכם טענת אונס לכן אפקוד עליכם את עונותיכם ואפשר דבזה א"ש מ"ש חז"ל בשעה שאמרו האומ"ה כלום כפית עלינו הר כגיגית ישיבם הקב"ה הראשונות ישמיעונו שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם ולכאורה אין לו הבנה מה ענין זה לזה וכבר מלתי אמורה בזה וכעת נראה כך די"ל דהא דהתיר ז' מצות לבני נח דזה הוי הכרח לקיום התורה דאם הי' מצווין ועושין על ז' מצות הי' להם התחברות עמו ית' עדיין ולא הי' שייך בישראל דינא דמלכותא דינא כיון שלא הי' רק על ישראל לבד ולא על אומ"ה ולכך ראה הקב"ה והתירן ואין להם שייכות בו ית' שייך לומר בישראל דדמ"ד. ולפ"ז י"ל כך די"ל כדברי הפר"ד דלא שייך בזה דדמ"ד כיון דאינו על כל העולם ושייך בזה מודעה לאורייתא ולכך ישיב להם הקב"ה כך דהנה אומ"ה יטענו כלום כפית עלינו הר כגיגית וכבר הקשו המפורשים מה הי' מועיל אם הי' כופה עליהם ההר הרי יהי' להם טענת אונס אך הם יראו דהקב"ה עמד והתיר זיין מצות שלהם וסברו הם דלכך התירן משום דלהוי שייך בישראל דדמ"ד ולכך ישאלו אם מתורת דדמ"ד אתה בא עליהם א"כ למה לא כפית עלינו ההר כגיגית דהי' לכפות גם עלינו והיינו מוכרחין לקיים מכח דדמ"ד וישיב להם הקב"ה כי אין כוונתו בקיום התורה מכח דינא דמלכותא רק ברצון טוב מה שיקבלו בנפשם ולא בתורת דדמ"ד ולא כפה את ישראל רק מחמת שכבר אמרו ישראל נעשה ונשמע תחלה אבל מה שאינו ברצון לא ניחא לי' בזה ולכך לא כפה עליהם ההר כגיגית דמה יהי' מועיל בזה סוף סוף יהי' להם טענת אונס ומה שהתיר להם זיין מלות שלהם אינו כדי שיהי' מוכרחין ישראל לקיים התורה בתורת דדמ"ד רק זיין מצות שקבלתם היכן קיימתם ובתורת קנס התרתי אותם אבל לא בשביל שיהי' ישראל מוכרחין לקיים מתורת דינא דמלכותא כי אין רצונו ית' בכך בעסק התורה וא"ש ועיימ"ש בילדותי דבישראל לא שייך אונס כיון דהנפש רוצה לקיים התורה אך הגוף אינו רוצה ולא שייך בזה טענת אונס אבל באומ"ה שייך טענת אונס שפיר ייע"ש ודוק רק האומ"ה לא יסברו כן רק יסברו דמכח דינא דמלכותא לא שייך אונס לכך גם בהם שייך כן ולכך יטענו כלום כפית עלינו וההוכחה שלהם יהי' ממה שהתיר הקב"ה זיין מצות שלהם וכמ"ש בפנים ודוק ועמ"ש בחידושי תורה פ' תולדות על המדרש זה מתיר צוויו של זה וזה מתיר צוויו של זה ויע"ש ודוק

גם י"ל מ"ש רק אתכם ידעתי עפמ"ש המפורשים בפסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו היינו שבכח הדיבור שדיבר להרע להם בזה שיכך כעסו וחימתו ונפטרו ולכך וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו דיקא דיבור דבדיבורו שיכך חמתו ייע"ש והנה פקידה הוי לשון זכירה ודיבור כמו פקוד פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל ודומיהן הרבה ולכך י"ל דבאומ"ה אין הקב"ה מזכיר משפטן וחטאם בפה כדי שלא יהי' להם זה לכפרה ונענשין עונש ממש אך בישראל פוקד עונותיהם בפה כדי שיהי' להם זה לכפרה וז"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם כדי להיות לכם הפקידה לכפרה ובזה י"ל מ"ש המקונן מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב והכוונה דע"ז יש להתאונן על חטאיו מה שמפי עליון לא תצא הרעות אלא הרעה באה מאלי' לעושה הרעה כמ"ש במדרש פ' ראה ולכך לא נפטרו בזה מעונשו אבל אם הי' מפי עליון יוצא הרעות הי' הדיבור פוטרן מעונש וא"כ אם הי' יוצא מפי עליון הרעה אם שהי' נראה שהוא רעה באמת הוי הטבה שהרי בכך נפטרו מן העונש ולכך אמר דע"ז יתאונן גבר על חטאיו מה שמפי עליון לא תצא הרעות והטוב כי יציאת הרעות הוי הטוב באמת אך אם אין מוציא בפיו הרעות לא נפטרו בזה מעונש וי"ל בזה מ"ש בפ' בראשית וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם וכו' ונח מצא חן בעיני ה' והכוונה שתחלה לא רצה הקב"ה לפרש עונשם בפה רק במחשבה ואז הי' כלה חלילה אף כח וז"ש תחלה לא ידון רוחי באדם לעולם דרוח היינו הדיבור כמ"ש כל רוחו יוציא כסיל וז"ש לא ידון רוחי לעולם שהדיבור לא ידון אותו לדבר עונשו בפה ובכך